פרשת האזינו סוכות

"מידת כל אדם, כשהוא יושב בביתו תחת צל קורתו, לבו בטוח עליו ואינו מתיירא. כיון שהוא יוצא חוץ לביתו, נתמעט בטחונו ומתחיל להתיירא. אבל ישראל אינם כן, אלא כל השנה כולה כשהם יושבים בבתיהם הם מתפחדים. שמא ירום לבבם וישכחו את ה' עושיהם. כיוון שמגיע חג הסוכות ויוצאים מבתיהם ובאים בצל סוכותיהם, מתמלא ליבם בטחון, אמונה ושמחה. הרי עכשיו לא בצל קורתם חוסים אלא בצל כנפי השכינה" (התודעה)

שמחה ביהדותנו, זה השורש של השמחה. בורא עולם חמל עלי ולא עשני גוי, יש דבר יותר משמח מזה? הסוכה זה חיבוק שמחבק אותנו הקב"ה כמו שכתוב "וימינו תחבקני" ואומר האריז"ל שהכוונה היא לסוכה. הקב"ה ריחם עלינו ונתן לנו מצוות סוכה , שתשמור אותנו בתוך הקדושה גם אחרי שהסתיימו להם הימים הקדושים.

האור של סוכה הוא כזה אור גדול, שאפילו כשבונים סוכה ברחוב, שזה רשות הרבים, שכל השנה זה רחוק מהקדושה, בסוכות גם מקום כזה מתקדש. זו המצווה הכמעט יחידה, שאתה מקיים אותה בכל הגוף שלך! בכל האיברים! בכל הגידים! כל מצווה יש לה איזה איבר שמקיים אותה בו, אבל סוכה? זו מצוה שמקיימים אותה בכל גוף!

סוכות זה שלמות השמחה כי כשמגיע החג הזה, אחרי הימים הקדושים של ראש השנה ויום הכיפורים, ימים מלאים בתפילות, ובקשות והזדככות, והתעלות רוחנית, אז כשמגיעים לסוכות יכולים לפעמים להרגיש פתאום שיש איזה שהיא ירידה. כי זה גם ימים של חול המועד, ימים של אכילה ושתיה. כל כך הרבה התפללנו, והתעננו, והנה עכשיו הגיע החג ואנחנו יכולים לשבת, ולשתות, ולאכול, ולשיר, ולרקוד וכביכול זה איזשהו פורקן מהעולמות הגבוהים שהיינו בהם בתחילת החודש הזה. אבל האמת שדווקא עכשיו, עם כל הדברים האלה שנראים אולי עבודות חיצוניות, אנחנו מגיעים לשיא הקשר עם ה', כי אז מתגלה האור האלוקי בכל המישורים, לא רק בבית הכנסת, בזמן של צום, בתפילות בצעקות ובשופרות, האור הזה יורד אלינו במציאות שלנו, שאנחנו אוכלים ושותים ושמחים. הקשר שלנו עם ה' הוא טוטאלי , בכל המצבים ובכל הזמנים, זה בעצם מה שהחג הזה בא לומר.

כשהיה בית המקדש, לא היו מפסיקים לרקוד ולשיר במשך כל שבעת הימים, לא ישנו במיטה מרוב אור ושמחה כי כשאדם שמח הוא כמעט לא צריך לישון. "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" זה מצווה מהתורה וזה לא נאמר לא על פסח ולא על שבועות, רק על חג סוכות, התורה מצווה עלינו לשמוח ולרקוד בלי הפסק כל שבעת הימים.

יהודי ששמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם לב. אדם שמשרה אוירת שמחה בבית שלו, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית כי כששמחים מרגישים הכי קרוב לה' וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום. כשאבא אוהב את המצוות ועושה אותן בהתלהבות, הילד רואה את העיניים הבורקות, הוא מרגיש את ההתרגשות של האבא והוא לומד מזה שזה הדבר הכי משמח בחיים.

כשאדם לא שמח, הוא לא יכול להתגבר על היצרים שלו, הוא לא יכול לבטל את התאוות שלו כי הוא צריך בכל זאת קצת חיות. אבל כשהוא שמח מכל מצווה שהוא מקיים, אז הוא כבר לא צריך את התאוות, אז כבר יש לו חיות אמיתית! חיות מהשם! שמחה מהשם!

שמחה זה אולי המצרך החשוב ביותר בעולמנו. אומר רבינו הקדוש: "כל החולאים, הרוחניים והגשמיים, באים מקלקול השמחה. לכן צריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" (ליקו"ת כד).

אנשים מוכנים לעשות הכל כדי להשיג קצת שמחה, מוכנים לבזבז הון במאמצים עקרים בדרך כלל להשיג שמחה מדומה. אבל יהודי זה אחרת. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת עלי אדמות. יהודי שואב את שמחתו ואת חיותו מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונישא מלך מלכי המלכים ומהאמונה שכל מה שעובר עליו, הכל מהמלך והכל לטובה.

ה' הוא אבא שלך, ה' אוהב אותך אהבת עולם, ה' כולו טוב, כולו רחמים, ה' כולו חסד, ה' רוצה יותר ממה שאתה רוצה טוב לעצמך ומה שעובר עליך עכשיו זה למעשה הטוב ביותר עבורך. אתה צריך להאמין שהכל זה חסד ולהגיד תודה! לשמוח שאתה בידיים של ה'.

מורנו הרב: "השמחה לא באה ככה סתם, השמחה זה הכי קשה מכל הדברים, המניעות הכי גדולות זה על השמחה, כל מה שהשטן נלחם זה רק בשמחה. בזה הוא נלחם, כל המלחמה שלא תהיה שמח. זה מעשה שטן שלא תהיה בשמחה, שלא תרקוד, ולא תשמח. יש הרבה סיבות להיות בעצבות, וזה הטבע של האדם להיות בעצבות, אבל עם שמחה אפשר הכל לסדר, אם אדם רוקד ושר לה', אז כל השפע מגיע אליו. עם שמחה זוכים להפוך את הירידה לעליה, להמתקת כל הדינים, לכל הישועות. ע"י השמחה אפשר לרפאות את כל המחלות שבעולם. אדם רואה שהוא נכשל, שהגוף התגבר עליו, עמלק התגבר עליו ורוצה להפילו בעצבות ומרה שחורה, אף על פי כן אסור לו ליפול בדעתו, הוא צריך מיד לחפש חברים, לרקוד לשמוח איתם, להגיד תהילים, לחפש כל מיני עצות איך להיות שמח. אנשים לא אוהבים לרקוד כי הריקוד זה השפלה, זה לא מכובד לרקוד. זה טוב לילדים... זה טוב לבחורים... ברגע שמקפיצים את הרגליים, מבטלים את כל הגזירות והדינים. יש עליך גזירה של חובות, אין לך שידוך, הולכים לקחת לך את הדירה, תקפיץ את הרגליים, תרקוד בכוח, תשמח בכוח, תשבור את הדין, תמתיק את הדין. כשאדם רוקד, ומכרכר, אז כולם צוחקים עליו וכשכולם צוחקים, נמתקים כל הדינים. כי ברגע שמתחילים לצחוק על האדם בארץ, ואומרים עליו, תראו את השוטה הזה, אז בשמים גם צוחקים, כל המקטרגים צוחקים עליו ומחשיבים אותו לשוטה, ולכן לא דנים אותו, ועל ידי זה נעשה המתקת הדינים.

לכן כל אחד צריך לרקוד ולשמוח בימים הקדושים האלה ולדעת שהריקוד והשמחה זה תיקון גדול מאד. עכשיו בונים את השנה החדשה. עד עכשיו נחתמנו, זה היה רק החתימות, עכשיו תתחיל לבנות! לפי איך שאדם רוקד ושר בימים האלה כך הוא בונה את השנה החדשה. על ידי הריקודים והשירים והמחולות נמחלים העוונות. מה זה "מחול"? שכל העוונות נמחלים. על יד המחולות לא נשאר שום עבירה, שום דין, ע"י הריקודים ממשיכים את הבריאות של השנה החדשה, את המוחין, את הלב של השנה החדשה. הכל"

בחג הסוכות בונים את הרצון לעשות הכל לכבוד ה'. שהכל יהיה לכבודך, למענך, שנשכח קצת מעצמנו. בהושענות אנחנו קוראים: למענך אלוקינו הושע נא. למענך בוראנו הושע נא. למענך גואלינו הושע נא. למענך דורשינו הושע נא. הכל למענך. שהכל יהיה לכבודך אבא. שכל מה שנעשה יהיה בו קידוש השם ולא ההיפך ח"ו.

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו). ה' ברא את העולם רק בשביל דבר אחד, שידעו ממנו, שיזכרו אותו. ה' רוצה שהכבוד יבוא דוקא מאיתנו, מהאנשים הפשוטים, ה' לא צריך כבוד מהמלאכים, "אבית תהילה מקרוצי חומר".

כל פעולה שאנחנו עושים, כל המחשבה שעוברת לנו בראש צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, חיצונית, צריך להזדעזע. רבונו של עולם תעזור לי להפסיק להתפעל מההצלחות  שלי, מזה שהולך לי בחיים, שדברים מסתדרים לי כל כך יפה, תעזור לי להתחיל להתפעל ממך אבא, מהרחמים שלך, מהניסים והנפלאות שאתה עושה לי על כל צעד ושעל, מהרצונות הטובים שאתה נותן לי ומהכוחות שאתה משפיע עלי כדי שאוכל לממש את הרצונות האלה. הכל שלך, הכל ממך, תעזור לי לחיות את זה.

שבת שלפני החג, שבת האזינו. שירת האזינו היא בעצם תוכחה. משה רבינו מוכיח את העם בדברי תוכחה אז עם העיניים הטובות שלו הוא הופך תוכחה לשירה, כעס לרחמים, עוונות לזכויות. אדם צריך תמיד לחפש את הטוב בשני, לדון אותו לכף זכות, לחפש את היהלומים שלו, להתפלל עליו, להמליץ טוב עליו. זה מתחיל בסביבה הכי קרובה שלנו כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים ומתחים וצריך הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם.

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה  חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו. וזה יכול להיות התחלה של שינוי. במיוחד אם אתה גם אומר לו מילה טובה. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

דוד משיח, יפה עיניים, עם עיניים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם, והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיונות ותמיד הסתכל על כולם בעינים הטובות שלו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא הגיע לבחינה הכי גבוהה שיש: עין טובה, אין מדרגה גבוהה מזו. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה שלא איכפת לי מה אומרים עלי, ומעבירים על המדות, ומבליגים, ומוותרים, וסולחים על הכל. גם אם מישהו מתיחס אלינו בצורה פוגעת להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי. לא מיד להרחיק אותו. לא מיד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אדרבא, צריך לעורר רחמים כלפיו, להתפלל עליו, להמשיך לנסות למצוא בו כף זכות.

זה לא קל, תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם, אבל הקב"ה הוא אבא של כולם ואין לנו את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. זה מה שה' רוצה מאיתנו. שנלך בדרכיו, ה' דרכיו חסד, אז גם אני אעשה חסד. ה' אוהב כל יהודי, אז גם אני רוצה לאהוב כל יהודי. "ישראל אשר בך אתפאר". ה' ברא אותנו עם יצר הרע, וכל נקודה קטנה של כל יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע ה' מתפאר בנקודה הזו. ככה צריך להתייחס.

זה כזה תענוג להפסיק לחשוב שאתה יותר טוב מכולם ולהתחיל לראות את הנקודות טובות שיש באחרים. זוהי עבודת קודש לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.

זה כזה תענוג ללמוד לפרגן לכולם, לשמוח בהצלחה של כולם, בישועות שלהם, כי אז כל השמחה של כולם הופכת להיות השמחה שלי, איזה אדם שמח ומאושר אני יכול להיות, נכון, זה לא בא בקלות, הטבע שלנו הוא הפוך, אך אם עובדים על זה במשך שנים, אפשר לזכות, והשכר הוא כל כך גדול.

כי ה' אוהב את העבודה הזו. כי כל שמחה של יהודי זה שמחה של ה', שמחה של אב בהצלחה של בנו. ואיך אני יכול להגיד ה' אני אוהב אותך אם אני נשבר מההצלחה של השני שזה השמחה של ה'?! צריך לאהוב את כ-ו-ל-ם . גם אם לפעמים זה מאד קשה. כמו בסיפור הבא:

"למען שמו באהבה"

אנו משפחה פשוטה ורגילה, אבא, אמא וילדים חמודים, גרים בעיר קטנה בצפון הארץ. זה התחיל ביום שישי אחד אחר הצהריים. הבית היה מוכן לשבת, המטבח כבר נוצץ ושטוף, הכלים במקומם, והריח התבשילים נישא מעם הסירים המונחים על הפלטה, רק הכנות אחרונות נשארו: קיפול המפיונים, כיסוי המוקצה והמקלחות האחרונות. והנה נקישה על הדלת, אחד הילדים ניגש לפתוח. עמדה שם אישה מאד לא סטנדרטית – בגודל, במראה וברמת האינטלגנציה שהיא הפגינה... לא נעים לעמוד מול אישה כזו, שריח של סיגריות נודף ממנה, ובגדיה מרופטים ומרושלים, היא ביקשה מטבע לצדקה בעבור המשפחה שלה. הושטתי לה מטבע ונעלתי במהירות את הדלת. "מוזר", אמרתי לעצמי, "מה היא עוד יכולה להספיק לקנות שעה לפני שבת?"

עברו שבועיים, והנה שוב, יום שישי אחר הצהריים, שוב האישה ההיא בדלת, דפיקות רמות, קול של סיגריות, וריח שמעולם לא פגש מכונת כביסה. הילדים קצת נבהלו: "אמא, עוד פעם היא באה" הגעתי אל הדלת, נתתי לה מטבע וסגרתי את הדלת. משהו היה נראה מוזר: היא לא דפקה בשאר דלתות השכנים, ואפילו מהשכנים שממולי לא ביקשה צדקה, היא הגיע דווקא אלינו, ואני תהיתי לעצמי מה היא רוצה ממני? שוב עברו שבועיים שלושה, ושוב היא עומדת מחוץ לדלת, אך הפעם לא הסתפקה במטבע, היא גם ביקשה לשתות וצעדה צעד אחד קדימה אל מפתן הבית. היא נתנה לנו רמזים גסים במשפטים קצרים מאד, שהריח של האוכל נעים לה- עמדה והתבוננה סביב. מכאן והלאה זה התחיל להיות משהו קבוע. לילדים לא היה נוח כל הסיפור הזה... הם נתנו לי כל מיני פתרונות כדי להיפטר ממנה. הם הציעו: "אמא, אל תפתחי לה את הדלת", תנעלי ונהיה בשקט, היא תחשוב שאנחנו לא בבית".

אבל אני הרגשתי שאין לי שליטה על העניין. אמרתי לילדים שזהו מהלך שמימי, יש משהו שמנחה אותי, רק מורים לי להוריד ראש, לא להביע דעה ולהמשיך... וכך עשיתי...

אימצתי לעצמי את הכלל: "לעולם אל תגידי לא! זה לא היה פשוט. באחד הימים היא הגיעה עם בתה, ילדה מסכנה ורזה, לבושה בבגדי קיץ בימים סוערים של חודש שבט, היו לה עיניים עצובות ורעבות. האמא ביקשה גם בשבילה דברי מאכל ועוד קצת כסף, וכן נוספה לנו עוד אורחת. הבת. לא ידעתי מה יהיה סוף הסיפור.

אחרי שנתיים נולד לנו בן, רפאל. לשמחתנו לא היה גבול, אך חלק מן השמחה היה מהול בדאגה. רפאל שלנו נולד עם בעיה חמורה בלב, המצריכה טיפולים וניתוחים מורכבים. הרופאים אמרו לנו בטון נחרץ :"קשה מאד לטפל בבעיה הזו, ורוב הסיכויים שהוא לא ישרוד ולא יחיה" פנינו אל הרב אלישיב זצוק"ל ויבדלח"ט אל רבי חיים קניבסקי שליט"א, והם אמרו: "אל תקשיבו לרופאים, הם לא יודעים מה שהם מדברים, תהיה לו רפואה שלמה", בעלי הגיע אל הרב שיינברג זצוק"ל, והוא אמר: "תנו הרבה צדקה"... בשלב מסוים, במהלך הטיפולים של רפאל, עמדנו לפני ניתוח לב קשה ומסובך. התיק הרפואי הגיע אל הרב פירר, ולאחר בירורים הוא החליט שהדרך היחידה להצילו היא ניתוח בחו"ל. הסתובבנו מספר ימים, נסערים מאד, לא ידענו איך ניתן לעזוב את הבית ולנסוע רחוק כל כך. החלטנו שנעשה הכל כדי להציל את רפאל בן השלוש.

לאט לאט התעשתנו והתחלנו להתארגן לנסיעה. זה אומר סידור לילדים וסידור לנו, המון המון כספים שצריכים להשיג בתקופה קצרה מאד. אחותי הגדולה לקחה על עצמה לפנות אל עסקנים כדי לכסות חלק מההוצאות הרבות. ביום שישי האחרון לפני הנסיעה הבית היה מתוח מאד, הילדים הסתובבו סביבי והטרידו אותי בשאלות: "אמא, מתי תחזרו?" "למה אתם נוסעים?" איפה נהיה ביום כיפור?" איפה נאכל בראש השנה?" ובתוך הקלחת של התארגנות לשבת ושל ארגון הבית לקראת הימים שלא נהיה בו, פתאום עוברת לי מחשבה בראש: רגע, מה עם האישה המאומצת שלנו? היא עוד לא באה השבוע. רק מחשבה חולפת בי, והנה היא כבר כאן, יושבת על הספה. אני מעולם לא הגבלתי אותה, תמיד נתתי לה מה שביקשה, אבל השבוע, לא ברור למה, היא הייתה מוזרה  ביותר, היא קמה ונכנסה למטבח (זה לא קרה מעולם!) וביקשה הכל! ממש הכל!

מגבת, יין, טישו, דגים, עופות, מרק, סלטים, שמפו, עוגות, גרביים, ספר שופטים (מה זה קשור עכשיו?) ומה לא?... פשוט מילאתי לה את עגלת השוק החורקת שהיא הביאה, כאילו שאני עושה קנייה עכשיו, והצצתי פנימה, בודקת שלא חסר דבר... ואז היא בקשה מונית חזור, לא כולל המטבעות הקבועים של כל פעם... ופתאום הלב שלי מבין ומפרפר, כולי רועדת אומרת בין שפתי: "צדקה תציל ממוות..."

נסענו לבוסטון הרחוקה.  ערב ראש השנה, אבא, אמא וילד מפוחד. הרגשנו שהרבה מטענים של תפילות וברכות מלווים אותנו בדרכנו. עברנו ימים קשים מאד. חיי בני היו תלויים על חבל דק. הניתוח ארך שעות ארוכות, המנתח יצא ואמר: "היה קשה, אבל זה עבר, נחכה לראות איך הוא מתאושש!"

ראש השנה נכנס, רפאלי במצב קשה. המדדים שעל גבי המחשב הורו כי ישנו סיבוך ולא ברור מה הסיבה. עמדתי לידו ולא זיהיתי אותו, הוא התמלא נוזלים בכמות לא סבירה לגופו הקטן והתנפח מרגע לרגע... הבנתי את המושג "פחד מוות"... רגע לפני שנכנס ראש השנה הספקתי להתקשר לישראל אל אחותי הגדולה וביקשתי בלב שבור: "תישאו תפילה, כי אני לא יודעת איך נצא מזה..., אחר כך שמעתי שכל משפחתנו הגדולה והמסועפת התאחדה בערב יום הדין בבית הכנסת בשכונה, והתפללו מלב נשבר... המנתח נכנס ואמר לנו באנגלית פשוטה: "הוא חולה מאד ואין לי מה לעשות..."

נאלמתי. לא יכולתי לדבר. היום יום הדין! מה תאמר, ריבון העולמים, על ילד שלא פשע ולא חטא? תראה אותו לפניך! איך אפשר לדון ילד רך וטהור כזה??, עמדתי שם, ובדמעות שליש אמרתי: "מי יחיה ומי ימות, אתה הוא מלך קל חי וקיים!"

לרגע חלפה מול עיניי אותה עגלת שוק עם המצרכים ואמרתי לעצמי: "צדקה תציל ממות"...! לאחר שעות אחדות הגיע המנתח ואמר: ,יש לי רעיון, אני מבין מה הבעיה, אך צריך שוב לפתוח אותו. זה מאד קל עכשיו, משום ששום דבר לא התאחה עדיין". קל. איזו מין מילה זו. לפתוח את החזה ולפרק שוב את הצלעות זה קל?! וכך, בעיצומו של יום הדין שוב לקחו אותו לניתוח... אנחנו נותרנו עם הדמעות ולא הפסקנו להתפלל. המנתח יצא מרוצה ואמר: "עכשיו הוא יהיה בסדר.." לאט לאט הוא החל להראות סימנים של התאוששות.

השתחררנו הביתה עם הבטחה שלאחר חג הפסח נשוב לכאן להמשיך טיפול ולסיום הניתוח. בעצם הרופא ביצע חלק מניתוח, עד כמה שהילד יכול לשאת, ואת ההמשך היה צריך לארוך לאחר מספר חודשים.

חזרנו הביתה לאחר כמעט חודשיים של גלות. ההתרגשות הייתה רבה. כל המשפחה חיכתה לנו בשדה התעופה עם דמעות בעיניים. ערכנו סעודת הודיה גדולה והמשכנו להתפלל שרפאל ישוב לאיתנו. בחודש אדר עמדנו לפני שוקת שבורה. היינו צריכים לצאת לבוסטון בשנית אחרי פסח, אבל עכשיו אפילו שקל אחד אין בידנו.

אולם... בעלה של אחת מאחיותיי רכש כרטיס לאותה הגרלה של "עזר מציון:" הוא אפילו לא סיפר לה, משום שבטוח לא זוכים.. והנה, הטלפון מגיע למשפחתה של אחותי ומודיעים לה כי הם זכו במכונית יוקרתית עם שבעה מקומות! בלי להתבלבל ובלי להסס הם מכרו את המכונית המפוארת ונתנו לנו את הכסף כדי שנוכל לסיים את הטיפול ברפאל הקטן! כך זו דרכם של בני תורה. מישהו אמר לנו שזהו נס בתוך נס, גם העובדה שהיא זכתה וגם העובדה שתרמה לנו את הזכייה. אבל מי שמכיר את אחותי המלאכית יודע שהיא בעצמה נס...

זמן ארוך עבר, רפאל באמת שב לאיתנו לאט לאט, כמעט ניתן לשכוח כי חווינו אתו סיפור ארוך שכזה. ובלי להבין או לשאול שאלות, מאז ועד עתה, האישה שפקדה  את ביתנו מספר שנים נעלמה, ושוב לא ראינו אותה. לא עוד דפיקות מרעימות על הדלת בשעות הלחוצות של ימי שישי, לא עוד בקשות מוזרות, לא עוד עגלת שוק חורקת וריח של אספנות. וזהו.  ברוך השם ובחסדיו הגדולים רפאלוש שלנו גדל והתחזק, מתרוצץ ומשתולל, בריא ושמח, הוא יודע לקרוא ולכתוב, ואם תראו אותו כבר יודע לקנות מוצרים במכולת לבדו, לכאורה כאן מסתיים הסיפור.

אבל לפני שבועיים קרה משהו שכנראה הוא זה שגרם לי לרצות לספר את הסיפור. נסעתי באוטובוס בעיר סמוכה. הייתי שקועה במחשבות. מחשבות נעימות. לפתע פקחתי את העיניים והבטתי דרך החלון, ומה ראיתי? היא ישבה שם, האישה ההיא, בפינת הרחוב, על כיסא, ספל בידה, אותו מבט אדיש. כאילו מנותקת. הרמזור התחלף לירוק והאוטובוס החל לנסוע, אני ניגשת בסערה לנהג ואומר לו : "תעצור לי בבקשה". הוא אומר: "גברת, זו לא תחנה, אני לא יכול לעצור". "אני ממש מבקשת שתעצור לי. יש שם איזה זקנה שאני מחפשת כבר שנתיים. בבקשה ממך". כשאתה מבקש משהו באמת מוצדק, בדרך כלל נענים לך. זהו מין קוד בין אנשים, המזהים אמת כשהיא נאמרת. הוא עצר, אמנם רחוק ממקום מושבה, אך מספיק קרוב כדי שאוכל רוץ לשם חזרה. אני מגיעה אליה ונעמדת לידה. "שלום" אני אומרת. היא מושיטה את הספל, דבר שהיא רגילה לעשות מאות ואלפי פעמים כנראה. אני שואלת: "את זוכרת אותי?" היא מעפעפת. אדישה . לא עונה. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק אמיץ. ככה, ע ם כל בלוי הסחבות והצחנה. פשוט חיבקתי אותה. כי זה מה שהלב שלי אמר לי לעשות. מבחינתי היא האישה שהביאה לי את הישועה גם אם אין לה מושג על כך. הסתכלתי עליה. עדיין פנים ללא מבע. היא הושיטה את הספל באותה תנועה. ואני מיהרתי והוצאתי את כל הכסף שהיה לי בארנק, מלבד דמי נסיעה הביתה, ושמתי לה בתוך הספל. ואז ראיתי דמעה קטנה. סימן אנושיות ראשון. "תבואי", אמרתי, "כמה שאת רוצה, אך היא כבר הושיטה את הספל לעובר אורח הבא... יהיו שיראו בכך תעלומה, אך אני... אני קיבלתי את התשובה שלי. לבורא עולם ישנן הדרכים שלו להרבות זכויות לברואיו, ומי כמוני יודעת מה נתנו הזכויות הללו.

תפילה

רבונו של עולם

הרגעים הכי מתוקים בחיי זה כשאני זוכה להוריד דמעות חמות של התרגשות, וזה תמיד קשור אליך אבא. זה יכול להיות ספור שאני קורא לפני שאני מחליט להכניס אותו לגליון, או דיסק שאני שומע הרבה לאחרונה עם שיחותיו הנפלאות, המרגשות, המתוקות והמחזקות של הרב יגאל כהן, או כל דבר אחר שמרעיד את מיתרי לבבי. ותמיד זה ניגמר במשפט הכי מתוק שיוכל יהודי להוציא מהפה- אני אוהב אותך אבא, אוהב אותך, אוהב אותך...

אז למה זה כל כך מעט? למה אין הרבה רגעים כאלה ביום יום שלי? זה לא התרסה אבאלה, זאת בקשה, זאת תחינה, אני כל כך אוהב את הרגעים האלה, אני מרגיש שהדמעות האלה מנקות אותי מכל הרע שלי והופכות אותי לרגעים להיות כל כך זך וטהור ונקי.

אני מבקש יותר. רוצה לאהוב את כל ילדיך ולשמוח בשמחתם ולהתרגש מהצלחתם. רוצה לראות כל אחד בעיניים הכי טובות שיש.

תנקה לי את הלב אבא שבשמים. תשטוף לי את העיניים במים טהורים כדי שאזכה  לראות רק טוב ולחשוב טוב ולרצות שלכולם יהיה טוב. כי כשקורה דבר טוב ביני לבין השני, כשהנשמות שלנו מתחברות, מדי מרגישים אותך אבא. ומתרגשים. ומורידים דמעות. ואוהבים אותך. שזה התענוג הכי גדול שיש בחיים. אז בבקשה אבא עוד הרבה רגעים כאלה

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי