'"ביום הראשון" זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון? ר' מנא דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למדינה שחייבת ליפס למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו, התיר להם שליש מדמוסא שלהם. בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף וקלסוהו, והתיר להם הכל. אמר להון מלכא: מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא. כך בערב ר"ה גדולי הדור מתענין והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעונותיהן, ומר"ה ועד יוה"כ היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן, וביום הכפורים כולן מתענין אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא אומר להם לישראל: מה דאזיל אזל, מן הכא ולהלן נחיל חושבנא. ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו, וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה. ואומר להם: מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא. לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויקרא רבה ל,ב). ובדומה לזה מובא בתנחומא פרשת "אמור" סימן כב. ראה ב'לזמן הזה' 'ראשון לחשבון עוונות' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, הסבר עמוק על המדרש הזה מהרב קוק זצ"ל. אולי אפשר לומר שלכאורה המדרש חוזר על עצמו, שהרי אומר פעמיים: 'מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא', אחד ביוה"כ ואחד בסוכות, כך שבא לדמות בניהם, שביוה"כ ובסוכות יש כעין חזרה, ולכן זה דומה לדימוי של המלך, שבמשל מופיע שלושה חלקים, ובמדרש יש ארבעה (ר"ה, עשי"ת, יוה"כ וסוכות) כיון שיוה"כ וסוכות זה חזרה על אותו דבר, כך שזה אחד. ומדוע? נראה שהדגש הוא בכך שבסוכות מקלסים את הקב"ה, וזה דבר שמביא כפרה, כמו שמובא במשל של המלך (אמנם בתנחומא מובא במשל שבקשו רחמים, אבל נראה שאין זה סותר, אלא שבתנחומא בא להדגיש את הבקשת מחילה, כמו שיש בשלושת המקרים הראשונים בנמשל, ואילו בויק"ר מדגישים את הקילוס של בני המדינה, כיון שבאים להדגיש את החלק של סוכות שבו מקלסים את ה' ובזה מכפר) שכך גם בסוכות ע"י הקילוס ה' מוחל על העוונות, ולכן נעשה כעין חזרה על הנעשה ביוה"כ, שה' אומר שוב שסולח. שזה כהמשך מיוה"כ עד סוכות, כיון שבזמן הזה אנשים קונים ארבעת המינים ומקימים סוכה לכבוד ה', שזה הכנה לקילוס, ולכן גם בו יש קשר לעניין המחילה, ולכן זה מתחבר וממשיך את הסליחה מיוה"כ עד סוכות, שסלח ביוה"כ ונמשך עד סוכות ואומר שוב שסולח (נראה שבכל סוכות יש עניין קילוס ולכן סליחה, ולכן בסיומו יש את הושענא רבה שהוא כסיום הדין של ימים נוראים... אבל יש דגש מיוחד ביו”ט ראשון בו מקלסים במיוחד, כיון שמדאורייתא ברוב המקומות [חוץ מהמקדש] מצוות ארבעת המינים זה ביו”ט ראשון, ולכן בו יש עניין מיוחד שמדגיש קילוס ומחילה). אולי אפשר לומר בדרך רמז שמה שאומר פעמיים 'מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא' לא מדבר על אותו דבר. אלא יש שני סוגי מחילה, יש מחילה של חטאי האדם בצורה הקטנה, ויש מחילה גדולה שקשורה לתיקון העולם. ביוה"כ נאמר סלחתי לחטאי האדם, שיש לזה השפעה גם לכפרה לעולם (שהרי העולם נידון על חטאי האדם שמכריע 'את עצמו ואת כל העולם' [קידושין מ,ב]). בעקבות כך מתעוררת עניין הכפרה בעולם, ולכן מתעורר תיקון העולם, שה' רוצה בתיקון העולם, שזה בגאולתנו, שבגאולה יש קידוש ה' (רש"י. יחזקאל לו כג), לכן זה מתחבר לקילוס של סוכות (ובהכנה אליו מיוה”כ), שאז שוב ה' מזכיר שזה ראשון לחשבון עוונות, כעין שמפעיל את הכוח הזה שוב כדי שישפיע לכפרה על הקלקול בעולם. שתחילת הגאולה זה ע"י תשובה של חזרה לא"י, שזה מתבטא בסוכות כיון שהוא חג הקשור בא"י (על הקשר בין א"י וסוכות ראה ב'לזמן הזה' 'סוכות וא”י') ובפרט בארבעת המינים שהם מרמזות לא"י: 'רוב מציאותם בארץ ישראל' (מורה נבוכים ג,מג). לכן בקילוס עם ארבעת המינים מתחברים לא"י, ולכן ה' שוב מחדד את עניין הכפרה, כפתיחה לתשובה לא"י (ולכן גם מודגש ההכנה לחג, כרמז להכנה לתשובה לא"י ע"י מצוות סוכות) [אולי בתנחומא רומז לזה, שמיד מביא על סוכות כיום ולעתיד לבא].