'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה. (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", ואומר (משלי לא, לא) "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה", וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו' (תענית כו,ב). מסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'מועדי ישראל') שהשמחה פרצה בעקבות הלבנת הלשון של זהורית שבזה ידעו שנמחלו עוונותיהם (יומא סח,ב). נראה להוסיף שבנוסף לעצם זה שנמחלו עוונותיהם, יש בזה גם רמז שפגמו בכוחו של יצה"ר הקשור לבגדי צבעונים של נשים: '…עזאל לא חזר בתשובה, ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קורבנות ביום הכפורים, איל אחד לה' שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזאזל, שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה' (ילקו"ש רמז מד). שלכן אפשר לבחור זיווג הגון בלי שיעוות היצה"ר הזה, שפועל דרך התאוה של הצבעונים. לכן הנשים היו יוצאות 'בכלי לבן' כרמז לביטול הצבעונים, שעכשיו כאינו קיים, כמו הלשון של זהורית שהלבין כקשור לביטול כוח הצבעונים של עזאל. ואמרו שלא יסתכל בחיצוניות אלא בפנימיות ('אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה' וכו'). נראה שלכן גם הובאו ביחד טו באב ויוה"כ, כיון שטו באב נקבע לדעת ר"נ: 'אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו' (תענית ל,ב) שבזה ביטלו את איסור הזיווג עם שבט בנימין שהיה קיים בשל מקרה פילגש בגבעה, שזה היה חטא נוראי שנעשה בהקשור לתאות עריות, לכן בזה יש דמיון ליוה"כ, שמבטל כוח תאות עריות, ולכן הובאו שניהם יחד: 'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ'. היצר של הראיה קשור לזנות: '"ואחרי עיניכם" זו זנות, שנאמר "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני"' (ספרי. במדבר טו,לט). זה קשור גם לכלל יצר הרע, שתחילת הנפילה שהייתה בעץ הדעת: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" וגו' (בראשית ג,ו) [שקשור בראיה ובאשה] לכן ביטול כוח זה לא יכול להעשות לגמרי בעולם כיום, ולכן לא ביטלוהו לגמרי, שלא כמו יצר הע"ז שביטלו (סנהדרין סד,א) כך שסימן שהוא יצה"ר חזק ומרכזי (שלכן רצו לבטלו) אבל הוא נעוץ חזק בעולם, שלכן אי אפשר לבטלו, שעדיין העולם לא מתוקן. כך שנראה שהוא מהותי בניסיון האדם בעולם, הוא מרכזי, ולכן הוא המרכזי בעבודת יוה"כ ולכן בו נרמז על כפרה לכלל החטאים בעקבותיו. לכן ביוה"כ אין כוח לשטן לקטרג בשל מעלת היום, שקשר לתורה שמתקנת את העולם, שהיא יסוד התיקון בעולם, ולכן ביוה"כ אין לשטן כוח לקטרג: 'יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב) שכיון שהוא יום בו הגיע אלינו התורה, לכן יש בנו את הכוח לתקן את העולם, ולכן זה בא לידי ביטוי בפגיעה בכוח של השטן שלכן לא יכול לקטרג: 'את מוצא מנין השט"ן בגימטריא שס"ד, כל ימות השנה יש לו רשות לקטרג חוץ מיוה"כ' (שוח"ט סימן כז), שקשרו זאת לימים שהם מרמזים לחטאים-לל"ת: 'ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה' (תנחומא "כי תצא" סימן ב). ובמעשה אנו מדגישים פגיעה בכוח יצה"ר של עריות (בשעיר לעזאזל) כרמז שהוא היסוד לחטאים (ולכן הרמז לשס"ה ל"ת הוא בימים, שהחמה זורחת וכו', שמעבר לפשט, זה גם מרמז על הראיה, שביום רואים טוב, כרמז לכוח יצה"ר הקשור לראיה, שזה קשור לעריות). נראה גם ש'השטן' מרמז על הימים חוץ מיוה"כ שבו אינו מקטרג, שלכאורה מדוע 'השטן' עם ה' הידיעה (שבלי זה הגימטריה לא מכוונת)? אלא נראה כרמז שהשטן בעצם לא רוצה שבנ"י יחטאו, אלא תפקידו להעמיד את האדם בניסיון בתקוה שהאדם יעמוד בזה, שהרי לא מנסים אדם בדבר שלא יכול לעמוד בו (בראשית רבה לב,ג [אמנם נאמר שם שמנסה רק צדיקים, אבל נראה שאותם מנסה מאוד, אבל הכלל הזה חל גם ביחס לאנשים פשוטים, בניסיונות שביחס אליהם נחשבים צדיקים, כיון שיכולים לעמוד בהם]) לכן זה 'השטן' עם ה' הידיעה, המהות של השטן, שבעצם היה מעדיף שלא יחטאו ולא יקטרג, ולכן ביוה”כ אינו מקטרג שבזה מתגלת מהותו האמיתית-הפנימית. (אולי אפשר שמחשיבים 'השטן' כעין בדימוי ל'הטבע', שהשטן מקטרג על האדם שחוטא בעולם [שבשמים לא שייך לחטוא] ומעלה את מידת הדין שרמוזה בשם 'אלוקים' [שהוא שם של התגלות דין] שהוא בגימטריה 'הטבע' [ראה הסבר של הקשר בין 'הטבע' ו'אלקים' בבריאת העולם ב'תורת המקרא' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א בפרשת "בראשית" אות ב] לכן מרמזים גם בשם של השטן 'השטן' כרמז ל'הטבע', כרמז לקטרוגו על חטאי האדם בעולם, שאת זה אינו עושה ביוה"כ). נראה שהעניין הזה של הקשר לתורה ותיקון העולם וזיווגים, נרמז בדבר נוסף בטו באב (שיוה"כ דומה לו): 'רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. תני רב יוסף: מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה' (תענית לא,א). שמ-טו באב יש להוסיף בלימוד תורה, ואם לא עושה כך יענש שימות בגיל צעיר, שזה מזכיר את העונש של חטא עץ הדעת, שממנו חל מיתה וזה נעשה בעקבות חטא עץ הדעת שחוה גרמה (שאכלה ונתנה לאדם), ולכן נאמר בלשון 'תקבריה אימיה', כעין רמז לחוה שהייתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ). וזה חל בזמן שבו הימים מתקצרים, שזה כעין רומז להפחתה בחטאים של ל"ת שהיום צועק כנגדו, וזה קשור לעצים לקרבן, כרמז לתיקון העולם לה' (כקרבן לה'), ונקרא יום 'שבירת הגרזן. שפסק החוטב מלחטוב עצים' (רש"י) כרמז להפסקת מיתה בעולם (שהחוטב ממית את העץ), וכרמז לתיקון העולם מעץ הדעת (שזהו בעצים). שזהו הכוח שבהקשרו באה שמחה לעולם, ויכולים לזווג זיווגים ראוים בלא העיוות של יצה"ר. (ולכן מסיימת המשנה בפס' שמדבר על חתונה ומקשרים זאת למתן תורה ומקדש, לרמז על כוח התורה [מתן תורה] ותיקון העולם [מקדש] בהקשר לחתונה-לזיווגים).