לאחר תקיעת השופר בתפילת מוסף בראש השנה, אנו אומרים את הפסוק: "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן".

שני שמות לשופר: קרן ושופר.

קרן – על שם המעטפה החיצונית, החומר הקרני ממנו היא עשויה.

שופר – על שם השפופרת, החלל הפנימי שדרכו בוקע הקול ועולה.

בבהמה משמשת הקרן לעוצמה, לכוח. בנגיחתה באמצעות הקרן מרכזת הבהמה את כל כובד משקלה ותנופתה בנקודה מרכזית אחת, בקרן. אין היא משתמשת כלל בשופר, בחלל הפנימי של הקרן.

ישראל נצטוו לקחת קרן זו ולהשתמש בה שימוש שונה, שימוש אנושי, שימוש יהודי – אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. ע"י השימוש בשופר ולא בקרן, בקול ולא בכוח, אנו הופכים את מידת הדין ה"קרנית", למידת הרחמים ה"שופרית".

אומנם הכרח הוא עדיין להשתמש גם בקרן. עולמנו, עולם השקר, עדיין מעריך כוח. בעולם בו אנו מוקפים שוורים נוגחים ומסוכנים מכל עבר, אין אנו יכולים להסתפק בשופר בלבד. זקוקים אנו לקרן חזקה שתגן עלינו. כדי שהקול ישמע – יש גם צורך, לצערנו, בקרן, בכוח, בעוצמה.

אולם עלינו לזכור שאלו אינם מטרה אלא אמצעי. השימוש בקרן חייב להיות מוגבל ביותר, בסופו של דבר הקרן צריכה להיות בטילה לשופר. החלל הפנימי הטבעי צריך להיות עיקר ולא הקרן החיצונית.

גם בתוך נפשנו הפרטית מתחולל עימות פנימי בין כוחות ה"קרן" לכוחות ה"שופר", החומר והרוח - במה נבחר?

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה... ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה".

"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן".