פרשת ראה - פרשת המקדש

והבשר תאכל

טעמי מצות הקרבנות

הרב ישראל אריאל שליט"א

שאלת הקרבת הקרבנות וטעמן מעסיקה את המפרשים ואת הציבור בכלל.

בפרשתנו מובאות מצוות הנוגעות לאכילת בשר בכלל, כמו כן נדון ענין הבאת הקרבנות למקדש. להלן דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק מו) שם הרחיב בהסברת יחס התורה לאכילת בעלי החיים והקרבתם, וכן באשר ליחס התורה לדם הבהמה והחיה. לדעת הרמב"ם מטרת המצוות שנאמרו בענין – להלחם באמונות תפלות ששלטו בימי קדם. הרמב"ם הכיר את הכתבים העוסקים בשדים ובעבודה זרה במקורם, אך לבן דורנו הדברים זרים ואינם מוכרים כיום, ראוי עם זאת, להזכירם בקצרה.

ההגבלות השונות שנאמרו בתורה באשר לאכילת בשר, והאזהרות מאכילת דם מטרתן, לדעתו, להרחיק את האדם מאמונה אלילית שרווחה בימי קדם, שאדם האוכל דם מתחבר בכך לשדים, ואלו נוטעים בו כוחות נפש מיוחדים לדעת את העתיד. הרמב"ם מסתמך בהסברו על פסוקים בתורה, וכגון, הפסוק בהאזינו, המתאר את צורת העבודה זרה שרווחה באותם ימים: 'יזבחו לשדים לא אלוה'. חז"ל מבארים: בספרי: לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהם, כלומר, היו משתחוים אף להשתקפות הלבנה במים בהאמינם שאף שם יש שד שראוי לעובדו, וכיוצא בכך.

עוד אמרו, שהשדים מצויים מאד במדבר, לפיכך היו כאלה שהלכו דווקא למדבריות ליצור שם קשר עם השדים. אחת השיטות היתה, לשחוט בעל חיים, ואת דמו שפכו לתוך שקערורית בסלע, אזי נאספו לאכול בחבורה מסביב, כשהאכילה מתקיימת בטכס מיוחד, ובכך נוצר חיבור וקשר עם השדים במדבר.

לפיכך אסרה התורה לשחוט בקר וצאן במדבר, ולא התירה את אכילתם אלא אם כן הביאו את הבהמה כקרבן במשכן. זה מה שאמרה התורה: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים'. נמצא, שבמקום שהדם ישמש כפולחן לשדים הרי הוא נשפך על המזבח, ומאותה שעה הבשר מותר באכילה.

באשר לעצם האפשרות לתת טעמים להקרבת קרבנות כותב הרמב"ם (הלכות מעילה ח, ח) זו לשונו: 'ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו... קל וחומר למצוות שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן... אמרו חכמים: חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן, כגון, איסור בשר חזיר... ופרה אדומה ושעיר המשתלח... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד'.

העולה מדבריו, שראוי לחפש טעמים לקרבנות, אך נקודת המוצא צריכה להיות, כי מדובר ב'חוק', שהוא נשגב מבינתו של אדם, ועל האדם לדעת את גבולות החשיבה שלו.

נראה, שעלינו להמשיך ולחפש טעמים – כל דור כענינו – לא רק בגלל החובה להעמיק ככל האפשר בהבנת רצון ה' בתורתו – דבר שאינו אפשרי, שכן, 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם', מאידך יש לעשות כמידת היכולת שמצוות התורה לא יעמדו בסתירה בולטת לאופי מחשבותיו של הדור.

לפיכך, הטעמים שהובאו לעיל ברמב"ם, יש בהם כדי לסבר את אזני בני דורו, אך בני דורנו, שהשדים אינם קיימים בעולם המושגים שלהם, מחפשים הסברים התואמים את התקופה, ואכן כל דור קולט מן הפסוקים את הקולות המיוחדים לו.

דומה, שהמתבונן במצוות השונות בפרשתנו, חש בבירור, כיצד התורה רוצה לעדן  את המידות ואת הרגש של אדם מישראל, להעלות ולרומם אותו מעל  לגסות ולבהמיות של שאר בני אנוש, וכלשון התפילה – 'ורוממתנו מכל הלשונות'.

מרבית בני האדם בעולם אינם חשים צורך להיות מוגבלים באשר למזונם,  והם מכניסים אל פיהם מכל הבא ליד: בשר חיות טורפות, עופות טורפים, שקצים ורמשים, סרטני ים, וכל אשר יעלה המזלג בא אל פיהם בלא חשבון. כך גם באשר לדם בהמה וחיה, הכל נאכל, וזאת, במסעדות המשובחות ביותר, ובחנויות ה'מעדנים' היוקרתיים. שכן, הדבר הקובע הוא – לסעוד ולאכול כפי היכולת, תחת הסיסמה: 'אכול ושתה כי מחר נמות'.

כמובן, כשמחשבתו של אדם נתונה למילוי הכרס בלבד, שאלת אכילת בעלי חיים והריגתם אינה ראויה למחשבה ושיקול דעת, שהרי כל העולם ויצוריו לא נועדו אלא להשביע את תאוות האכילה שלו.

אדם כגון זה, כשהוא שומע, שבבית המקדש מקריבים קרבנות, ואף שופכים את הדם על יסוד המזבח, משנה את טעמו, מתעטף באיצטלא של בעל מוסר, וברוב חשיבות יאמר: 'הכיצד? האם האלקים בשמים צריך לראות את שחיטת הבהמות, ואת זריקת דמן על קיר מזבחו?!

כלומר, כל עוד אדם הורג בעל חיים למלא את בטנו – אין לך דבר מוסרי מזה. אמנם הקב"ה ברא את בעל החיים הזה ונתן בו נשמה, והוא רואה כיצד אני  שופך את דמו למלא את בטני, אך כיון שהדבר נעשה למלא את תאותי בודאי המעשה ישר בעיניו. זאת, באשר לאכילתו האנוכית של האדם.

מאידך, כשהדבר נעשה בבית המקדש מתפרצת הקריאה: היכן המוסר!

ולא חשב האיש, שמא דווקא בגללו, בגלל שהוא אוכל בלי חשבון את הבשר והדם, באה התורה ללמדו מוסר: דע לך! בעלי חיים אף הם בעלי נשמה. הדם שלהם הוא דם הנפש, והוא יקר לפני ה', לפיכך דווקא אלו יעלו כקרבן על המזבח. זאת, כדי שתדע אתה וכל באי עולם: הדם הוא הנפש!

אולי מתוך כך תלמד לצמצם את זלילת בשרם של בעלי החיים! אולי מתוך כך תלמד שלא לנעוץ את שיניך הטורפניות בבשר נוטף דם!

להחדרת רגש זה נתנה התורה סידרה של מצוות, שהכותרת שלהן היא 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ -ְוהַבָּשָׂר תֹּאכֵל'.

שבת שלום