"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא,כו-כח). בפשטות לשון ראה הכוונה להפעיל את ההגיון- ראיה לשון הבנה. אולי גם בכוונה נאמר לשון ראיה כדי לרמז שהברכה והקללה הכוונה להר גריזים ועיבל: '"ראה אנכי נותן ברכה וקללה" - האמורות בהר גריזים ובהר עיבל' (רש"י). לכן לשון ראיה, שרואים את ההרים וזה מזכיר תמיד את הברכה והקללה. אולי גם זה בא לרמז על: “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד,ט). לכן נאמר לשון ראיה ולשון "אנכי" כמו בתחילת עשרת הדברות, לומר שעל האדם לזכור תמיד את מעמד הר סיני, ולכן בזה ימשך לקדושה ולבחירה הנכונה - בחירה בחיים ובברכה. ויותר מזה, יש בזה כדי לומר שהשפע בא בעקבות הר סיני, כמו שמובא במדרש: 'ד"א "רְאֵה אָנֹכִי" א"ר אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה (איכה ג, לח): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא מאיליה. הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה' (דברים רבה ד,ג). עוד נראה שראיה מרמזת על קדושה, שחיבור לקדושה זה דרך הראיה (כמו שמובא ביהודי הקדוש, שלכן ה' נתן למשה לראות את א”י, שבכך היה לו חיבור רוחני. ולכן גם היה צריך לומר שמי שראה מציאה לא זכה בה, כיון שבראיה יש תפיסה רוחנית ולכן היתי חושב אולי שיקנה אותה בכך) לכן נאמר לשון ראיה לומר שיש להתחבר לזה עם רוחניות קדושה, וכך יבחר בברכה. עוד נראה שיש כאן רמז לעניין של שם ה' מול עיני האדם שבכך ניצל מצרה (קללה): "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז,ח). '"שויתי ה' לנגדי תמיד" - בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני, ולמה? כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט' (רש"י). ויותר מזה נראה שיש רמז לתורה, שאדם יראה מול עיניו את "אנכי" ששמענו-ראינו במתן תורה ("וכל העם ראים את הקולת”. שמות כ,יד) שזהו רמז "ראה.. אשר תשמעו", חיבור ראיה ושמיעה, וכך ע"י התורה שנחשב לראיה מול עיניו זוכה לינצל מהחטא: 'ד"א "שויתי ה' לנגדי תמיד” ס"ת היה עמו לקרות בו כל ימי חייו, וזה שאמר "מימיני בל אמוט" ע"ש התורה שנתנה בימינו, שאני עוסק בה, ולפיכך "בל אמוט”' (רש"י שם). שהתורה מצילה מיצה"ר: '… כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד,ז) "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו שנא' "לפתח חטאת רובץ"' וכו' (קידושין ל,ב). נראה שיש גם רמז להצלה מרעה ע"י הליכה בדרכי ה', שלכן גלות מצרים היתה 210 שנים (וגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות), ואילו "ראה" זה 206, שחסר ארבע לזמן גלות מצרים, כרמז שע"י שאדם הולך בדרכי ה' הוא מבטל את שורש גלות מצרים, שנאמר לאברהם: “ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג) שבעשיית רצון ה' מבטלים את 4 המאות של יסוד גלות מצרים, שכך בנוסף מבטל מהאדם את כל המיצרים שיבואו עליו אם לא ישמע בקול ה'. וכדי ללכת ברצון ה' צריך את התורה שתחזקהו נגד יצה"ר, ולכן אנו בנ"י נבחרנו מכל העמים, דבר שהחל בבחירת אברהם, ובשם 'אברהם' יש את אותיות "ראה", רק שנוסף להם גם 'במ', רמז לתורה: ”ודברת בם" (דברים ו,ז). שע"י חיבור בין התורה ("בם”) לנו (שאנו מקיימים "ראה") אנו מתעלים לדרגה הגבוה שלנו כבנ"י, כבני האבות בשלמות מעשינו ובכך באה עלינו ברכה גדולה. נראה שיש כעין רמז לאברהם, כיון שבו יש מעלה מיוחדת שה' היה עוזרו בהשגחה גדולה, כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “לך לך" [א] [ונעים הדברים למי שאמרם, שאף מרן הגאון היה הולך ראשון בקרבות, ויוצא לחלץ עצמות החללים הי"ד ללא חשש, ואמר שיש עליו השגחה משמים]) לכן נראה שמרומז על אברהם, לומר שהברכה הגדולה תחול עלינו מהשגחת שמים גדולה, כעין שהיה לאברהם. נראה שהפס' אצלנו רומז להנהגה החשובה היסודית המובאת בהלכה: '"שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד' (רמ"א. שו"ע או"ח א,א) לכן נרמז על הליכה בדרכי ה' בהקשר לראיה, כרמז לזכור שה' רואנו תמיד בכל מצב, וזה קשור ל"אנכי" ששם התגלה לעיני כל שה' הוא מלך העולם ושליטו, ולכן ודאי שרואנו בכל מצב. כך ע"י שאנו מקיימים "ראה", שכעין רואים את שם ה' מול עינינו תמיד (“שויתי ה' לנגדי תמיד"), ורואים בדעתנו שה' רואה אותנו, אז מתחזקים שלא לחטוא. נראה שזה כעין 'כדרך שבא לראות כך בא ליראות' [חגיגה ב,א] שכך גם בחיי היומיום אנו מקדשים את העולם, כעין מושכים שפע קודש כעין ממקום המקדש שהוא מקום הקודש, וכמו ששם (בעליה לרגל) הראיה היא לשני הכיוונים [לה' ולנו] כך גם בחיי היומיום, כעין שאנו מביטים בראיה לשם ה' כנגד עינינו, ותופסים בהבנה שה' רואנו, וכך כל חיינו מתקדשים, וזוכים לשפע ברכה והצלחה, כמו חיבור לשפע שיצא ממקום המקדש (שהקדושה נותנת שפע לעולם, שבהיפוכו-בחורבן בטל שפע טוב: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה... וניטל טעם הפירות'. משנה סוטה ט,יב)