"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כג-כו)

בפרשתנו, עומד משה רבנו לפני ה' - מתאווה, מתפלל ומתחנן לזכות להיכנס לארץ ישראל. חז"ל מתארים תפילות רבות שמשה רבינו התפלל, אך הקב"ה מסרב ואומר למשה רבינו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

בגמרא מוסברת הלשון בה עונה ה' למשה רבנו (סוטה יג, ב): " 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ', אמר רבי לוי: ב'רַב' בִישֶׂר, ב'רַב' בישׂרוהו. ב'רַב' בִישֶׂר (במדבר טז, ג-ז): 'רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי', ב'רַב' בישרוהו: 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה' ".

במחלוקת קורח ועדתו, ביקש קורח את הכהונה, ואילו משה רבינו ענה לו (במדבר טז, ה-ז): "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר... רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי", על כך נאמר במדרש (במדבר רבה פרשה יח ד"ה יח):

"רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי - אמר הקב"ה למשה: את מחית בחוטרא ובמה דמחית את לקי. את אמרת: 'רַב לָכֶם' - למחר את שמע: 'רַב לָךְ' " (תרגום: "אמר הקב"ה למשה: אתה הכית במקל, ובמה שהכיתה בו אתה לוקה. דהיינו, אתה אמרת לבני לוי 'רַב לָכֶם', על כן עתיד אתה לשמוע שה' אומר לך: 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה' ").

במבט ראשון דברי חז"ל תמוהים: על מה נענש משה רבינו? על כך שאמר לקורח ועדתו "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" - די לכם שזכיתם בעבודת הלווים ולכן אינכם צריכים לבקש גם את הכהונה. ברור שתשובתו של משה רבינו לקורח ועדתו הייתה לשם שמיים, אם כן מדוע נחשב הדבר לחטא ומדוע נענש על כך משה?

עונה על כך המהר"ל כי: "זה גנאי לאחד כאשר אומרים לו, די לך בגדולה זאת – לא יהיה לך יותר, וכן אמר לו הקב"ה 'רַב לָךְ' אשר מתוקן לך, ולא תיטול יותר".

באמירה 'רַב לָךְ' יש משהו שמנוגד לכל המהלך הנדרש מאתנו: 'רַב לָךְ' משמעותו – תסתפק במה שיש, אל תשאף ותצפה ליותר מדי, אל תחלום חלומות גדולים, אל תשתוקק ותרצה לעלות מעלה מעלה.

נדרש מאיתנו להיות בעלייה מתמדת, בשאיפה להתקדמות אין סופית, להדבק בה' - וכדברי הגר"א הידועים: "אם אין האדם עולה מעלה מעלה, על כורחו יורד מטה מטה".

השאיפה מעלה היא תנועה פנימית, נפשית של החיים היהודיים. אין גבול לשאיפותינו, הפרטיים והכלליים. לכן, אף על פי שקורח ועדתו - דרישתם לא הייתה במקומה, לא היה צריך משה רבינו לומר 'רַב לָכֶם' – שמחו במה שיש, ואל תשאפו ליותר – כי לא זו הדרך הנדרשת מעובדי ה'.

במידה כנגד מידה, בשעה שמשה רבינו רוצה להשיג עוד מעלות ע"י הכניסה לארץ ישראל, מבשר לו הקב"ה 'רַב לָךְ'.

"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו... הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו תמיד פוסק מעבודתו הזריזה".

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219