'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר' וכו'  (משנה תענית ד,ו). חמשה דברים קרו בי"ז בתמוז וחמשה ב-ט' באב, ובניהם יש את שלושת השבועות. כל הדברים קשורים לפגיעה בקדושה, פגיעה בתורה, בארץ ובמקדש. כשרוב הדברים קשורים לארץ-לחורבן. שלושת השבועות הם עד תשעה באב, כשט' באב הוא כעין עצמאי (ולכן זה שלושה שבועות שלמים בלעדיו), שהם כעין ההכנה אליו. נראה ששלושת השבועות זה כנגד שלושת האבות, שהם יסוד בנ"י, בהם ה' בחר (ואנו המשכם) להיות מקדשי העולם, ולכן הם קשורים לתורה ולארץ (והם עצמם יסוד בנ"י). לכן כשבנ"י חטאו ונגזר גלות וחורבן, זה כעין נתק מהשליחות של בנ"י מהאבות. לכן יש שלושה שבועות כרמז לתיקון העולם (שבוע בריאה) של האבות (שלושה). לכן ההתחלה של הצרות קשורים לתורה (נשתברו הלוחות) ולארץ (נגזר שלא יכנסו לארץ), ובעקבותם המשיכו גם שאר הצרות. החורבן בא בשל עיוות של התורה והקדושה: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שזה עיוות של התורה, כיון שהוא מנותק מהצד האנושי, הוא נעשה כדבר של דין אכזרי. זה בא מטעם ריחוק מבין אדם לחברו, שזה הטעם של חורבן בית שני: 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. למדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים' (יומא ט,ב). הריחוק בין אדם לחברו חדר אצלם גם לתורה, שבכך נעשתה כתורה זרה, בלי לפנים משורת הדין. ביר' מובא: 'מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים כו"ם, ומגלים עריות, ושופכי דמים. וכן בשני. ר' יוחנן בר תורתא אמר... מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כו"ם, ומגלי עריות, ושופכין דמים. אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה, וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים' (יר' יומא א,א). קודם מובא שחטאו בבית שני בשלושת העברות ('וכן בשני'), ואח"כ מובא בשם ריב"ת שחטאו בשנאת חינם. בפשטות אפשר לומר שהוא בא ומברר שאין הכוונה שעשו ממש את שלושת העברות, אלא הכוונה שנחשב להם כעין שעשו את שלושת העברות. אולם אפשר גם שהכוונה שהיו שעשו את שלושת העברות, אלא שזה לא היה חמור ומרובה כמו בבית ראשון, אבל כיון ששנאת חינם נחשבת כמו השלושה, אז בזה נחשב אותו המיעוט שעשו, כעין מצטרפים לכלל שהיה בו שנאת חינם, וכך נחשב לכולם כעין שעשו ממש את שלושת העברות. (בתוספתא נאמר 'שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו' [תוספתא מנחות יג,ד], שזה כיר', ששנאת איש את רעהו זהו שנאת חינם [שגם אם יש סיבה, אסור לשנוא, ולכן נחשב בכל מצב לשנאת חינם-כאילו זו שנאה שנעשתה בחינם, כי לא מתחשבים במה שנעשה לו, כיון שבכל מצב לא היה צריך לשנאתו בשל כך]). הרי שביר' יותר מרומז כדברי ר"י, שיש קשר בין השנאת חינם והממון, שזהו שדנו דין תורה בלי לפנים משורת הדין, שזה קשור לממון ומשותף בו שנאת חינם. ממילא אם יש שנאה בבנ"י, זה בעצם שנאה הפוגמת בקשר לתורה, שהרי התורה נתנה לנו בשל היותנו בנ"י, ואם יש שנאת חינם, זה יוצר פגם בקשר לתורה, ולכן התורה נעשית מעוותת. דבר זה מחשיב פגם בקשרנו לאבות, שמהם בנ"י והקשר לתורה, וממילא פוגם בכל יעודנו בתיקון העולם, ולכן בא חורבן וגלות שלא ראוי שנהיה בארץ, שכאן זהו מקום התורה והקדושה, מקום שניתן לאבות וקשור בתיקון העולם. לכן שלושת השבועות הם מחברים בין שני המיצרים- י"ז בתמוז וט' באב, כשביניהם יש 20 יום, כעין חצי מהזמן של מתן תורה (שמשה היה ארבעים יום), כרמז שחסר בתורה, שאינה שלמה, כיון שחסר בה החלק שבין אדם לחברו. שכך הלוחות הם חמשה על כל לוח, כשבאחד זהו בין אדם למקום, ובשני זה בין אדם לחברו. כך רומז לחצי תורה שאצלנו, שחסר החלק בין אדם לחברו, כעין שקיבלנו חצי תורה (לכן 20 כחצי זמן של קבלת התורה מסיני, שבסוף ירדה אלינו בדמות הלוחות). לכן יש חמשה דברים שקרו בכל אחד מהזמנים, כרמז ללוחות שהם חמשה בכל לוח. החורבן עצמו היה בט' באב, אולם כבר בז' באב נכנסו להיכל (תענית כט,א) כך שגם מי"ז בעצמו יש עשרים יום, עד ז' אב. אולי גם נרמז בעשרים יום כנגד ארבע אמהות שהם כבנ"י הרבים (שהיהדות ע"פ האם) בחיבור לתורה (חמשה חומשים) [5X4], שבזה היה הפגם בחיבור התורה ובנ"י. משה עלה לסיני בפעם השניה כדי לכפר לבנ"י על העגל, הוא עלה בי"ח תמוז וירד בכ"ט אב (רש"י. דברים ט,יח) או כ"ח אב (סדר עולם ו'). כך שיוצא שהאמצע הוא ט' באב (אם כסדר עולם, אז האמצע הוא בין ח'-ל-ט', ואם כרש"י  אז האמצע הוא בין ט'-ל-י' [שי"ח לא נחשב כי בו עלה], או אמצע ט' [אם נחשיב את חצאי הימים של י”ח וכ”ט]) [או שכוונת רש"י כסדר עולם, ש'כלים בכ"ט' הכוונה עד כ"ח, שבכ"ט כבר אינו בארבעים]. ממילא ט' באב הוא מרכז זמן בקשת הסליחה של משה על העגל, לכן הוא קשור לי"ז בתמוז בו נשברו הלוחות בשל העגל. לכן בהמשך, בחטא המרגלים, זה כהמשך חטא מהעגל, כעין שחוזרים לחטא, שמתרחקים מה' לע"ז. כיון שכל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז (כתובות קי,ב) לכן במרגלים כעין שוב מתקשרים לעגל. לכן זה יצא באמצע-מרכז זמן הכפרה לעגל, שפוגע בו, במקום שיתחזק מכוחו לתיקון וקדושה, ויכנסו לארץ לשלמות התורה והקדושה. לכן לעתיד יהפוך לשמחה, כי במהותו הוא כוח לטובה, אלא שפגמו בו ומשכוהו לרעה.