התרגלנו לחוסר תקשורת

התרגלנו להתפלל ולשוב בלי תשובה. התרגלנו לדבר אל ה' בתור שיחה חד צדדית. התרגלנו להתייחס אל ה' כ'דמות אילמת' ח"ו.

בזמן בית המקדש היתה תקשורת דו צדדית. היו רואים אש מן השמים שאוכלת את הקרבן. היו מרגישים התמלאות הלב אחרי שמדברים עם ה'. היתה שמחה על כך שממש נפגשת עם ה'. אפילו רק שמיעת שירת הלויים היתה נותנת קרבת ה' ומביאה להתעלות הנפש (התעלות שיש רק כששומעים ניגון). ובודאי אם היו שואלים באורים ותומים, או רואים את הצמר האדום שהופך ללבן. ה' היה מדבר אלינו בכל מיני צורות ורבדים.

התרגלנו שאין קול ואין עונה. אנו כבר לא מדמיינים שזה יכול להיות אחרת, לא מדמיינים תקשורת טובה (כאשר פלאפון מתקלקל, אפילו רק במקצת, רצים בשיא המהירות על מנת לתקנו. כי אי אפשר בלי תקשורת...).

על זה נאמר "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה).