לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

שופטים י"א (א'-ל"ג) וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל...

הרקע להפטרה וקשרה לפרשתנו[1]

בסדר ההפטרות לרב מנדל הירש כותב בפתיחתו: שמונה עשרה שנה חמורות של שעבוד רועץ ועושק מדכא עברו על ישראל, כעונש על התכחשותם לה' אחרי מותו של יאיר הגלעדי. בשופטים (י' ב') נמנית רשימה ארוכה של עבודות כוכבים בהן מצאו 'סיפוק' ל'צרכים הדתיים' [הרוחניים] שלהם, מכיוון שקיום מצוות ה' היו להם לטורח. הם עבדו את ה'בעל' לדמויותיו השונות, ואת העשתרות, את אלהי ארם, צדון, מואב ואת אלהי הפלשתים. כאן נעמד לעינינו יצר החיקוי והערצת הזר שמתלווה אליהם תמיד בוז ללאומיות העצמית, הזרות נערצת מפני שהיא זרה! דופי לאומי זה לא התחיל תמול שלשום, עתיק יומין הוא, מכוסה עובש...העמים שבפולחן גלוליהם מצאו קורת רוח, הפלשתים ובעיקר בני עמון, היו להם לצוררים ולמציקים. בצרתם זעקו בני ישראל אל ה'...עכ"ל הרב מנדל הירש.

על קשר הדוק ביותר בין הפרשה להפטרה האיר הרב אברהם ריבלין שליט"א בספרו עיוני הפטרה, וכך כתב: הקשר בין פרשת חוקת להפטרתה הוא חזק ואמיץ מהמקובל. רוב ההפטרות מאירות נושא הנזכר בפרשה במרחק של מאות שנים. ברם השבוע אין אנו קוראים בהפטרה על מאורע מקביל, אלא על מאורע המסופר בפרשה. חלק גדול מטיעוניו של יפתח כלפי מלך בני עמון, מבוססים על פסוקים מפרשת השבוע! [הוא ענין ההתקלויות עם אדום ומואב, והמלחמה נגד סיחון מלך האמורי].

מה טיבה של ארץ טוב, ומה זכותו של יפתח?

וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב...(שופטים י"א ג') הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) ...ולמה נקרא שמה טוב? שפטור מן המעשרות. [עכ"ל הגמרא]. בבאר משה לאדמו"ר מאוז'רוב הרב משה יחיאל הלוי  אפשטיין זצ"ל מפרש. תחילת דבריו הביא דבריו המופלאים של החיד"א (חומת אנך בפרקנו): אמרו בירושלמי דשביעית (פ"ו ה"א) 'ארץ טוב' - שפטורה מן המעשרות [עכ"ל הגמרא]. והוא קשה מכמה צדדין. ואפשר לומר, כי יפתח גבור חיל ועם כל זה השפיל עצמו ולא עשה שום מחלוקת ולא בלבול ונדחה מפני השעה וברח מפני אחיו. ואם היה הולך לאיזה עיר מארץ ישראל, היה מחוייב לעלות לרגל ולאכול מעשר שני בירושלים. ומידי העלותו חש שמא יבוא להתגרות ולחלוק עם זקני העיר ואחיו, לכן ברח לחו"ל ששם אינו חייב לעלות לרגל כמו שאמרו התוספות ריש פסחים (ג' ע"ב ד"ה מאליה) ופטור ממעשרות. ובוא וראה כמה זריז נשכר שברח מהמחלוקת. [עכ"ל החיד"א זיע"א] ומוסיף הבאר משה וזלה"ק: ולכך נאמר על זה 'ארץ טוב' לפי שברח מן המחלוקת, וכמו שאמרו (בראשית רבה ד') למה אין כתוב בשני 'כי טוב', כי בו נבראה המחלוקת. לכן מפני שיפתח התרחק מאוד מן המחלוקת קראו לזה 'ארץ טוב'. עכ"ל הבאר משה.

יפתח דרש למנותו למנהיג – כדי להוציא לפועל הכוחות הטמונים בו

מעיון בדו-שיח בין יפתח לזקני גלעד נראה במבט ראשון כי יפתח 'בא חשבון' [בהלצה: עוד קשר לפרשה (במדבר חוקת כ"א כ"ז) עַל־כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחֽוֹן] עם זקני גלעד על שגרשוהו, ולפי אחד המפרשים על שלא מיחו שגירשוהו אחיו, כעת מוצא הזדמנות 'לגבות את חובו' ולהשיב את כבודו האבוד. מלמוד מעמיק יותר מגלים אנו כי ישנם שני תארים – תפקידים המשמשים כ'אבן מתגלגלת' בין יפתח לזקני גלעד – קצין ומושל. לאחר שנבין ההבדלים ביניהם, נביא אחד מגדולי ראשי הישיבות ובעלי המוסר בימינו, שיאיר לנו באור חדש לחלוטין דמותו ובקשתו זו של יפתח.

וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן. וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם. וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד. וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן ה' אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ. וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח ה' יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה. וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י ה' בַּמִּצְפָּֽה. מבאר המלבי"ם: יש הבדל בין ראש וקצין, הקצין - הוא עומד בקצה המחנה מחמת חשיבותו ומעלתו בגבורה או בעושר או בחכמה הגם שאינו ראש ומושל עליהם, כמו 'שמלה לך קצין תהיה לנו'[2] [ישעיהו ג' ו']. והנה הם לא דברו אתו תחלה על שכרו אחרי המלחמה, רק על עתה. אמרו שיהיה הוא בקציהם [כלומר, בקצה המחנה] מצד חשיבותו כי הוא גבור מכולם, ולכן אמרו ונלחמה בבני עמון, בלשון רבים, כי הקצין אינו הראש שתתיחס המעשה אליו לבדו כי במלחמה כולם שווים עמו, רק הוא עומד בקציהם....[לאחר שמבאר המשך הדו-שיח הקשה בין יפתח לזקנים הם אומרים לו שאכן הם שנאו אותו וכעת באים ומבקשים עזרתו אבל לא בחינם, שאם יצליח במלחמה שכרו יהיה] והיית לנו לראש, כדין המנצח במלחמה והמציל את העם שאף אם הוא מפחותי העם יושם לראש ומושל.

ויאמר יפתח, השיב להם הנה בזה עדן לא הראיתם לי אות אהבה וסימן חרטה על העבר ויתראה כאילו אני הולך עם אויבי לעזור להם בעד משכורת, כי מה שהבטחתם שאחר המלחמה תשימוני לראש, זה דבר שאינו תלוי בהסכמתכם שזה ממילא יהיה...ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש, מעצמי על כרחכם, כדין נוצח, ומה תבטיחו לי אתם? וכוונתו מבוארת שהיה חפץ שישימו אותו לראש תיכף, עד שתיכף בלכתו לא ילך כקצין רק כראש, וכמו שאמר אל מלך בני עמון מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי?! שזה אמר מצד שהיה כבר המושל ואדוני הארץ. וזה שאמר [וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין] שבחרוהו תיכף לראש, וגם לקצין מפני מעלתו. עכ"ל המלבי"ם.

בשיחות מוסר לרב חיים שמואלביץ זצ"ל (מהדורה ישנה שנת תשל"ב מאמר כ"ו 'כמה גדולים בעלי אמנה') מבאר בעומק ורוחב דעתו המיוחדת את דרישתו של יפתח למנותו כמנהיג. במאמרו זה מביא כמה מקורות מהתנ"ך ומהגמרא שהוא חורזם ביד אומן מיוחדת ומניח את החוט המקשר ביניהם והוא, כח האמונה הניתן ביד המשפיע כפי אמונת המושפע הזקוק לישועה[3]. וכך כותב על יפתח: ...וכן הוא במנהיג העם, לא יהא בו כח להנהיג את העם אם לא יאמינו בו ולא יבטחו בו, כמו שמצינו ביפתח הגלעדי שאמר לזקני גלעד [שימנוהו לראש כמובא לעיל] ...וכי יפתח סתם רודף כבוד היה? ואם יתעקש אחד לומר כן, מה זה שכתוב [וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין] וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י ה' בַּמִּצְפָּֽה. אלא כך אמר יפתח, אם מאמינים אתם בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם איני אני אלא הדיוט, ואינכם צריכים לי אלא בעת מלחמה...כי אז לא אוכל לבני עמון כי רב ועצום הוא ממני. [כאן הפנה לדברי המלבי"ם שהובאו לעיל] ובמאמר נוסף (רדיפת הכבוד ב') מוסיף מאחר שבקשת הכבוד היתה מתוך כוונה טהורה ולמטרת הצלת ישראל מלוחציהם, היה יכול לדבר את דבריו לפני ה' כאילו אינו נוגע בדבר כלל וכמדבר למען זולתו...במאמר הראשון חתם בדברי חזוק: ויסוד זה הוא הקדמה להצלחת כל בן ישיבה המתיאש מכחו ומכשרונותיו, הרי הוא מתרפה מתלמודו, והבוטח בכוחותיו ומאמין בעצמו שמסוגל להתגדל בתורה עד מאוד ומקיים בעצמו 'ויגבה לבו בדרכי ה' הוא יתגבר ויתאזר בכח, ויעלה ויצליח. עכ"ל השיחות מוסר.