"תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ... כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ב-ד)

המדרש שמובא בהקדמת ה'עין יעקב' מנסה למצוא מהו הפסוק הכולל ביותר בתורה. וזו לשונו:

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל…', בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים', עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".

כלומר, על פי רבי שמעון בן פזי, שהמדרש פוסק כמותו, הפסוק היסודי ביותר בתורה, הוא הפסוק המופיע בפרשתנו, "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".

ויש להתבונן ולראות מהו עניינו של קורבן התמיד שהופך אותו לעניין הכולל ביותר בתורה?

אנו מצויים בעולם גשמי וחומרי, עולם בו לרוחניות ולקשר עם הקב"ה יש שחיקה מתמדת, שכן כל אשר נראה לעינינו הוא כיצד החומר, הכלכלה, החברה וכו' הם המובילים תהליכים וקובעים מה יהיה ומה יקרה, ואילו האמונה וההבנה העמוקה שמה שבאמת קובע הוא העניין הרוחני, האלוקי - זהו דבר שלא נראה בעיניים ולכן נשחק.

הרב קוק זצ"ל מבאר ב'עולת ראיה' (חלק א, קכו):

"בפנימיות יסוד החיים שלנו מונח אוצר קדוש, יקר ומרומם מאד, שהוא מצד עצמו עומד הוא למעלה מכל פגם, קשור הוא בהאור האלוקי הממולא... יושר וצדק, חסד ואמת... אלא שהצורך של ירידת הנשמה, וקישור ערכי החיים בתחומים מצומצמים ובתכונות חומריות, הוא המביא את האפשרויות של הטבעה, של ירידה ושל שיקוע תדירי במעבי החטא".

דהיינו, הירידה לעולם הזה גורמת לשחיקה מתמדת, לירידה, לשכחה של האמת הגדולה של חיינו, של גודל קדושת נשמתנו ושל ההבנה שהעולם הרוחני הוא הפועל, היוצר והמקדם.

מה יש בפרשת התמיד שהופך אותה לכלל היסודי ביותר בתורה?

קורבן התמיד מיוחד בכך שהוא תמידי. רבותינו דרשו מהמילה "בְּמוֹעֲדוֹ" שקורבן זה מוקרב אף בשבת. בהקרבת קורבן התמיד בכל יום (גם בבוקר וגם בערב) ואף בשבת, אנו לומדים על החשיבות ברציפות ובהתמדה בחיי היום יום השגרתיים של האדם, שבהם הם עיקר עבודתו ולהם צריך האדם להעניק את עיקר תשומת הלב. האדם הגדול לא נמדד בתפילת הנעילה של יום כיפור, או ביחסו למשפחתו ביום הנישואין וכו', אלא ביום יום. דווקא בהתמדה נמצא יופי ושגב מיוחד.

קורבן התמיד מלמד אותנו שהעולם לא יבנה על ידי מעשים גדולים וחד פעמיים, אלא העולם תלוי בהתמדה ובמסירות הנפש היומיומית, וכפי שכותב המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי: 'את הכבש האחד תעשה בבוקר' הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד השם יתברך בתמידות גמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן האדון שלו, רק הוא עובדו תמידי".

זוהי עבודתנו העיקרית להתמיד, יום אחר יום  – זהו הכלל הגדול ביותר בתורה.

מכאן ניתן להבין, שכאשר בוטל קורבן התמיד, מדוע ראו בכך חז"ל את זרע הפורענות וקבעו על מאורע זה את תענית שבעה עשר בתמוז.

על פי דברינו ניתן גם להסביר את סמיכות הנושאים בפרשה: בהזכרת מינויו של יהושע בן-נון למנהיגם של ישראל ומיד אח"כ מדברת על פרשת התמיד. יהושע זכה בהנהגה בגלל התמדתו המופלאה, כפשט הפסוק (שמות לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", וכדברי המדרש: "יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל", וכן מבואר בהרבה מקומות נוספים שיהושע עינינו התמדהומסירות, ולכן הוא היה זה שנבחר להנהגתם של ישראל.

הרב גור גלון, מתוך האתר: "ישיבת הר ברכה" - http://yhb.org.il/?p=219

הרב חיים סבתו, מתוך האתר: "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" - www.ybm.org.il