"לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ..." (שיחות הר"ן מ"א)

ישנן תקופות בחיים שאנחנו דומים לכלים שבורים, שנראה שכבר לא טובים לשום דבר. מה אפשר לעשות עם בן אדם שבור? עם כל כך הרבה משברים בחיים, כל כך לא שלם, לא מתוקן? רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, כותב שהשם יתברך אוהב להשתמש דווקא בכלים שבורים - אין אדם, שבור ככל שיהיה, שלא יכול להתגלות כיהלום, כחידוש עצום, לשלמות שלא הייתה כדוגמתה ("ליקוטי תפילות" תפילה י"ד):

"כִּי דַּרְכְּךָ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים נִשְׁבָּרִים וְאַתָּה עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין חֵקֶר... וּבְכוחֲךָ הַגָּדוֹל אַתָּה מַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ שִׁבְרֵי כֵּלִים נִשְׁבָּרִים, שִׁבְרֵי שְׁבָרִים, וְאַתָּה מְחַבֵּר וּמְתַקֵּן אוֹתָם בַּחֲסָדֶיךָ, וְאַתָּה מְחַדֵּשׁ אוֹתָם כְּבָרִאשׁוֹנָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עָז, וְאֵין שׁוּם נִצּוֹץ נֶאֱבָד וְנִדְחֶה מִמְּךָ, חָלִילָה, כִּי בְּיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכּל".

אך מה יעשה האדם שהגיע למצב של "כלי נשבר"? שהוא לא יכול לפעול, לא לדבר אפילו לא לצעוק.

רבי נחמן מלמד כשכבר אין פה, צועקים מן הלב - צעקת האילם, עומדים מול ה' עם פה סגור, אבל בלב צועקים (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, ה' סעיף ב'):

"כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנוֹפֵל הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל אֲפִלּוּ קוֹל צְעָקָה, שֶׁהוּא קוֹל בְּלא דִּבּוּר, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעוק מִן הַלֵּב לְבַד".

כך אנו מבקשים גם בתפילה הקדושה של "אנא בכוח": "שוועתנו קבל, ושמע צעקתנו, יודע תעלומות", גם אם אין אנו יכולים לצעוק ממש, אתה יודע את תעלומות ליבנו ואת צעקתנו הפנימית, קבל אותה כאילו צעקנו בפועל ממש.

מהי הדרגה הקדושה שנקראת "לֵב נִשְׁבָּר"? הכי חשוב להדגיש שזה לא עצבות! יש סכנה בללכת עם לב נשבר יותר מידי. בלי לשים לב אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתחום המסוכן של עצבות. געגוע יכול להפוך לעצבות, זעקת הלב יכולה להפוך לייאוש וזאת בוודאי לא הכוונה. "לב נשבר" הוא געגוע עמוק לטוב, לתיקון, לשלמות.

זוהי אזהרת רבי נחמן (שיחות הר"ן מ"א-מ"ב):

"לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר כָּל הַיּוֹם, אַךְ אֲנָשִׁים כְּעֶרְכְּכֶם יְכוֹלִין לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְעַצְבוּת, עַל כֵּן צְרִיכִין לְיַחֵד אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר דְּהַיְנוּ לְהִתְבּוֹדֵד וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ אֲבָל שְׁאָר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ יִהְיֶה רַק בְּשִׂמְחָה... עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרוגֶז כְּמוֹ שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ".

יש ילד שמבקש משהו מאביו. הוא לא בא בטענות, הוא לא כועס ומשתולל שלא נותנים לו את מה שרצה. הוא פשוט מתרפק על אביו ומתחנן שימלא את רצונו. אנשים עם "לֵב נִשְׁבָּר" - צער תקוע בליבם מצד אחד, על הריחוק מהטוב שהיה ראוי להם, וחדווה תקועה בליבם מצד שני, מתוך האמונה שלבסוף אם רק לא נתייאש, בוודאי הכל יבוא על מקומו בשלום.

הרב ארז משה דורון, מתוך האתר "אור פנימי" - http://www.orpnimi.co.il