"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (במדבר יט, ב)

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", פירש רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

יש לעיין בדבריו של רש"י - מדוע עלינו להתחשב בטענותיהם של אומות העולם ושל השטן? ויותר מכך - מדוע התורה צריכה להתייחס אליהם כשהיא באה לצוות את עם ישראל, האם התורה פונה לגויים ולשטן המבקרים את עם ישראל?

נראה, כי אין הכוונה בדבריו של רש"י רק לשטן שאנו רגילים לתאר כייצור מיסטי ומאיים, אלא לשטן שנמצא בכל אחד ואחד מאתנו. אותו שטן, המעורר בנו את הספקות והתהיות על עבודת ה'. על ספקות אלו עלינו להשיב לעצמנו - "גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".

עלינו להבין כי חיינו, כאנשים מאמינים מלאים בלבטים ובעיות. אין אדם שכל התורה באמת מובנת לו. אם אדם בכל זאת חושב כך, יש לו פגם באמונה.

על האדם המאמין לחיות במאבקים בלתי פוסקים כדי למצוא פתרון לבעיותיו וקושיותיו ולא לחשוב כי חיי האמונה הם פשוטים וברורים. כמו שאומרת הגמרא בברכות (סג, א): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. שנאמר - זאת התורה אדם כי ימות באהל".

אין כוונת הגמרא רק לייסורים פיזיים, אלא גם ללבטים וקשיים רוחניים. לימוד התורה צריך להיות מתוך משברים ועם כל זאת (במדבר יט, יד): "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" - יש להישאר באהל ולא לעוזבו.

כאן אנו מגיעים לעומק הרעיון של פרשתנו, העוסקת בטומאת מת. המוות מסמל פסיביות וחוסר פעילות. התורה לעומת זאת, מצפה מאתנו לפעול, להיאבק וליצור, על אף הקשיים החומריים והרוחניים הקיימים בעולם. לכן המת הוא אבי אבות הטומאה - אין דבר יותר מנוגד לקדושה מאשר המוות.

התורה מדריכה אותנו אל הקדושה, שאליה מגיעים דרך עוצמות של חיים והיא חייבת להיעשות תוך ניתוק מוחלט מכל מוות שהוא הקיים בחיינו.

לכן, מצד אחד אסור לנו לחשוב כי אנו יודעים את כל התורה ועלינו לקבלה כגזרה מלפני הקב"ה. מצד שני, אל לנו לנוח מלהתעסק עם הקשיים וההתלבטויות המתעוררים מתוך קיום התורה והמצוות. עלינו לקבל את גזרותיו של הקב"ה ועם זאת, להמית עצמנו באוהלה של תורה כדי להעמיק את הבנתנו בה.

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - www.etzion.org.il