מילה –  מתי חל כרת 

על מי שאינו מהול (רמב"ם וראב"ד)

גדולה מילה מכל מצוות עשה שיש בה צד כרת (טור סימן רס). דייק הב"י בדברי הטור שלא כתב הטור שיש בה כרת אלא 'צד כרת', דאינו חייב עד שיגדיל (שיהיה בר חיובא, גיל 13) ולא ימול.

האם כאשר הגיע לגיל המצוות (בר חיובא) והוא לא מל, האם מיד חייב כרת? האם הוא חייב כרת בכל יום ויום? זוהי אכן שאלה יפה, אך אינה הלכה למעשה כיון שחיוב כרת הוא חיוב שמיימי. בכל זאת, הראשונים דנו בכך ומצאנו שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (הובא בטור סימן רסא).

מחלוקת רמב"ם וראב"ד

הרמב"ם כתב (מילה א, ב) שאמנם בכל יום ויום שעובר והוא לא מל את עצמו "הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד". אין חיוב כרת עד שיהיה המעשה של 'אי מילה' מוחלט, כלומר רק אם הוא כבר לא יכול לתקן זאת. כל עוד יכול לתקן, אינו בחיוב כרת. כביכול חיוב הכרת מרחף מעליו כל חייב אך אינו חל עליו ממש עד שימות ערל.

אבל הראב"ד משיג וסובר ש"בכל יום עומד באיסור כרת" (להלן יבאר הכס"מ את הלשון איסור כרת, בשונה מחיוב כרת). טעמו הוא שכיון שכרת הוא דין שמים ולא דיני אדם, קמי שמיא גלוי שכרגע הוא עובר על מצות עשה ולכן החיוב הוא מיידי ולא בסוף החיים.

באור הכסף משנה למחלוקתם

הכסף משנה מבאר את מחלוקתם. לרמב"ם, מן שמיא מחייבים אדם רק כאשר עובר באופן מוחלט (על לא תעשה). אם רק ביטל עשה, קשה להגדיר מתי יהיה החיוב כיון שתמיד בידו לתקן. רק כאשר אין בידו לתקן כלל, יתחייב על עבירה זו. לכן מי שאינו מל את עצמו, חיוב כרת הוא רק כאשר הוא מת ערל, שאז אין בידו לתקן.

ניתן לומר שלרמב"ם, הקב"ה (השמים, בלשונו של הראב"ד) דן אותך לזכות (לקולא אפשר לומר). אין מחייבים אדם בדיני שמים אלא אם כן העברה היא מוחלטת, שאין דרך לחזור ממנה. לכן במצוה שבידו לתקן (כגון להימול, שאז מתקן את חטאו)- אינו חייב עד אינו חייב עד שהעבירה היא ודאית (עד שימות ערל).   

ממשיך הכסף משנה ומבאר גם את דעת הראב"ד "שמיום שגדל ולא מל, הוא חייב למות בקיצור שנים, אלא שאם מל, נפטר מהחיוב ההוא. וזהו שכתב (הראב"ד) 'ובכל יום עומד באיסור כרת', כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים... שבכל יום עובר הוא בוודאי על מצותו של מקום, ואף על פי שאינו מתחייב כרת לגמרי, מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת". הסברא שלו היא דקה ועדינה. חיוב כרת גמור אין עליו, אלא שראוי הוא למות בקיצור שנים כיון שרובץ עליו איסור כרת. בכל רגע הוא עובר על איסור ששייך בו כרת, ולכן איסור כרת רובץ עליו.

האם באמת יש כאן מחלוקת?

אכן, בא ה'מגדל עוז' ואומר שבאמת לא נחלקו כלל. הראב"ד אומר שבכל יום עומד הוא באיסור כרת (ולא בחיוב כרת). גם הרמב"ם סובר כך, אלא שמתי חל עליו הכרת בפועל? אין קבוע לו זמן, ולכן רק בסוף חייו יגיע לו חיוב הכרת אם לא ימול (אלו דבריו. אלא שקשה קצת, שהרי הראב"ד ראה את הרמב"ם ובכל זאת חלק עליו. לדברי ה'מגדל עוז', הראב"ד לא הבין לעומק את הרמב"ם. ולענ"ד, הרמב"ם יחלוק על סברת הראב"ד (בענין החילוק בין איסור כרת וחיוב כרת) ויאמר שגם איסור כרת אין עליו אלא ביטול עשה בלבד).

סיכום ביניים- נחלקו האם בשמים ה'כרת' רובץ על האדם מיד, או שממתינים לו עד שהחטא יהיה ודאי. לראב"ד- כרת מיידי (אמנם 'איסור כרת' כלומר שראוי לקבל עונש ולמות בקיצור שנים, ואין זה חיוב כרת). לרמב"ם- אין כרת עד שהמעשה יהיה מוחלט וברור, לכן חייב כרת רק כשימות ערל.

הרמ"א והגר"א – כראב"ד

אף שבסברא יותר היה נראה לי כדעת הרמב"ם (שבשמים מתסכלים על האדם באופן של זכות וחסד, ולא יטילו עליו חיוב כרת עד שיעשה מעשה באופן וודאי ומוחלט), הרמ"א הביא את דעת הראב"ד, ואלו דבריו (רסא א): "ואם לא מל חיייב כרת, הגה: ובכל יום ויום עוברים בעונשים אלו". כלומר הרמ"א הביא את דברי הראב"ד אך בקיצוניות יתרה, דכתב "עונשים" דמשמע חיוב כרת. אלא שהעיר ופירש את דבריו בבאר הגולה שכוונת הרמ"א ש"עובר באיסור כרת וכדעת הראב"ד...". אבל המענין הוא שהרמ"א אחז שדוקא דעת הראב"ד היא עיקר (כמו שגם הטור סבר). גם הגר"א הוסיף מקור לדעת הראב"ד, שכשם שיש איסור תורה של בל תאחר בהבאת קרבן שנדר, כך גם במילה יש איסור של איחור מילת עצמו משהגדיל, ולא רק ביטול עשה כדברי הרמב"ם.

צ"ל לשיטתם (כלומר לשיטת הראב"ד) שביטול עזה ועונש כרת הולכים יחד. ואף שיש כאן מעשה לא וודאי, סוף סוף יש כאן איחור המילה, שיש בה ענין של כרת. ביטול עשה זה כבר מחיל עליו צד של כרת. כאשר ימול, ייפטר מכרת זה שרובץ וחל עליו.

(מתוך עצם הדיון למדנו כמה גדולה היא מצוות המילה. כמה ראוי לשמוח במילה, שהרי לפי העונש על ביטול המצוה נלמד על גודל מעלת מי שמקיימה. עיין פירוש המשניות לרמב"ם על אבות (ב, א) על "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" שמביא שם את מילה ופסח כדוגמא למצוות עשה שיש בהם כרת ומזה נלמד על מעלת מצוות אלו).