"וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן. ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג,כה-לג). '(במדבר יג, ל) "ויהס כלב את העם אל משה" אמר רבה: שהסיתן בדברים. פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה: דין ראש קטיעה ימלל? אמר, אי משתעינא, אמרי בי מילתא וחסמין לי. אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו. אמר להו: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו? (במדבר יג, ל) "עלה נעלה וירשנו אותה" וגו' "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל" וגו' אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. (במדבר יג, לב) "ארץ אוכלת יושביה היא" דרש רבא: אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה, והם חשבו לרעה. אני חשבתיה לטובה: דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו, כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו. ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה ואטרידו כולי עלמא בהספידא. הם חשבו לרעה: ארץ אוכלת יושביה היא' (סוטה לה,א). ע"פ רצף הגמ' מובן מדוע דרש רחב"פ שהמרגלים אמרו שכביכול אפילו ה' לא יכול להכניסם לארץ, כיון שקודם כלב אמר שמשה עשה להם ניסים, שזה כמובן ע"י ה', לכן ענו לו שכאן זה מקרה אחר, שאפילו הקב"ה כביכול לא יכול לעשות נגד תושבי הארץ כלום. אולם לא מובן איזה מן טענה היא זו, הרי אין להם ראיה לזה, אלא סתם אומרים דברי כפירה? בפשטות לכן נאמר בהמשך: '"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה: הן בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות. "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" וכתיב (במדבר יד, י) "וכבוד ה' נראה באהל מועד" אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקום כלפי מעלה'. שדרשו שאף בבנ"י נזרקה כפירה, שלכן זרקו אבנים כביכול כלפי ה', לכן מובן שאומר ר"י שבכו בכיה של חינם, שלכאורה מדוע קורה לזה בכיה של חינם, הרי המרגלים גרמו להם לחשוב שלא יוכלו להיכנס, כך שזה בכיה אמתית? אלא שכיון שהסיבה לזה בשורשה זהו כפירה בה', אז ודאי שזו בכיה של חינם, שהיו צריכים לעמוד באמונה ולומר שאין מצב שה' לא יכול להכניסם. לכן זה נקרא בכיה של חינם, כי ודאי שגם הם ידעו שיכולים להיכנס ע"י ה', אלא שבכו בשל כפירה. אולם נראה שלא סתם טענו כפירה, אלא בדבריהם יש כביכול הוכחות, שלכן גם נאמר: '"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו" וגו' אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים לחיי, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי? ולא היא, כי הוו מברי, אבילי תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו סלקו יתבי באילני, שמעי דקאמרי: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני'. שלכאורה מדוע הגמ' עונה שלא שיקרו? אלא שאם היו המרגלים טוענים כך בשקר גמור, הרי אף אחד לא היה מאמין להם, כיון שזה ברור שזו המצאה שלהם. לכן פרשה הגמ' שיש להם כביכול ראיה, שלכן בנ"י האמינו להם. ממילא ע"פ זה (שצריך להבין שגם בטענותיהם הם טענו כעין ראיות הגיוניות כדי שיאמינו להם) נראה שגם כשטענו כפירה, שה' כביכול לא יכול להכניסם, זה היה בא עם כעין הוכחה. שזהו שדרשו שאמרו שבכל מקום היו מתים, שלרבא זה שמתו הגדולים שבכל מקום, ולא"ד זהו שמת איוב, שמעבר לפשט שהכוונה: 'אני חשבתיה לטובה - שהראיתיה להם כאוכלת יושביה שמתים בה תדיר; שכיב איוב - שלא תגין זכותו עליהם, והיינו דקאמר כלב סר צלם מעליהם' (רש"י). נראה שיש כאן גם רמז שהמרגלים טענו שראו שמתו הגדולים שלהם, ואותם גדולים הם כעין איוב, שהיה צדיק ורע לו. באו המרגלים ואמרו שהם שמעו מה עבר על איוב בהספד (שלכן מציינים: 'ואטרידו כולי עלמא בהספידא'. וזה מעין כמו ששמעו מה שאמרו עליהם, שהם כחגבים, כיון שהם האזינו מה האנשים מדברים), ולכן כעין מוכח מזה שאע"פ שהיה צדיק ה' כביכול לא עזר לו, מזה טענו הוכחה שבארץ ה' ח"ו לא יכול לעשות מה שרוצה, כמו אותו בעל הבית שלא יכול לעשות מה שרוצה ולכן לא יכול להוציא כליו, שזהו גם אצלם שה' כביכול לא יכול להכניסם.