"הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ"(לז', ל')

יש לתמוה: מדוע לא הצליח ראובן להציל את יוסף, ויהודה כן? במה עדיף זה מזה? ועוד שהרי על ראובן הכתיב עליון "לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו" (לז', כב'), מה שלא הכתיב ביהודה. ומדוע לא צלח בהצלת אחיו מעוון "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ" (שמות כא', טז')? ונראה להגיד על דרך מה שנאמר "וּבֹחֵן לִבּוֹת ה' " (משלי יז', ג'), ועל דרך אומרם ז"ל: "רחמנא ליבא בעי" (בבלי סנהדרין קו), וכן מצוות צריכות כוונה (שו"ע ס', ד'), כי יש לבחון מה היה בליבם ומה כוונתם. ודע, שיהודה לצורך מצווה ממש כיוון, ולכך הצליחו יתברך בפועלו זה, וראובן לא כך. ואם תמצא לומר מה חידוש בזה, שידוע הוא לכל? אף אם סדר וריכוז העניינים בעלמא הוא, צורך יש בו לפרש ולסדר ולדייק העניין, שיתבאר העניין עד תומו.

הנה ראה, כי טעמו של יהודה להוצאת יוסף מן הבור, צורך מצווה הוא. שעל דרך הפשט אמר: "וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ", היינו לא נקיים עוון הריגתו, ובכך קיים בפשוטו "לא תרצח"(שמות כ', יג'). ואם תתמה, שמא השלכתו לבור והשארתו שם מה רצח יש בה? והלא כבר נתבאר שהשלכתו לבור גם ללא הריגתו כהריגתו ממש דמיא: ובא יהודה עתה ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו וכן הדבר באמת  (רמב"ן שם כו'). ועוד אמר יהודה "כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנו , הוּא" (לז', כז'), ומקיים בזה "וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם" (ישעיהו נח', ז'). ובוודאי מטעמים אלה לקיים מצווה ודבר ה' בוודאי צלח יתברך בידו.

אך לא כן בראובן, שטעמו "וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (לז', ל'), שעל עצמו חשב ולא לשם שמים, שפירשו הגדולים אנה אברח מצערו של אבא (רש"י שם), וכן הזכיר אני ב' פעמים (אבן עזרא שם), וכן לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו (אור החיים שם כט'), וכן אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי (רש"י שם כב'), וכן ראובן לא היה כוונתו לשם שמים כי אם שלא יתלו הסרחון בו (שפתי חכמים שם כב'), וכן והילד איננו אמר ואני אנה אני בא, כי אם מחמת חלק הבכורה הרגתם את יוסף, א"כ שמא גם לי תעשו כן שלא תחזור לי הבכורה, ואני אנה אני בא כי אנה מפניכם אברח, ויכול להיות שמחמת יראה זו רצה ראובן להצילו מעיקרא (כלי יקר שם כו').

ודע עוד, באשר ליחס ליוסף, שמא אח או חפץ בעלמא הוא? שעל דרך הפשט, הכתיב בראובן "אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר" (לז' כט'), בדיוק בנוסח המקרא הסמוך "אֵין בּוֹ מָיִם" (שם כד'). ומרמז המקרא על יחס ליוסף כחפץ גשמי: הבור - מים אין בו, יוסף אין בו. וכן אמר "אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד" (מב', כב'), ואמר "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" (לז', ל'), וילד בסתמא הוא. ולא כפי שאמר יהודה "כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא" (לז', כז'). והבן.