"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח, ב)

איך עשויה המנורה? מקשה אחת. ואע"פ שיוצאים ממנה כפתורים ופרחים וכו', למרות זאת הכל נמשך ממקשה זהב אחת. מקשה מרמז על עקשנות, "כי מובא בדברי רבינו ז"ל שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה' מכיוון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול אי אפשר לו להישאר על עומדו" (ליקו"ה בה"ז ד,יב).

כותרת: הכי קרובים אל ה'.

אדם צריך להיות חזק, שבכל פעם שיש לו איזו ירידה או קושי או יסורים, הוא לא יתן לשום מחשבה של כפירה להיכנס אליו, שום מחשבה שמה שקורה לו זה רע, אלא מודה לה' ומאמין באמונה שלמה, שאם ה' עשה לו את זה, בודאי זה לטובתו הגמורה.

אסור לתת לכפירות להיכנס לנו אל ה'. חייבים להחזיק באמונה שאין רע בעולם, שהכל זה רחמים, הכל זה טוב, ואם מגיעים למדרגה כזו של אמונה, אז כל העכובים, כל הצרות, הכל נמתק כי עמדנו בהצלחה במבחן האמונה. הרי תכלית כל מה שאדם בא לעולם הזה, בשביל שיאמין בה'. לכן, כשהוא מגיע לאמונה שהכל טוב והוא אומר תודה אז אין סיבה שיהיה לו חסרון! כל חסרון הרי בא לעורר את הבנאדם שיתחזק באמונה.

בהעלותך לשון עלייה. זה מה שאנחנו רוצים בחיים. לעלות למעלה, להיות הכי קרובים אל ה', כמו שלהבת הנר שהתנועה שלה היא כל הזמן כלפי מעלה. הגוף שלנו זה חושך, גוף גשמי ועכור כזה, ומעוצם החושך אי היה אפשר לו להתקיים, רק בשביל זה ירדה הנשמה לעולם, להאיר את החושך של הגוף. ויש לה לנשמה כוח לעמוד במלחמה הזו בתנאי אחד: שלעולם לא תניח את הרצון, בכל מה שיעבור עליך.

ההצלחה שלנו זה הכוח להתחיל כל פעם מחדש. לא להתייאש, לא להרים ידיים, לא לתת לרצון להתקרר. העיקר שרוצים, העיקר שמתפללים, העיקר שלא מתבלבלים מהנפילות האלה, העיקר שלא אומרים: גמרנו, אני כבר מיואש מעצמי. כי ה' אוהב אותך על הרגע הקטן של הרצון. כי מה שנשאר לאדם בכל העבודה שלו בעולם הזה זה הרגע והדקה של הרצון.

כל אדם עובר נסיונות קשים בחיים שלו, וצריכים להיות חזקים ולהחזיק מעמד, כי בדרך כלל כשמחזיקים מעמד אז נהיה יותר טוב. אפילו שאדם חטא, אפילו שחטא באמת חמור, אתה חייב להגיד לעצמך: מה שהיה היה, אני לא רוצה להמשיך לחטוא, אני רוצה לעשות רק את רצון ה', רוצה רק את ה', רוצה רק להידבק בה'. ה' רוצה שנתחזק ברצון, כי הרצון הוא נצחי, הוא קדוש, הוא בלתי מוגבל. אני לא יכול להשתנות מייד, אני גם לא יכול להשתנות לבד, אני מוכרח את העזרה שלך אבא. אבל אני לא מוותר. אני לא עוזב את הרצון. כל החיים של האדם נראים כמו הרצון שלו. הרצון זה החלק הכי גבוה שלנו, זה המנוע שלנו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, שלי התחלות מחדש. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. אל תסתכל האם אתה יכול לקיים את זה או לא, אלא קודם כל תרצה את זה! ותתפלל שתזכה לקיים.

מספרים על ר' אייזיק חריף, שרצה למצוא חתן מתאים לבתו המחוננת, והלך לישיבת וולוז'ין המהוללה, ואמר שם שיעור לפני הבחורים של הישיבה, ובתוך השיעור הקשה קושייה גדולה על הרמב"ם, ולא תרץ אותה וסיים את השיעור, ואמר לתלמידים שהוא נותן להם זמן עד מחר בבוקר, ומי שיצליח לתרץ את הקושיא הזו יקבל את בתו לאשה. כמובן כל תלמידי הישיבה עשו ליל שימורים וחיפשו בכל המפרשים, ואימצו את מוחם למצוא תירוץ לקושייתו, כי מי לא רצה להיות חתנו של ר' אייזיק גאון הדור, ששמו הולך לפניו בעולם התורה. אבל לשווא. אף אחד מהם לא הצליח למצוא תירוץ לקושייה. למחרת בבוקר נפרד ר' אייזיק מהתלמידים, ועלה על מרכבתו והתחיל לנסוע לחזור לעירו, והנה בחור אחר רדף בכל כוחו אחרי העגלה של הרב, וכשהמרכבה נעמדה, שאל אותו הרב מה בקשתו. אמר לו: "רבי! אני מבקש מכבודו תשובה על קושייתו". אז אחד לו הרב בחיבה: "התשובה –זה אתה, אני לא התכוונתי לבחון אתכם, רציתי רק למצוא תלמיד שיש לו רצון חזק ללמוד ולדעת, וכעת מצאתי ואתה הוא".  ולקח אותו לחתן.

גם הצדיקים הכי גדולים, לא הכל הלך להם חלק. גם הם עברו נסיונות, גם להם היו זמנים של בלבולים וחלישות הדעת אך הסוד שלהם היה שהתחזקו והתגברו. הגדולה האמיתית של אדם היא שהוא לא נשבר מכשלונות. שהוא לא מתייאש גם אם לא הולך לו כמו שהוא רוצה. שהוא לא רודף את עצמו. הוא מתחזק ומתגבר ומתחיל התחלה חדשה.

יש לנו איזו נטייה טבעית להתרכז במה שחסר לנו ולא כל כך לראות מה שיש. לגשת ישר לעניין ולבכות על החסרונות במקום לראות מה יש ולהגיד תודה, שזה בעצמו ימשיך לנו שפע הרבה יותר מכל הבקשות שלנו. כשאדם לומד להודות, יש חשק לתת לו עוד. ככה  בין אבא לבן, כך בינינו לאבינו שבשמים. התורה הקדושה מספרת השבוע על בני ישראל שמתלוננים בפני משה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים... את הקישואים ואת האביטיחים... ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (יא, ו). כל כך מהר שכחו את כל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה כדי להוציא אותם ממצרים. כל כך מהר גם אנחנו שוכחים. תראה מה יש, לא מה חסר. חצי כוס מלאה זה לא חמישים אחוז כוס, אלא מאה אחוז חצי כוס. צריך להתחזק בלשמוח במה שיש ולהודות עליו.

אנחנו רגילים כשיש חסרון, ונתמלא החסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! תודה לך הקב"ה שאני בריא. תודה שאני שמח. תודה שאני אוהב אותך כי זה בשבילי התענוג הכי גדול. לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי. צריך להתרגל להודות לה' על כל דבר שנהנים ממנו, כי הכל ה' נותן לנו.

אדם צריך להתרגל לחשוב ולדבר טוב, עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה מתנות אנחנו מקבלים מה'. צריך להיות כמו ילדים שיש להם כל כך הרבה שמחה, בזכות שהם לא מוטרדים לא מהעבר ולא מהעתיד, חיים ושמחים בכל רגע קיים, מנצלים אותו עד תום.

השי"ת ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. זה נאמר בזוהר הקדוש וזה אומר גם רבינו בליקוטי מוהר"ן. אדם צריך להאמין שהכל זה רחמים, אין לי זיווג וזה רחמים. אין לי עדיין ילדים וזה רחמים. אם ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי, אז הכל זה רחמים.

צריך להתחזק באמונה. בתוך החושך, בתוך הערפל, בתוך הנסיונות, בתוך היסורים צריך לגלות את השם, לא לשכוח שה' לא עוזב אותנו גם לא לשניה אחת. ומי כדוד המלך, שמצא את הקב"ה גם במקומות היותר מרוחקים, שאמר: "חצות לילה אקום להודות לך". כשהחושך הוא בעיצומו, כשההסתר כה רב, היה דוד עומד לפני ה' בשירות ותשבחות, בדבקות נפלאה. דוד המלך זכה להרגיש שהוא בידיו הבטוחות והאוהבות של הקב"ה גם כשהיה במצבים הכי קשים ובמקומות הכי רחוקים.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שבורא עולם יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתזכה להתקרב אליו, שדוקא בדרך הזו, דוקא על ידי הקשיים האלה, מפה תצמח הישועה שלך, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לבירור שלה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך מה שקרה לי.

גם אם אתה מתפלל כבר כמה שנים  ולא זוכה לראות ישועה, וגם אם אתה מתחנן בלי סוף ולא רואה שינוי, אסור לך להתייאש, כי היאוש גורם לאדם לומר "כאשר אבדתי אבדתי", ואז הוא עושה שטויות ונופל לעבירות, כי הוא אומר לעצמו " ממילא אני לא מסוגל ולא מצליח, אז מה שיהיה יהיה". גם אם נפלת לאן שנפלת ח"ו, אתה לא נשבר, אתה מתחדש, מתחיל מחדש, ממשיך הלאה עם עוד יותר רצונות ועוד יותר כסופים.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים.

לא כל דבר מקבלים מייד. אם אדם לא מכיר את סוד ההמתנה, אין לו שום אפשרות להתקרב לעבודת ה' באמת. כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך לדעת שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה ויאיר פנים, ושירגיש תכף את אהבת ה'. חייבים את העבודה של ההמתנה. וזה לא שממתינים בנחת, תוך כדי ההמתנה עובר על האדם מה שעובר . לפעמים הוא מרגיש שלא רק שלא פותחים לו, אלא כביכול דוחים אותו ומרחיקים אותו, אבל אם אדם לא מפסיק להילחם, הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה. כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אזי הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתיהיה לך ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשיים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותנו! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! יש לך צער! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע על אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב קורבן פסח במדבר, אך הם לא התייאשו וביקשו ממשה לתקן את החסרון אפילו שהם היו פטורים מן המצווה. כך נולד "פסח שני", בזכות השאלה ששאלו את משה – "למה ניגרע", וזאת שאלה שכל אחד צריך לשאול. למה אגרע. גם אני רוצה להתקרב אל ה'.

העיקר שממשיכים. העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו! הוא מאבד את כלה החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?

אסור לאבד את הרצון. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה!

יהודי צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיוונו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמוד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה. רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות. להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי ליבו של כל יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול". לפעמים בחיים כשחושבים ש'זה סוף', שכבר אין סיכוי, דווקא אז מגיעה הישועה, כמו בסיפור הבא:

אתה הבנת את זה שלמה?

ערב ראש השנה תשע"ו. שש וחצי בבוקר. האברך היקר שלומיל'ה מזדרז לטבילה במקווה, משם הוא ירוץ לתפילת שחרית במניין שהוא אוהב.

העיירה המתוקה עדיין מנומנמת, קורי שינה כבדים נמסכים בעיניה הצעירות ורגשת הבוקר הצוהלת חפונה לה בין שמיכות וכריות, עוד לא מתפרצת.

הילדים עדיין נושמים עמוקות מגרדים אף ומצח, מדחיקים הרחק הרחק את נדנודי האמהות הצפויים לנחות או-טו-טו. "שמעון , בוקר טוב... שיהיה לך יום מוצלח בתלמוד תורה, או פייגעל'ה בוקר מתוק שיהיה לך, הגננת גיטל מחכה לך עם המון הפתעות".

משפטי הליטוף הללו, הבוקעים מפיהן של אמהות יהודיות, קרוב לוודאי שיישמעו מאוחר יותר, מדוע? כי היום ערב ראש השנה, ואין לימודים.

חכמי הסוד מלמדים שיהודי יכול אם רק ירצה בשעות הנאצלות הללו, בדקות הנשגבות הללו, לתקן את עצמו, לחזור בתשובה ממידות רעות, להתחזק בקיום מצוות שהוא חלש בהן.

זה מה שתכנן שלומיל'ה לעשות. להקדיש את היום הנאדר בקודש, לתשובה, לקבלת עול מלכות שמים, לתיקון כל השנה כולה. הוא איננו טובל כל בוקר, אבל היום, ערב ראש השנה הוא תכנן שתי טבילות אחת לפני תפילת שחרית, והשנייה אחרי תפילת מנחה מוקדמת שתבשם אותו בנינוח גן עדן שמימי ומופלא, שהריח יצחק אבינו כשנכנס אליו יעקב בנו עם שני גדיי עזים, מטעמים לנפשו.

רבקהל'ה אשתו הצדקנית, הניחה לצד תיק התפילין את רשימת מטלות היום בכתב עגלגל, רהוט וברור. נו, זה לא סוד, שלצד חיי הרוח מפעימי ההוד וההדר, ישנם חיי גשם לחוצים ומלחיצים שמונעים ממך להתרומם.

"לא מחלקים מתנות חינם", מסבירה לו העזר כנגדו המודעת למאבקיו הרוחניים הגדולים של בעלה הצדיק, שקשה ו להפנים ולגשר בין רשימת קניות טרחנית, כמו טיטולים ושוקולד למריחה, לבין לימוד פרק משניות ושעת התבודדות של שיג ושיח עם אבא שבשמים.

"אתה אב לחמישה זאזוטים והם צריכים לאכול ולשתות וללבוש ולנעול, כך שנתיב הילוכך בין בית המדרש לסופרמרקט, הוא מחויב המציאות. תתנחם בעובדה שכל ארבע אמות צעידה על אדמת הארץ היא מצווה של יישוב המולדת, ושכרך הרבה מאד כשידיך אוחזות בשלוש ארבע שקיות ניילון גדושות, כי לימדתני בעלי היקר, לפום צערא אגרא. הקב"ה יודע היטב מה טוב בשבילנו, למרות שהעיסה הדביקה, הסמיכה והבלתי נילושה בין חיי הרוח לחיי הגשם, מאד קשים לך להפנמה".

למותר לציין כי שלומיל'ה, אברך שקדן, העריך מאד את חוכמת החיים של רעייתו הצעירה, שידעה לתמרן היטב בין דוחק הפרנסה לבין העלייה הרוחנית הנדרשת מבית של בני תורה אמיתיים.

אם זה היה תלוי בו, הוא היה נתחב עמוק למערה של רשב"י, פושט בגדים, נטמן בחול, אוכל חרובים ושותה מי מעיין. ופרנסה מנלן? הוא זן ומפרנס לכל, מביצי כינים ועד קרני ראמים, אז בוודאי לא קשה לו לדאוג למשפחתו האהובה, אלא שהדור של שלומיל'ה איננו הדור של רשב"י.

באמצע הדרך למקווה הוא החל לעיין ברשימה הארוכה של המצרכים הנדרשים ליומיים הקרובים. "הפריזר ריק... צריך ארבע עופות, 2 קילו דגים..." הוא הציץ בארנקו, חיטט היטב בקרביו, והבין שאין שום קשר בין היכולת הממונית שלו לבין התביעה המינימלית של הגברת שתחיה לימים טובים, ויש גם חוב לא צנום במכולת תלוי ועומד. מצדו פת במלח... מצדו הא עורב לבניו, אבל הדור, אוי הדור.

שלוימיל'ה התכווץ קמעא, כי לשיטתו הוא נולד בדור שלא בדיוק מתאים לאישיותו, אבל זה מה שיש.

טבל עלה ונסתפג, רץ לתפילת שחרית זלג דמעה או שתיים, חזר על סוגיה שהטרידה את מנוחתו, והחל לנוע לכיוון הסופרמרקט השכונתי.

מר יחזקאל שמעונוביץ, בעלים ומנהל החנות, הנהן בראשו "תראה שלומיל'ה אנחנו ערב ראש השנה, זה הזמן לסגור חובות. אני רושם לך, ורושם לך, בהקפה... אבל מגיע יום הדין, מגיע יום חשבון, גם הכתפיים שלי אינן רחבות מספיק לסחוב חובות של אחרים... תבין אותי".

720 ₪ עלות הסחורה שנטמנה בתוך 8 שקיות ניילון גדולות. עיניו של האברך נצצו להן בברק מיוחד, הברק והזוך של ערב יום הדין.

שמעונוביץ נכנע. "נו טוב, אחרי ראש השנה אתה סוגר את כל החוב, ואני מקווה שהקב"ה יתנהג גם אתי במידת הרחמים".

שלומיל'ה צעד במהירות לביתו, הניח את השקיות לשמחתה של רעייתו, לגם כוס מים, נגס בשלושה ביסקוויטים, ליטף פנים מתוקות של הילד החביב שלו וחזר לבית המדרש.

תראו, הוא לא מלאך שלומיל'ה, דאגת בהחלט נשכה בו, משום מה עכשיו, יותר מתמיד. דווקא בשעות שהוא חייב להיות בעל ביטחון, בעל אמונה, היא נגסה בו, שרטה בו, ואיימה להטביע אותו בים של דאגות.

איפה הוא והיכן היא המערה של רבי שמעון? שמים וארץ. חצות היום, הוא שוב טבל במקווה, מנסה להסיר את הענן הטורדני הזה שממטיר עליו דאגות שונות ומשונות. "אשרי יושבי ביתך..." פתח החזן את תפילת מנחה. עוד שלוש שעות יום הדין.

שלומיל'ה החליט לכוון בתפילה, הכי הדוק שאפשר. למה? כי זו התפילה האחרונה של תשע"ה. ועם קצת רצון טוב, אמונה תמימה וביטחון בהשי"ת, הוא נכנס לראש השנה תשע"ו הכי טוב שיש.

זה התחיל יפה, הוא לא מיהר לאף מקום, כוונות פשוטות, מגן אברהם, מחיה המתים, חונן הדעת... תחושת עונג קסומה נמסכה במחזור דמו, קרבת אלוקים לי טוב. באמת תפילה מיוחדת. לפתע? הוא נתקע.

בסידור של עדות המזרח זה הנוסח. "ברכנו... בכל מעשי ידינו וברך שנתנו בטללי רצון ברכה ונדבה ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה...".

המילים הללו לא עזבו את האברך היקר שמיקד עצמו במשמעותן.

רבונו של עולם – נתחבה מבוכה בליבו, אחריתה תהיה שבע... מאין? נותרו עוד שלוש שעות לסוף השנה, מה כבר יכול להשתנות בחיי? איזו ברכה ונדבה יכולים להתגלגל לפתחי...? תמהני? אבל המילים הקדושות  הללו חייבות להיות נטועות באמת האלוקית שלך!!! אבל אני הקטן אינני מסוגל להאמין שישנו סיכוי קלוש לברכה ונדבה בשעות שנותרו... נו מילא". והוא המשיך להתפלל, מנסה לקפד את ראשה של התמיהה הזו.

לבסוף הוא הצליח. הוא חש צמרמורת של עונג שמיימי. הכל יכול לקרות, גם בשניה האחרונה.

עוד 45 דקות לכניסת החג. שלומיל'ה ורעייתו מלבישים ורוחצים ילדיהם, הסירים על הפלטה, הנרות הוטבו... הבית משדר קדושה וטהרה, מצוחצח לקראת יום הדין.

דפיקה בדלת. זוג צעיר ומוכר בפתח. הם נישאו לא מכבר במזל טוב, בידיהם מעטפה. "סליחה, אנחנו ממהרים להורים בירושלים. כאן במעטפה ישנם כספי המעשר של מתנות החתונה שקיבלנו. משום מה, דחינו את חלוקת כספי המעשר... ורק לפני רבע שעה נזכרנו... זה שלכם... כבודו, שלוימיל'ה אברך מתמיד וחשוב... תודה ושנה טובה".

הזוג נעלם. שלוימל'ה הכניס את המעטפה לארון הבגדים. במוצאי החג הוא פתח אותה וספר 15,000 שח במזומן. ברכה ונדבה שנגזרו עליו בראש השנה תשע"ה, ניתנו לו 45 דקות לפני כניסת תשע"ו, ממש באחריתה. וזה לא שהוא בעל ביטחון גדול, נעבעך, הוא לא כזה, אלא שלפעמים הקב"ה נהנה לפורר את התמיהות הנפרכות של מאמיניו, בעיקר עקב אהבתו הגדולה לילדיו. ברך עלינו את השנה הזו... עד השנייה האחרונה ממש. "אתה הבנת את זה שלמה?" גיחך שלומיל'ה על עצמו.

גם אתה יכול

רק אחרי שהגיעו מים עד נפש, נפתח ים סוף ועם ישראל חצה אותו. עד אז כולם היססו, זה נראה בלתי אפשרי להיחלץ מן המיצר, יונתי בחגווי הסלע צווחת מאימה. מי יושיע? מי יציל? אבל כל אחד יכול, אם רק יתאמץ יומם ולילה להפנים שאין עוד מלבדו, אפס זולתו, והטבע והנס חד הם.

תפילה

רבונו של עולם

אני רוצה לזכות במידת הבטחון בשלמות, שאני תמיד אזכור וארגיש שאתה יודע מה טוב בשבילי ואתה עושה ותעשה את הטוב ביותר עבורי, בכל זמן ומקום, בכל מה שאני עובר בחיים.

אני רוצה לחיות בכזה בטחון, שבכלל לא אצטרך להתפלל ולבקש, שאני אהיה כל כך בטוח שאתה עושה את הטוב ביותר עבורי בעניין הזה והזה, ובכל העניינים, שזה עצמו ייחשב כאילו התפללתי וביקשתי.

רבונו של עולם, זכה אותי להרגיש את הנוכחות שלך בתוך חיי רגע רגע, להיות לגמרי רגוע, ולהאמין באמונה שלמה ובבטחון מלא שאתה יודע בדיוק מה שאני צריך ובמקום להתפלל ולבקש ולהתחנן, שכמובן זה דבר טוב ונפלא, שאני אוכל רק להודות ולהודות ולהודות על זה שיש לי אבא טוב בשמים שיודע בדיוק מה טוב לי ועושה בדיוק את הטוב ביותר עבורי. אבא שאוהב אותי.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי