'… דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, א"ל לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי: משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר"ש. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא, חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו' וכו' (שבת לג,ב). בפשטות זה היה הסיפור, שכל תנא אמר ע"פ דעתו. אולם נראה שיש כאן דבר יותר עמוק, החולקים הם ר"י ור"ש, כאשר יש כלל: 'א"ר יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי … אמר רב אסי: אף אני לומד, רבי יוסי ור' שמעון, הלכה כרבי יוסי. דאמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: רבי יהודה ורבי שמעון, הלכה כר' יהודה' (עירובין מו,ב). הרי שבויכוח שבין ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אילו היה ר' יוסי אומר דבריו אז הוא העיקר, אלא ששתק. לכן נראה שר' יוסי שהלכה כמותו שתק, כיון שהסכים עם שניהם, שמצד אחד יש אמת בדברי ר' יהודה, ומצד שני יש אמת בדברי ר"ש, אלא שר' יהודה גובר מול ר”ש. בנוסף נאמר: 'כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק' (ברכות ט,א). הרי שיש אמת בדבריו, אע"פ שאינם להלכה, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליו, כך שיש חלק שהלכה כמותו אע"פ שבסתם כך לא נפסק כמותו (אלא רק סומכים בשעת הדחק). נראה שכך גם העניין שכאן ר' יהודה הלכה כמותו, ולכן הוא אומר איך צריך להתייחס לשלטון של הגוי בגלות, שאין למרוד בו, אלא יש כעין להסתכל על הצד החיובי שבנתיים. לעומת זאת לר"ש שיש אמת בדבריו אומר שיש להביט בצורה רעה, שתמיד יש לזכור שהם רעים ויש לאבדם מהארץ. וכשיבוא הזמן לכך, כשיהיה כעין שעת הדחק ז"א שלא כרגיל אצלם-שהם משועבדים, יש לילחם ולגרש את הגוים, ויסמוך על ר"ש. לכן ר' יוסי שתק, כיון ששניהם אמת, לכן מסכים לשניהם בצורה כמו שאמרנו. נראה שלכן הסיפור ממשיך בבריחה של ר"ש ובנו, כאשר לא סמכו על אשתו בשל שנשים דעתן קלה, שכך גם בדומה הם ראו באנשים רגילים כעין דעתם קלה ורעה, שעוזבים את התורה והולכים לעבוד. ולשניהם נעשה נס, שזה דבר שלסתם אדם לא נעשה, לכן זה בא ללמד שהם מיוחדים, כמו שר"ש אמר לבנו: 'די לעולם אני ואתה', שהם המיוחדים ולכן הם שונים, אבל לשאר בני האדם יש ללכת בדרך הרגילה. שכך גם אצלנו זה חל שהלכה כר' יהודה ולא כר”ש, ולכן כך אנשים הולכים. ומה שהרגיעם ושמחם, שלכן אז כבר לא התנגד בנו לאנשים, זה אותו אדם שהלך עם הדסים לכבוד שבת, שזה רמז לעתיד לבא (ששבת היא מעין עולם הבא) שלעתיד הלכה תהיה כר"ש (ע"פ הקבלה) וכך בקשר לגאולה יש את עניינו של ר"ש לילחם בגוים, שכך בהתחלתא של זמננו נילחמו ונילחמים על א"י. מי שסיפר את הדברים (שבעקבות זה התגלגל ונשמע למלכות) זהו יהודה בן גרים, ששמו יהודה ומרמז על  שאנו (שמכונים יהודים ע"ש יהודה) בשעבוד, בשל הגרים, כמו שנאמר: 'ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב,כה) "וזרעתיה לי בארץ" כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא: (הושע ב,כה) "ורחמתי את לא רוחמה"' (פסחים פז,ב). לכן מרמז בשמו על הגלות, שזה משמים ולכן אין לנסות לגרש את הגוים (כרגע) כיון שיצא מזה אסון, כמו שיצא אסון שר"ש היה צריך לברוח כי נגזר עליו מיתה. אולם לקראת הגאולה מעשה ר"ש מתחזק (שכך אנו נילחמים נגד האויב) ולכן בסוף הסיפור הוא מטהר את המקום, שזה כעין החזרה למקומנו- לארץ, שהיא טהורה, מהגלות- מארץ העמים הטמאה. וכן עשה את יהודה בן גרים 'גל של עצמות', כרמז לעצמות היבשות בחזון הגאולה (שכך ביטל את יהודה בן גרים, שבשמו רמוז שהגרים גורמים לגלות, ולכן מיתתו מרמזת על ביטול הגלות). נראה שמחלוקתם היא ע"פ שיטת ר"ע, שהיה בו את שיטת ר"ש, שר"ע מת על קידוש השם, וכן 24 אלף תלמידיו שמתו בשמד (ראה בדברי מרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'מועדי ישראל' 'ימי הספירה באספקלריית הדורות') שזה בעשייתם נגד המלכות, וכן היה בעד בר כוכבא- שהיה נושא כליו (רמב"ם מלכים ומלחמות יא,ו) וכן אמר שבר כוכבא הוא מלך המשיח (יר' תענית ד,ה) כך שעודד לילחם במלכות רומי. מצד שני אין להוכיח מאלו, כיון שהיו אלה זמנים מיוחדים של שמד שלכן יש דין מסירות נפש, וכן מרד בר כוכבא חשב שזהו המשיח, ולא סתם למרוד כשאין סיכוי נגדם. לכן ר"י אמר שלא למרוד סתם כך, ואילו ר"ש לקח את העניין של למרוד, ולכן הראה שהכל רע אצלם. ואילו ר' יוסי שתק כיון שלשניהם יש מקום, אלא תלוי בזמן, ואף באותו זמן שאין למרוד במלכות (ולכן כעין שיש לראותם בעין חיובית) זה רק כלפי חוץ, אבל מהצד הפנימי צודק ר"ש שאין לראות בהם צד חיובי, אלא ודאי שחורבן (שהגוים שולטים בא"י) זה דבר שלילי ביותר ועדיף שלא יהיו כאן. אולי זה התבטא (ברמז משמים) בדין שדנו אותם: 'יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג'. יהודה מתעלה מרמז על זמן הגלות שהגוים מתעלים (שלכן הכבוד תלוי בהם, שהם הקובעים) ולכן כלפי חוץ לא  למרוד. יוסי ששתק יגלה- רמז לגלות, ששתיקתו היא בשל הגלות, שלכן כרגע אין לומר בקול כמו ר"ש, וגלה לציפורי ששם בעתיד (בזמן רבי) יהיה מקום התורה-הסנהדרין, כך שמרמז על גלות כשבסופה מתגלה הקביעה התורנית-הלכתית, שיש חורבן ואי ישוב הארץ בשלטון הגויים עליה, ולכן הגלות תהיה עד שנשוב לשלוט בה, שאז יתגלה מה שתמיד ראו בעין רוחנו, שזה נגד שלטון הגוים בא"י (אע"פ שלא מרדנו, ככה התייחסנו בראיתנו לשלטונם), שזה כנגד ששתק, שכדברנו הסכים לשניהם, ולכן שניהם מיוצגים בזה. ר"ש שגינה יהרג, שזה מרמז שלכן בשל זמן השיעבוד אין למרוד בשל פקנ"פ (עד שיגיע הזמן שנצטרך לעמוד על חיינו, שזהו 'שעת הדחק' שכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו. וכן זה קרוב לגאולה שבה הלכה כמותו, שכך בזמנים במשך הדורות מרמז להתחלת הגאולה כשיאשרו ליהודים את א”י [כהחלטת סאן רמו] שאז אנו עומדים ונילחמים על חיינו בא”י). נראה שר"ש למד ע"פ שיטת ר"ע ותלמידיו, לכן מסופר על רשב"י שהיה במערה 12 שנה ושם למד תורה (וכן המערה החליפה את בהמד”ר שהיה בתחילה), כעין רמז לסיפור על ר"ע שהלך ללמוד תורה 12 שנה, וכשחזר שמע את אשתו אומרת... ולכן הלך שוב לעוד 12 שנה (נדרים נ,א). כך גם במקרה כאן חזרו למערה ל-12 חודשים (כאן אמנם זה בחודשים, אבל זה 12 שזה עיקר הדימוי), ורשב"י אמר לבנו: 'די לעולם אני ואתה' ('די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה'. רש"י), כך גם 24 אלף תלמידי ר"ע היו כלל התורה בכל העולם, שלכן כשמתו נאמר: 'והיה העולם שמם' (יבמות סב,ב). וכן רמז כאן ב: 'דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי. לסוף, כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי'. שגם זה כרמז, שההתחלה היא 12 ובסוף זהו 24 וקשור ללימוד תורה, כך גם בתחילה חזר ר"ע עם 12 אלף תלמידים, ובפעם השניה עם 24 אלף תלמידים. נראה גם שמסופר שר' פנחס בן יאיר לקח את רשב"י למרחץ להחליק את בשרו הפצוע (מהחול), שזה כעין רמז שבסופו של דבר גם רשב"י השתמש באותם מרחצאות שאמר לרעת הרומאים שבנו אותם, בסוף כעין הוא מודה בלית ברירה בפועל שיש בזה חיוב, שכך גם יש להתנהג בפועל כלפי המשעבד, שלא למרוד אע”פ שעדיין חושב את רעת השלטון הזר עלינו, שזהו חורבן הארץ. כמו כן רשב"י תיקן את המקום כעין מעשה יעקב שתיקן כשבא לעיר, ומה יעקב תיקן? '"ויחן את פני העיר" אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם'. שזהו כעין דברי ר' יהודה לחיוב, כשנגדו אומר רשב"י: 'תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס', שכך בדומה, יעקב תיקן מטבע שזה כנגד גשרים-המכס, ותיקן שווקים ומרחצאות שזה כנגד שווקים ומרחצאות. כך שכעין הודה שיש לראות גם צד חיובי בנעשה, אמנם כאן זה יעקב עשה, שהוא אדם חיובי, שלא כרומאים השליליים, ולכן אין מזה כ”ך הוכחה, אולם אולי רמז שלפחות כלפי חוץ צריך ליזהר שלא לצאת נגד הגויים. שזהו שבסוף כשפגש את יהודה בן גרים הוא גרם למותו, שבזה מרמז שכלפי חוץ אין להוציא את מחשבת האנטי לשלטון הגויים, אלא יש לחושבו בשקט, ולכן יהודה בן גרים הומת על שפרסם זאת. אולי גם לכן בסיפור מובא שני הדסים כנגד שמור וזכור, כרמז שיש לשמור על חייו (ולכן לא למרוד) ויש לזכור מה האמת, ששלטון גוים זה חורבן א"י.