בגמ' מסופר על רבי שמעון בן שטח וינאי המלך: 'ינאי מלכא ומלכתא, כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו. אמר לה לדביתהו: מאן יהיב לן גברא דמברך לן? אמרה ליה: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה. אשתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה. אותביה בין דידיה לדידה, אמר ליה: חזית כמה יקרא עבדינא לך. אמר ליה: לאו את קא מוקרת לי, אלא אורייתא היא דמוקרא לי, דכתיב (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה". אמר ליה: קא חזית דלא מקבל מרות. יהבו ליה כסא לברוכי, אמר היכי אבריך- ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו? שתייה לההוא כסא, יהבו ליה כסא אחרינא, ובריך' (ברכות מח,א). בירושלמי הסיפור מובא בצורה שונה: 'תני: שלש מאות נזירין עלו בימי ר"ש בן שטח, מאה וחמשים מצא להן פתח, ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא, א"ל: אית הכא תלת מאה נזירין בעיין תשע מאה קרבנין, אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשים. אזל לישנא בישא ומר ליה: לא יהב מן דידיה כלום. שמע ינאי מלכא וכעס. דחל שמעון בן שטח וערק. בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא, מן דיתבין אכלין אמרין ליה: נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב והוה אמר קומין מילין דחכמה. תני לון עובדא. אמרין ליה: שלח ואייתיתיה. שלח ויהב ליה מילא ואתא. ויתיב ליה בין מלכא למלכתא. א"ל: למה אפליית בי? א"ל: לא אפליית בך, את מממונך ואנא מן אורייתי, דכתיב (קהלת, ז) "כי בצל החכמה בצל הכסף". אמר ליה: ולמה ערקת? א"ל: שמעית דמרי כעס עלי, ובעית מקיימה הדין קרייא (ישעיה, כו) "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם”. וקרא עלוי (קהלת, ז) "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה”. א"ל: ולמה יתבת בין מלכא למלכתא? א"ל בסיפרי דבן סירא כתיב "סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך”. אמר: הבו ליה כסא דליבריך. נסב כסא ומר: נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. א"ל: עד כדון את בקשיותך? א"ל: ומה נאמר על המזון שלא אכלנו? אמר הבון ליה דליכול, יהבו ליה ואכל, ומר: נברך על המזון שאכלנו' (יר' ברכות ז,ב). רב ניסים גאון עומד על ההבדל שיש בסיפור על בריחתו של רשב"ש, ומביא את הסיפור שינאי המלך הרג את חכמי ישראל, ומסביר שהכל קרה באותו מקרה: '… דקשיא הא אדאית בגמ' דידן. כי אפשר שתכף זה המעשה וזה הכעס שנפל בלבו של ינאי המלך על ר' שמעון בן שטח אירע זה המעשה הנזכר, וזהו שנאמר בו נזרקה בו מינות, ויהרגו כל חכמי ישראל. וכשראה שמעון בן שטח, חשש שמא יתאנה עליו ויענישנו על אותו המעשה שהיה. והלך ונתחבא עד שקבלה אחותו עליו אמונת שלום מן המלך, ואחר כן יצא מהמחבא ונכנס אצלו' וכו' (רנ"ג. מופיע בדף הגמ'). הסבר זה יפה, אולם מה עם שאר הבדלים? נראה שהכל נעשה באותו מקרה, אלא שכל תלמוד התייחס לדברים מסויימים, כך שביחד מתגלה הסיפור בשלמותו. רשב"ש ברח בשל כעסו של ינאי (ברח לאחר שינאי הרג את חכמי ישראל, כדברי רנ"ג. או שקודם הרגם אבל לא נגע ברשב"ש, בשל קרבתו למלכה, אבל עכשיו לאחר המקרה של הנזירים רשב"ש חשש שגם בו יפגע בשל כעסו, ולכן ברח). וכשבאו החכמים הפרסיים, ינאי רצה להראות שהכל מתנהל כרגיל, ולכן הפריע לו שלא יכל לזמן, כיון שהם היו רגילים לראות אצלו זימון. לכן קודם כשאמרו לו שרגילים שרשב"ש אומר דברי חכמה, ולכן שישלח לו הבטחה שלא יזיק לו כדי שיחזור, הוא לא התייחס לזה, אלא אמר שלא יודע איפה הוא. אבל בזימון רצה שיראו זימון, כיון שראה באי זימון כתוספת לשוני בין מה שהיה למה שעכשיו, שזה היה לו לא נעים שחכמי הפרסיים יראו כזה שוני גדול בהתנהלות סביבו, שאין מי שאומר דברי חכמה, וגם אין מי שיזמן, כי אף אחד לא יודע, שבזה נראה שאין אצלו יותר אנשים חכמים. לכן עכשיו הפריע לו אי הזימון (לכן עד עכשיו לא עשה זימון וזה לא הפריע לו, רק עכשיו כשראו זאת חכמי הפרסיים זה הפריע לו ורצה זימון). אז התייעץ ינאי את אשתו מי יזמן, אז אמרה שיש לה מישהו, אלא שהיא רוצה הבטחה שלא יזיק לו, וינאי הבטיח (מעצמו או בעצת החכמים הפרסיים שאמרו שישלח הבטחה). אז הביאה את רשב"ש. ינאי הושיב את רשב"ש בשולחן המלך, ורשב"ש התיישב מעצמו בין המלך והמלכה (ינאי לא אמר שישב בניהם, אלא רק שישב בשולחן המלך). אז שאל מדוע רימה אותו ורשב"ש ענה, ואז שאלו למה ברח ממנו, ורשב"ש ענה. אז ינאי קרא עליו "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" והוסיף שלכן הוא מעריכו ולכן נתן לו את הכבוד שישב בשולחן המלך (שזהו בגמ' שאמר שיראה כמה כבוד נותן לו) ועל זה ענה רשב"ש שזה לא הוא שנותן לו את הכבוד, אלא התורה שבו. זה כנראה קצת פגע בינאי ולכן אמר לרשב”ש שהוא לא מקבל מרות, ולכן אז (בכעס) שאלו מדוע התיישב בין המלך למלכה (מה שהובא בבבלי שהוא הושיבו, אין הכוונה שאמר לו שישב בינו למלכה, אלא שישב לידם, אלא שכיון שהתיישב ביניהם, אז התלמוד קרא לזה כעין שינאי הושיב אותו שם, כיון שאמר לו לשבת בשולחן המלך, לכן כשהתיישב בניהם, זה כעין מה שאמר לו לעשות, כיון שלא אמר לו בדיוק איפה לשבת, ולכן בישיבתו זה קיום דברי ינאי). וענה לו רשב"ש שלמד זאת מפס' בבן סירא. אז נתן לו ינאי לזמן, ורשב"ש חשב מה יכול לזמן (חשב על 'ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו'), ואז אמר 'נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו', אולם כולם ידעו שאין זה זימון ראוי, אז אמר ינאי שזה מראה את קשיותו של רשב"ש. ורשב"ש הסביר שאין לו אפשרות אחרת, אז ינאי אמר שיתנו לו לאכול, אולם לא היה מה לתת לו לאכול, אז רשב"ש שתה את היין ונתנו לו עוד כוס, ועל זה זימן כיון ששתיית יין כעין אוכל (ועל זה נאמר שנתנו לו לאכול והוא אכל), או ששתה ואז אמר ינאי שיביאו לו אוכל ונתנו, והבבלי מתייחס לשתיה, כי זה מספיק בשביל לזמן (כמו האוכל שנתנו לו אח”כ) והיר' מביא את האוכל כיון שנתנו לו וגם על זה זימן. כך שהסיפור הוא כמו שני התלמודים, אלא שבבבלי הדגישו את רשעותו של ינאי, וביר' הדגישו את חשיבותו כמלך, כדי להדגיש את מעלת מלכות ישראל, לומר שאף מלכות רעה של ישראל, עדיפה על מלכות של גויים עלינו.