אמור, ל"ג בעומר

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם" (כא,א).

מדוע נסמכה פרשת אמור לפרשת קדושים? "כי כשאדם מכין עצמו לדבר לפני השם יתברך ומשתוקק וכוסף לדבר דיבורים אמיתיים, הדיבורים שהוא מדבר הם הדיבורים של הקב"ה בעצמו בחינת "ואשים דברי בפיך (ישעיהו נא), ה' יתברך שולח לו דבורים בפיו שהם בחינת רוח הקודש " (ליקו"מ כא).

דעת קנית מה חסרת

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית". הדבר הכי טוב שאפשר לתת לבן אדם זה דעת, שידע את ה', שיאמין בה', שיזכה לחיות את המציאות של ה' בעולם.

ואיך זה מתקשר לפרשת השבוע? התורה הקדושה לא מתירה לנו לאכול מהתבואה החדשה בטרם נביא לכוהן עומר שיבולים, והוא, הכוהן, מניף את העומר לכל צד אפשרי, למעלה ולמטה, למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות , למי שכל ארבע רוחות העולם שלו. "ועל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכוהן כי ה' נמצא  בכל מקום ועם כל אחד, וגם גם הנופלים והרחוקים מאד מאד מה' יתברך על ידי מעשיהם הרעים ח"ו, לגלות להם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד (ליקו"ה פסח ט,כ).

לפעמים הכל יבש. לא מרגישים כלום.

היובש הזה שבתוך הנשמה זה הכי קשה. אך יש משהו שהוא עוד יותר קשה. כשאדם בכלל לא מרגיש את היובש בתוך הנשמה, כשהוא בכלל לא יודע שה' נסתר ממנו. הסתרה בתוך הסתרה. מה זה הסתרה? אדם לא מרגיש את ה', וקשה לו, ואז הוא צועק לה': מה יהיה, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, מה יהיה איתי, מה קורה לי, ככה אני אמשיך לחיות?

אבל יש מצב הרבה יותר קשה. שאדם בכלל לא יודע שהוא בהסתרה, הוא לא יודע שהוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא בצרה, הוא לא יודע שצריך לבכות לה', לצעוק לה', להתפלל לה'. יש לו פתרון לכל בעיה אך לבעיה העיקרית, לחסרון הדעת, לבקש דעת, לזה אין לו פתרון. כלומר, הוא לא יודע מה נסתר ממנו, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, הוא לא יודע בעצם כמה הוא רחוק.

כמה רחמנות יש לנו על בני אדם שהם חיים מנותקים מהאמת וחסרי דעת. כמה רחמנות יש לנו על עצמנו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הדעת הזאת.

מי שיש לו דעת מבין שמה עליו לעשות זה להתפלל, את השאר יש להשאיר בידי השם הטוב והמיטיב לכל. לא מתוך חוסר ברירה, "מה לעשות, לא הכל  בידינו", רק מתוך שמחה אמונה ותקוה כי ברוך ה' התיק בידיו האמונות של בורא כל העולמים ואדון כל המעשים.

גם כשמדובר בעבודה רוחנית ששם צריך להתעקש, גם שם צריך להמתין. כי מי שרוצה לכנוס בעבודת ה', צריך להמתין ולא להפסיק לכסוף ולהתפלל עד אשר ירחמו עליו משמים ויפתחו לו את שערי התשובה. כשבשמים רואים שרצונו של האדם חזק ואמיתי, הרי בסופו של דבר יפתחו לו. זאת היא הדרך של ה'. דרך של חיפוש, של רצונות וכיסופים, של עליות וירידות, של התחלות מחדש, העיקר שלא מתייאשים. העיקר שממשיכים לרצות.

כשאדם מחפש איזה חפץ שהלך לו לאבוד, בגשמיות, אז אין ערך לזמן הזה של החיפושים. מה שחשוב זה הרגע שבו הוא מצא את האבידה.

ברוחניות הדברים שונים. החיפוש הוא עצם המציאה. אומנם עוד לא מצאתי, עוד לא הגעתי, עוד לא זכיתי, אבל אני רוצה, אני מרים את הראש, אני מדבר עם ה', אני אומר לו שאני רוצה, רוצה, רוצה, ואני גם יודע שכשיש כזה רצון, בסוף גם זוכים.

יש דברים שההשתדלות היחידה שלך היא לבטוח בה' ולהתפלל. למשל הפרנסה. אדם צריך לדעת, פרנסה זה לא תפקיד של הבנאדם, זה תפקיד של הקב"ה. "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". כמו שקריעת ים סוף זה מעל הטבע, ככה גם הפרנסה. כמו שהשם יכול לקרוע את ים סוף ככה הוא יכול למצוא לך את הפרנסה. תבטח בהשם! תתפלל! והשם יתן פרנסה. השם יש לו אפשרויות שאתה בכלל לא יכול לחשוב עליהם.

ואותו דבר זה הזיווג. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". הזיוויג ניסתר מבני אדם. לפעמים שניהם שיא השלמות והם לא רוצים אחד את השני. וההורים לא מבינים. הם לא מבינים שזיווגים זה דבר שרק בורא עולם יודע אותו. רק בורא עולם יודע מי שייך למי. זה נכון שהוא הכי טוב והיא הכי טובה אבל הם לא שייכים אחד לשני. כמו שקריעת ים סוף, זה מעל הטבע, גם הזיווג של הבנאדם זה מעל הטבע. תרים עיניים להשם! תבטח בהשם!

דעת זה לעשות הכל לכבוד השם. אנשים שחיים בעולם חושבים שהעולם נברא בשביל, שנשתה, נתלבש, נסתדר. נהנה מזה ונהנה מזה, יש דברים שצריכים – צריך בית, צריך פרנסה, ואחר כך בנים, שיהיו לי ילדים מוצלחים, שיצליחו בלימודים, שילמדו במקומות טובים, שנחתן אותם כמו שצריך, וגם אם כולם חושבים שגם ה' יהיה לו נחת רוח מכל זה, עדיין המושג הזה שהכל צריך להיות לכבוד השם, זה דבר רחוק מאד מבני אדם. לכן כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש, צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, חיצונית, אם היא בשביל הכבוד שלנו, צריך ממש להזדעזע. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים, אבל האמת היא שמה שצריך באמת זה לרצות לעשות הכל לכבוד ה'.

עין רעה זה מחלה קשה, זה חוסר דעת מוחלט. כי אין יהודי רע, רק שיש מעטפת חיצונית שמבלבלת אותנו. אנחנו תמיד צריכים להתאמץ לראות את הנקודה הפנימית שבתוך הנשמה של האדם. כי לכל אדם יש את הנקודה הטובה שלו. היא אומנם אחרת משלך אך היא גם נפלאה. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת , כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך. אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם. כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. אם אתה רוצה לדבר לשון הרע ולמצוא חסרונות בשני, אז כל יום  אתה תמצא חסרון! כל יום יהיו לך סיפורים חדשים! חסרונות חדשים! טעויות חדשות! ולהיפך, אם אדם רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, אז יראו לו את כל הנקודות הטובות, יראו לו שמה שנראה חסרונות, זה בכלל לא חסרונות.

עין רעה זה קנאה. אדם סובל כשלשני טוב. זו מחלה כזו קשה, מחלה שכמעט כולנו חולים בה. עין טובה זה חבור עם ה'. אני מסתכל על כל מה שיש לשני בעין טובה, זה מה שהוא קיבל מה' וזה מה שאני קיבלתי.

כל אחד מקבל בדיוק מה שהוא צריך. דעת זה לא לקנא, זה אני לא צריך את כל העולם, זה לעשות את שלי כלפי שמיא בלי להסתכל על אחרים. מה שה' נותן הוא  נותן ומה שחסר מבקשים ממנו, לא בכוח, ברכות, ברחמים. דעת זה להבין שהשביל שלנו אל ה', אף אחד לא יוכל לגעת בו, הוא לא מתנגש עם השביל של אף אחד אחר, זה הכל קווים מקבילים.

טוב עין הוא יבורך. כשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא היה יפה עיניים וטוב רואי, הוא הגיע למדרגה הכי גבוהה: מעביר על המדות, מבליג, מותר, סולח על הכל. אין מדריגה גבוהה מזו.

זו עבודת קודש לזהות את הטוב בשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים עוסקים בעבודה הזו תמיד.. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.

מתי אדם מגיע לשלמות הדעת? לשלמות האמונה? כשהוא לומד להגיד תודה  על הכל. להגיד תודה כל אחד יכול. היום כולם יודעים שהתודה זה הכוח הכי גדול שיש לאדם. כשאדם נמצא במצב הכי קשה, אז מה שיכול לעזור לו זה שיגיד תודה. בעצם הוא צריך להגיד הושיעה נא אבל לפני שיגיד הושיעה נא קודם שיגיד תודה. אם אתה אומר תודה, אתה מקדם את הישועה שלך. על מה נגיד תודה? הרי אני עכשיו בצרה, איך אני אגיד תודה? אבל זאת כל העבודה. לדעת שאין עוד מלבדו. הכל ה' עושה והכל לטובה.

התודה זה מפתח שפותח את השערים. זה אור שמפזר את החושך. זה שלמות הדעת. כמו שאומרת ההלכה: "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך על הטובה" (ש"וע סימן רכ"ב) הבעש"ט הקדוש אומר מה זה שוויתי ה' לנגדי תמיד? מי שהשם לנגדו, לנגד עיניו, אז הכל שווה אצלו. שוויתי מלשון שויון. עליות וירידות הכל שווה אצלו. הוא רואה שהכל זה רחמים. אדם צריך כל חייו להתפלל לקבל את כל מה שהוא עובר, באהבה.

ל"ג בעומר

רשב"י  זה סוד. זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות. בלי להבין, כולם שרים שירים, פיוטים שחיברו רק לרשב"י. בלי להבין , ילדים באים להסתפר שם בגיל 3. למה? למה אצל רשב"י צריכים לספר את הילדים, וכל הזכות הזאת של הפאות, והקדושה, למה זה קשור דווקא לרשב"י? מבינים את זה? לא מבינים. מרגישים.

ל"ג בעומר, ההילולא של רשב"י, הוא חג. כל שנה מחדש. זאת מן הארה שלא תפוג לעולם. כמו פורים, שחל תמיד ביום שחל בו ל"ג בעומר. בהילולא של רשב"י כל השערים נפתחים ומקבלים כאלה אורות וכאלה כוחות וכאלה יכולות שאי אפשר לתאר מה שאפשר לקבל ביום הזה. רשב"י הגיע לעולם להוריד את פנימיות התורה שזה האור הכי גדול. מה זה הפנימיות של התורה? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. זה התענוג זה שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך.

כשהתורה היא חיצונית, אז אין לי כוח, אז אני אדלג, אז אני אקצר. ואז יש עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין פנימיות אז הכל כל כך קשה, כל כך כבד. פנימיות זה שמחה, כמו המדורות שמדליקים בל"ג בעומר, שזה להבה, זה התלהבות, זה דבקות בה', זה כל הזמן שואף למעלה. אדם מתלהב, מתחיל להיות לו טוב. כבר לא נמאס לו מהחיים. הצדיק מדליק אותנו באש האהבה להשם. הוא מגיע למקומות הכי גבוהים אבל הוא מחובר גם ליהודי הכי פשוט, הוא מחיה אותו, הוא מחמם לו את הלב, הוא נותן לו תקוה, הוא מגלה לו את הנקודה האלוקית שנמצאת בו, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות וכיסופים. כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת. אנחנו צריכים אויר, צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים, להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל זה מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה, מרשב"י. לכן כולם באים. אי אפשר להישאר בבית. אוירונים מלאים. באים ליום אחד. כולם מרגישים שרשב"י קורא להם. לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה שמבינים עד כמה גדול רשב"י, גם אנשים חילונים באים, לא מוכנים לוותר, רואים איזה אור גדול ונמשכים אליו.

אנחנו תלויים באהבה שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנן בחביבותא תליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי עקיבא שאמר: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לרבי עקיבא היו לו 24 אלף תלמידים שכולם היו גאונים ואהבו אהבת נפש את כל החברים שלהם כי זה מה שרבי עקיבא לימד אותם, אך היתה איזה בחינה קטנה שזה נקרא שלא נהגו כבוד אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם שכולם נספו. ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא 5 תלמידים שביניהם רשב"י ומהם נשארת תורתו. מהכוח הזה אומר רשב"י: אנן בחביבותא תליא. תלויים באהבה שתיהיה ביננו.

אהבת הבריות צריכה להיות מחוברת עם אהבת ה' שזה מדרגה עצומה. כל כך אוהבים את הקב"ה, כ"כ מבוטלים, כ"כ מרגישים שאנחנו חלק ממנו שמבינים פתאום שכל הבריות כולם הם ניצוץ אלוקי, כולם חלק מהקב"ה, ואיך אני יכול לחשוב לרגע שאני, לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה ולא הייתי רוצה שזה יהיה השכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוק ממעל. זאת הדעת האמיתית. ככה צריך לחיות. ממש כמו בסיפור הבא:

למה לזוכמיר אין שכנים

את העובדה שהקבלן המוצלח והמבוקש נחצ'ה זוכמיר, 60, מתגורר בבית קרקע נאה עם גג רעפים אדמדם בלבו של שטח ירוק וסלעי בן 10 דונם בקצה העיירה, ידעו כולם. לא היה זה בית מנקר עיניים, לא היו בו שבע מפלסים, ולא סלון ענק וגם לא מטבח מהמם. שומכלום, בית נאה כפשוטו, מן הסוג של פשוטי העם שלפני 50-60 שנה.

תראו, לנחצ'ה יש מספיק כסף לרכוש וילה מעוררת קנאה (אפילו שלוש) בכל מקום שתרצו, אבל זה לא הטיפוס שיחפש להוציא לאחרים עיניים ביום, בשביל לישון עם חיוך מלא סיפוק בלילה. תסתכלו על הטנדר שלו... טנדר? אתם תמהים. כן , טנדר. עד היום כבר 30 שנה שהוא נוהג על אותו טנדר מיושן ומרעיש, אשר נשם אבק יותר מאשר כולכם נשמתם אוויר, ואין לו שום סלקא דעתין לרכוש מכונית מצועצעת מסין, יפן, או קוריאה. למה? ככה. כי כל עוד הנר דולק , סליחה כי כל עוד הטנדר נוסע, למה להחליף?

נשמה טובה, נחצ'ה, יש לו לב זהב. גבאי הצדקה של כל הארגונים מכל חלקי הארץ. פוקדים את ביתו בעיקר בימי שישי בצהריים (אז תופסים אותו במיליון אחוז), והוא בלי הרבה גינונים שולף פנקס צ'קים ורושם. לא עושה חשבון של מעשר או חומש, כי רק השכירויות החודשיות שמכניסות לו עשרות דירות וחנויות הפזורות להן ברחבי המרכז, זו חבילה שהייתה מיישרת כל כפוף גו במקומותינו, שהיה בוודאי פוצח בשירי זימרה מרוב חדווה.

"האמת היא", אומרת פלורה אשתו הנאמנה, "שנחצ'ה הוא לא גיבור הסיפור. בלי עין רעה, הוא אבא נפלא, סבא מתוק, ועם המון שכל יהודי ישר". למה מתכוונת פלורה?

בואו נקפוץ לפרק השני, המתחולל לפני 32 שנה, כשנחצ'ה עוד היה קבלן יחסית קטן.

כשהרב זושא קוגלריין שוכנע סופית להרחיב את דירתו המצומקת בקומה השנייה, הוא ידע להיכן הוא נכנס, ולתומו סבר שהוא גם יצא מזה.

רעייתו החרוצה הגננת יוכבד שתח'י הוכיחה לו באותות ולא במופתים, שחייבים עוד חדר, 'כי אם לא' יש סיכוי שלילדיה יהיו רגליים עקומות וכאבי צוואר כרוניים. למה? כי זה לא נורמלי להשכיב שמונה ילדים קטנים על שתיים וחצי מיטות, ראש ליד רגליים, רגליים ליד ראש.. בטן ליד רגל, ידיים על אוזניים, ושאר תיאורים כיד דמיונכם הטובה.

קוגלריין יצא למסע החתמת השכנים בבניינו, והפלא ופלא הם חתמו לו. שיהיו בריאים, עין טובה אף פעם לא הזיקה.

בחצות לילה הוא התיישב במרפסת, הצית סיגריה, לגם מן הקפה ואמר ליוכבד, "סיכמתי עם נחצ'ה הקבלן, 22,000 לירות, הוא מקים כלונסאות, סוגר חדר, מרחיב מרפסת, ומוסיף חלון. נחצ'ה אומר שזו עבודה שתיקח מקסימום של המקסימום חודשיים.... ולפי התנהגות השכנים העסק צריך ללכת חלק חלק".

יוכבד קשרה את הסינר ופתחה בשטיפת כלים זריזה, "יופי זושא, התורה שלך מחוללת פלאים..." חדר נוסף בעוד חודשיים יכניס אור ושלווה בבית. לא עוד רגל צוואר בטן. אם ירצה השם, לכל ילד תהיה מיטה". נו,נו, אז אמרה.

זה התחיל בבוקר יום שלישי, אבל פעמיים כי טוב זה רק בספר בראשית. איך שנחצ'ה הכניס את המקדח לאדמה הציץ עליו בעל הדירה מן הבניין הסמוך, הלוא הוא סופר הסת"ם ר' גרשון סוויטפיש המשמש גם כגבאי בית כנסת השכונתי. ר' גרשון ירד למטה... פער שתי עיניים ירוקות ענקיות ושאל את נחצ'ה, "תגיד לי אדוני, מה אתה עושה בדיוק?" "מרים כלונסאות, כדי לסגור חדר שינה לילדים של הרב קוגלריין, שישנים בטן על גב על רגליים". שמר נחצ'ה על הומור זהיר.

"רגע! רגע!" זעק סוויטפיש, גם אני גר בקומה שנייה, והחדר של קוגלריין, נכנס לי בדיוק בגרון... חונק לי את אוויר, סוגר לי את הנוף... וגם החנייה פה מצטמצמת... עצור הכל!!!" השתנק סוויטפיש, על גופתי ייבנה פה חדר... אם הוא רוצה שיבנה בצד הצפוני, לא בצד שלי".

נחצ'ה עצר את המקדח מלקדוח ושלח את עוזרו לקרוא לקוגלריין, שיישר את ההדורים עם שכנו הלוהט. בינתיים הגיע פקח עירוני עם מהנדס, והללו התחילו למדוד מרחקים. למותר לציין שהשניים הוזמנו על ידי הסוויטפשית שגם היא כמעט התעלפה מן המחשבה, שאין נוף, ולא יהיה אוויר, ולמה בדיוק מול העיניים שלהם...

נו חברים, אם אתם לא מכירים "חגיגות" מן הסוג הזה במקומותיכם, אז אנא קבלו תקציר. סוויטפיש הגיש בקשה לצו מנהלי שיעצור את הבנייה של קוגלריין. לטענתו, העירייה לא פרסמה כמו שצריך את הדבר, כך שהמפגע הזה נעלם מעיניו. תחנוני קוגלריין נפלו על אוזניים ערלות. "על איזה נוף אתה מדבר? וכי חסר לך אוויר? למה לגרום לי ולרעייתי עוגמת נפש?" תביעה נוספת "התוכנית של קוגלריין חורגת בשישה מטרים מן המקובל באותו אזור, וטעתה הוועדה המקומית שאישרה זאת... וחוץ מזה הוא בונה קרוב מדי לקו הגבול..." זה לא עצר כאן. סוויטפיש גייס עוד כמה דיירים שהתנגדו לכך שמכוניתו העלובה של קוגלריין תחנה במתחם, משום שהבנייה שלו "גונבת" שטח חנייה מהם ומאורחיהם.

כשהגיעו השניים למכולת, נדמה היה כאילו מדובר במפגש בין שני צוקים. יציבים, קפואי מבע, רואים ואינם נראים. הרכילות הנשית אף היא הרקיעה שחקים, ואף גרמה לסכסוכים בין הילדים.

בית המשפט הורה על הפסקת בנייה, ונחצ'ה נאלץ לאסוף את כליו ולעבוד במקום אחר, עד יעבור זעם ועד בכלל. אלא שזעם לא רצה לעבור.

המאבק המשפטי קיבל תאוצה היסטרית, במהלכו נחצ'ה הרים עמודים, הרס, ושוב הרים אותם.. ושוב נאלץ לעצור את הבנייה...

מה נלאה אתכם קוראים אהובים, בנייה שהייתה אמורה להסתיים תוך חודשיים או טו טו נחתמת לאחר ארבע שנות גיהנום, ברוגז, לשון הרע, עין רעה, עין צרה, והרבה כסף לעורכי דין נחמדים שמבטיחים לך ניצחונות מזהירים, "רק עוד קצת כסף, עוד קצת סבלנות".

אגב, כשהלהבות הגיעו לשיאן, ניסה נחצ'ה בעצמו לפשר בין הצדדים, אך לשווא. "אין לי אמון בך", טען סוויטפיש אתה מייצגו של קוגלריין, ודואג לכיס שלך". נחצ'ה ניסה לשלוח עוד כמה יועצים ונשמות טובות שידברו על לב השניים כדי להגיע להבנות. נייט. עד להכרעת בית המשפט (חילול השם!!!) שיש לבצע שינוי קטן בתוכנית כמובן אחרי כמעט 4 שנים, האש לא שככה.

הקוגלריינים עשו חנוכת בית, אבל נעבעך, עם חצי עצם בגרון. יחסי השכנות העיבו. הילדים גדלו על רקע הסכסוך המבזה הזה. לא מכובד.

ברשותכם בואו נדלג לפרק ג'

שבועיים אחרי חנוכת הבית דפיקה על דלת הקוגלריין, בפתח שליח ובידו שי. מה השי? בקבוק יין איכותי, חפישת שוקולוד ומכתב. ציטוט "ידידי הרב קוגלריין, הנני מוצא לנכון לבקש את סליחתך על עוגמת הנפש שנגרמה לך בארבע שנים האחרונות, ומבקש ממך בכל לשון, הבה נתפייסה!!! בידידות ובלב אוהב, גרשון סוויטפיש". לא ייאמן.

בדיוק כעבור שלוש דקות, דפיקה בדלת דירת הסוויטפישים, בפתח שליח וביו שי. מה השי? בקבוק יין איכותי, חפישת שוקולד ומכתב. ציטוט "ידידי הרב סוויטפיש, הנני מוצא לנכון לבקש את סליחתך על עוגמת הנפש שנגרמה לך בארע השנים האחרונות ומבקש ממך בכל לשון, הבה נתפייסה!!! בידידיו ובלב אוהב, זושא קוגלריין".

תראו תאינו, תרצו לא תאמינו, אבל למחרת בשעה 7.00 בבוקר השניים נפגשו במכולת חייכו זה לזה, לחצו ידיים בחמימות אמרו "דף חדש" שאלו "מה נשמע?" וליד הקופה נהגו בג'נטלמניות ממש, "עכשיו תורך", לא עכשיו "תורך". ותרנים להפליא.

שעת ערב. הקבלן נחצ'ה זוכמיר, החנה את הטנדר שלו וצפצף. הצפצוף היה מוכר. קוגלריין הציץ מן החלון ונתבקש לרדת. כנ"ל גם סוויטפיש. השניים התיישבו זה לצד זה בספסל האחורי. נחצ'ה הצית סיגריה, היפנה ראשו לאחור, כחכח בגרונו ואמר: "תראו מתוקים שלי, תכלס כל הריב והגיהנום שעשיתם זה לזה, זה רק בשיבל 90 שקל". 90 שקל"? תמהו השניים "היה ויכוח על נוף, על קרקע, על אוויר, על קו גבול... על חנייה... איך הגעתם ל- 90 שקל?" נחצ'ה שלף מכיסו חשבונית של חנות יוקרתית, בקבוק יין איכותי מזן בורדו 80 ₪, חפיסת שוקולוד חלב 10 ₪. "עכשיו ידידיי, כשאתם אחרי הכל והתפייסתם, (אתם בוודאי מבינים מי שלח את השי?) יכולתם לחסוך גיהנום בן 4 שנים ע"י קניית בקבוק יין עם שוקלוד וישיבה משותפת עם לב מתחשב זה בזה. יוצא אם כן, שכל הסכסוך שלכם היה ממש על פרוטות, לא חבל?"

למותר לציין שהקבלן נחצ'ה זוכמיר נהג כמו אהרון הכהן אוהב שלום, ורודף שלום. אגב כעבור שנה מפרשייה זו רכש נחצ'ה את השטח המרוחק מן העיירה, ובנה את ביתו הנאה במרכזו. למה? עדיף שכן רחוק.

תפילה

רבונו של עולם

אני רוצה עיניים טובות. לא רוצה למצוא יותר שום חסרונות בשני, שום טעויות, שום סיפורים. רוצה ללכת בתמימות, בעין טובה, בכף זכות, זכה אותי אבי שבשמים לראות רק נקודות טובות. וגם מה שלפני כן  היה נראה אצלי כחיסרון, תהפוך את זה ליתרון, למעלה, לנקודה טובה של השני.

רבונו של עולם, תעזור לי להתחבר לנשמה של הבן אדם, לראות את היופי הפנימי שלו, להגיד לו מילה טובה, להתפלל עליו, להמליץ טוב עליו.

כשככה אני חי, כשככה אני מסתכל על כולם, אני מרגיש הכי קרוב אליך כי כשהנשמות מתחברות, מייד מרגישים אותך אבא.

תעזור שתהיה לי הסתכלות חיובית על כולם, וקודם כל בתוך הבית כי בבית זה המבחן האמיתי שלי. זה בלי הצגות.

וגם אם אני צריך להתרחק ממישהו , תעזור לי לא לחשוב עליו רע, לא לדבר עליו רע, לא להתרחק ממנו בלב.

תעזור לי אבא לא לשכוח שכולם ילדים שלך ואת כולם אתה אוהב, כי זה הכי עוזר לי להתגבר על כעס, על שנאה, (סליחה שאני משתמש במילה כל כך קשה,) זה שאני נזכר שאותו אדם שכל כך קשה לי איתו ואני מסתכל עליו בעין לא טובה, גם הוא בן שלך וגם אוהב אתה אוהב רק שאתה מחכה שהוא יעשה תשובה, כמו שאתה מחכה שגם אני יעשה תשובה, זה הכי עוזר לי.

רבונו של עולם, תעזור לי להסתכל קודם כל על עצמי בעין טובה, לראות איך אתה מתפאר ברצונות שלי, במלחמות שלא נפסקות, כי כשאני מרגיש את האהבה שלך אלי אבא, אני חזק לעמוד מול כל הסערות והמשברים של החיים וגם אם כל העולם נגדי, אתה איתי, וזה בעצם הכל.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי