"ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'” (ויקרא כב, לא-לג). בפס' זה נצטוונו על מצות קידוש השם, כמובא בספרא: '"ולא תחללו" ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי" מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" – המרובים. "המוציא אתכם מארץ מצרים" על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי' (ספרא). [גם בגמ' מובא פס' זה בקשר למצות קידוש השם, כגון בסנהדרין עד]. מצוות קידוש השם חלה כמובן על ידי מסירות נפש, אולם זה גם בעשיית המצוות כשזה מביא לאהבת ה'. וכן להיפך, חילול השם חל גם בעשיה שמביא לריחוק מה'. כמו שמובא בגמ': 'היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר... אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי ר' ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו, היינו חילול השם. אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי: שרא ליה מריה לפלניא. אביי אמר: כדתניא (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך" שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"' (יומא פו,א) [וראה באריכות ועמקות על מצוות קידוש השם ב'תורת המועדים' 'מצות קידוש השם' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. לכן הפס' הקודם הוא: "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'" שבא לרמז שאף בזה (בקיום המצוות) יש קשר לקידוש השם. נראה שלכן הרמב"ם כשמביא את מצוות קידוש השם אומר: 'כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי"' וכו' (יסודי תורה ה,א). שלכאורה תמוה מה זה הפתיחה 'כל בית ישראל' הרי זה כך בכל מצוה, שהרי כל מצוה היא לכל בנ"י? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר: 'נראה כי הרמב"ם בא לומר, שקידוש השם הגדול יכול להתגלות דווקא על ידי כל בית ישראל. הקדושה מופיעה בעולם בשלמות רק על ידי כל ישראל, ולא על ידי יחידים מיוחדים' ('הקדושה והטהרה' [התורה לדורנו-ויקרא] עמ' 182). אולם אולי אפשר בפשטות לפרש שהיתי חושב שקידוש השם שזה דבר חמור מאוד, זה רק לגדולים הראויים באמת, ולא לכל אחד. לכן הוא מדגיש שזה שייך בכל בנ"י (להבדיל מהדברים שנאמרו שם ברמב"ם בהלכות שקודם לזה, שמדובר שם על החכמים הגדולים). או בדומה, זה בא לומר שבמצוות קידוש השם יש שייכות לכל בנ"י, גם במקום שאין צורך במסירות נפש, בכ"ז גם בחיים הרגילים יש עניין של קידוש השם, ע"י שמאהב את התורה על שאר בנ"י, כמו שהבאנו מהגמ'. לכן אומר שזה ציווי לכל בית ישראל, ששייך תמיד בכולם, ולא רק במקרי קיצון של פקנ"פ. נראה שהרמב"ם למד זאת, לומר לכל בנ"י, מכך שכאן נאמר בלשון קדושה ושה' מקדשנו, וזה דומה לנאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט,ב). לכן למד לומר שהעניין של הקדושה שייך לכל בנ"י, כמו שם שנאמר בהקהל ('מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל'. ספרא שם). נראה שאולי יש בעומק קשר בניהם, כיון שמצד אחד שם מדובר על פרישות (רמב"ן) ומצד שני זה בהקהל, והרי פרישות לא שייכת בכולם, אז מדוע לומר לפני כולם? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ (תפארת יונתן. בפס') שזה בא לומר שזיהוי הפרישות הנכונה, זה ע"פ הכלל שהציבור יכול להתקיים גם עם פרישות כזו (ולא שרק יחידים יכולים). אולם אולי אפשר שבא לומר שפרישות זה טוב, אולם צריך לשים לב שזה מביא לקידוש השם, שזהו שנהיה קדושים מעין קידוש השם, ולא שבמעשה זה נגרם ח"ו חילול השם. שלפעמים אדם חושב שהוא בא לעשות דבר חיובי, אולם בפועל מחלל שם השם ח"ו. לכן זה בא בהקהל, לומר שהציבור הוא שמגלה האם זו פרישות טובה או לא, כיון שהציבור הוא שמגלה האם זה מקדש את השם או ח"ו מחלל. אולי זהו שבספרא מובא: '"כי קדוש אני ה' אלקיכם" לומר אם מקדישים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי'. לרמז על הקשר בין פרישות וקידוש השם. שבא לומר נגד אלו שחושבים שהם צדיקים ולכן פועלים במעשים הגורמים לחילול השם, כגון אלו שזורקים אבנים בשבת, או בכוונה הולכים ורוקדים בצפירה בימי הזכרון כדי להראות שהם כביכול צדיקים, שאינם קשורים ל'ציונים', אולם בפועל גורמים חילול השם גדול.