אחרי מות, קדושים

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון" ( טז, א)

נאמר "קדושים תהיו" ומייד אחר כך "איש אמו ואביו תיראו". ולמה נסמכה הקדושה למורא אב ואם? שכל זמן שיש קדושה בבית יש כבוד ויש מורא אצל הבנים, ח"ו אין קדושה – אין כיבוד הורים ולא מורא. חוצפא יסגא, בן קם באביו בת באמה כלה בחמותה ( ספר הפרשיות).

"ואהבת לרעך כמוך אני ה' " (יט,יח)

אדם עושה שלום עם חברו, איזה שלום עושה לו ה' בתוכו פנימה, איזה קירבת ה' יש לו.

אנחנו כל כך אוהבים את ה' שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.

ואהבת לרעך כמוך זה היכולת להתמקד בצדדים היפים של הזולת. אתה רוצה למצוא את הארת פני ה', כמו שאומרים הכוהנים "יאר ה' פניו אליך", תחפש אותה בפנים של חברך, תחפש את החן שלו כי זה חן אלוקי. ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי תראה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה המיוחדת שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" מצווה התורה בפרשתנו (יט,יז) והשנאה הזו, הרבה פעמים מתחילה בקינאה וחוסר פירגון. צריך להילחם בה בקינאה עוד כשהיא בגדר מחשבה קטנטנה כי הרבה פעמים היא צומחת וגודלת לממדים מבהילים. כשנילכד אדם במידה הזו היא ממש אוכלת אותו, "רקב עצמות קנאה" אומר החכם מכל אדם (משלי יד,ל). מה שיכול לעזור לנו במלחמה הזאת זו ההבנה שמה שיש לשני זה לא מההצלחה שלו, זה הכל מידי שמים כי העושר והכבוד מלפניו והוא מושל בכל, "ואין אדם נוגע במוכן לחברו" (יומא לח:) . מה שיש לך, ומה שיש לחברך הכל מאת ה', הכל מחושב ומדוקדק כדי לקרב כל אחד מכם אל תכליתו.

צריך להתחזק בשמחה חלקנו. זה בעצם הסוד של השמחה אצל יהודים בכל הדורות: "טוב לי ואני שמח במה שנותן לי הבורא". זה לא אומר שאסור לרצות שיהיה לי עוד, אבל מתמקדים במה שיש, במה שבידינו. ושמחים בזה. כשאדם שמח ומרוצה ממה שיש בידו, אין לו סיבה לקנא במה שיש לחברו, כי באמת, מה זה משנה לך מה שיש לשני. אם יהיה לו, או לא יהיה לו, מה זה משנה לך? אוי, השני כבר הגיע, מה זה העניין שלך? השליחות שלך בעולם היא בלעדית שלך, ואין לה שום קשר עם השליחות של השני. חייבים לחזור לשמחה בחלקנו ולהרגיל את עצמנו לומר "נכון, אין לי הכל, אבל יש לי הרבה".

העולם עומד על הסליחה והמחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו, עליו עומד העולם. כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, למי שציער אותנו והכאיב לנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה, שלכן הקב"ה מצווה אותנו בפרשה זו "לא תקום ולא תטור". מהי נקימה? כמו שאתה עשית לי כך אני אעשה לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע טוב ממך. ונטירה? אדם מתגבר וכן מצליח להיטיב למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדיין שומר טינה. אתה רואה, אני עושה לך טובה למרות שאתה סירבת לעזור לי. מה שמוטל עלינו זה למחול, לסלוח, למחוק מהלב את הדבר הרע שעשה לנו פלוני ולא רק זה, אלא להשיב לו טובה תחת רעה.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שהרע לנו, שפגע בנו, שהכאיב לנו? אנחנו הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה. אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, או אז זוכים לראות אור גדול, אז החיים מקבלים טעם גן עדן. זו לא מידת חסידות. הקב"ה דורש את זה מכל אחד ואחד מישראל. מאיפה לוקחים כוח? מ"והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט). מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים. אדם שמתגבר  לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ולא נוטר למי שפגע בו, אלא שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו. אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מישראל למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהא למעלה מכוחם.

"לא תלך רכיל בעמך" מצוה התורה בפרשתנו. ארבע מילים שכוללות כל כך הרבה, את כל הנושא הגדול הזה של שמירת הלשון ואיסור הדיבור בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך. יהדות ביופיה. כמה קשה לפעמים לעמוד בפיתוי. כמה נכשלים בעוון הזה. כמה צריך ללמוד מאותן דמויות מופת שהצמיחה היהדות במהלך הדורות, יהודים נקיי דעת שנזהרו כל ימי חייהם מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לאמירות שליליות על הזולת. במקום דיבורי רכילות נלמד זכות על יהודים, נדבר בשבח הזולת, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות.

אסור לבייש בן אדם. חייבים לשמור על כבודו. קל מאד להוריד בן אדם, להפיל אותו. בדרך כלל מספיקה מילה אחת. לפעמים אפשר בכלל בלי מילים. תנועת יד, "פרצוף" שאתה עושה לו והבן אדם שבור לגמרי. אל תשכח, ה' נמצא גם אצל החבר. לא רק אצלך. אל תשכח, כל מה שיש לך יכול להיעלם ברגע אחד, אף אחד לא הבטיח לך שמחר אתה לא תמצא את עצמך בדיוק באותו מקום שבו נמצא החבר שלך, לכן תיזהר מאד מלשפוט אותו, לפסול אותו, להטיל בו דופי. מה שאתה כן צריך לעשות זה להרים את הראש למעלה ולבקש:  רבונו של עולם, אל תעמידני בנסיונות.

גם אם אתה חושב אחרת מהשני, אתה חייב לשמור על כבודו, אסור לך לבזות אותו כי כשמבזים אדם הוא רוצה למות, כל הצבע מהפנים נעלם לו, זה כמו שופך דמים. אם אדם מבזה את השני, הוא מבזה את האלוקות כי כל יהודי הוא חלק מהשכינה הקדושה . אתה מבזה את השני, אתה פוגם בכבוד האלוקי. וזה נכון לגבי כולם, גם בני זוג חייבים לכבד אחד את השני, ואת הילדים שלהם, ואת השכנים שלהם.

מורנו הרב: "כל העבודה שלנו זה אהבת חברים. רק על ידי אהבת חברים אפשר לקבל את אור התורה, אפשר לקבל את האור של רבינו. אהבת חברים זה התנאי הראשון שהתפילה תתקבל. דבר ראשון זה אהבת חברים בלב ונפש, שכל אחד יהיה מוכן למסור את כל מה שיש לו למען השני, למסור את נפשו, גופו, ממונו, זמנו, כוחו, ומוחו לחבר שלו, ורק אז יזכה למוח וללב דקדושה. אם יש איזה פירוד בין אחד לשני, אם אנשים לא כנועים אחד לשני אז התפילות לא מתקבלות. כמו שאומר "היהודי הקדוש" ששניים יושבים לשתות כוס תה וכל אחד מאמין שהשני יותר טוב ממנו, הוא מרגיש בושה מהשני, מרגיש יראה מהשני, מיד נמחלים כל עוונותיו.

עיקר הנסיון זה כשמשפילים את האדם, ופוגעים בו, ועושים לו יסורים והוא בא בכל זאת ואוהב את השני, מחבב אותו, אין לו שום קפידה על השני, להיפך! הוא מרחם עליו כי הוא יודע שאיזה רוח רעה, רוח שטות נכנסה בו. אז בשביל זה אני אפסול אותו?

אתה רוצה להתחיל לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" קודם כל תקיים מה שאתה שונא שעושים לך, אל תעשה לשני, זה יותר קל מ"ואהבת". אתה לא אוהב שמעליבים אותך, אל תעליב את השני! אתה לא אוהב שמדברים אליך לא יפה, אל תדבר לשני לא יפה. אתה רוצה שבני ביתך יכבדו אותך, תכבד גם אתה אותם". (עד כאן מורנו הרב)

אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, הוא אוהב את כולם, ולנו אין את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. כי כמה שזה נראה פשוט, זה עדיין קשה מאד. צריך להילחם באנוכיות שלנו. האנוכיות הזו טבועה בנפש האדם והרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה נטע בנו מידה רעה לשמה, אלא הוא יתברך רוצה שנעבוד, שנתאמץ, שנתגבר על הרצון הטבעי שלנו כדי לעשות את רצונו. ומה רצונו מאיתנו? שנחיה חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות. קשה לסלוח למי שמאד פגע בנו. מה יכול לעזור לנו? האמונה השלימה שאם מישהו מצער אותך או מכאיב לך, עוונותיך גרמו זאת והקב"ה גזר עליו לעשות לך מה שעשה. אם כן, מה זה חשוב לי אם הצער ניגרם לי ע"י זה או ע"י אחר? כמו המשפט המפורסם שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו נמרצות: "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה' " (שמואל ב טז יא). "אין שום אדם יכול להרע או להטיב לו, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזירת השם יתברך, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה, בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, שליחותו של השם יתברך הוא עושה" (פלא יועץ נקימה ונטירה)

אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את כל זה הוא נרגע, הוא חוזר לעצמו, הוא התחבר לאור הזה שנקרא אין עוד מלבדו.

את פרשת אחרי מות קוראים ביום הכיפורים וידוע שעיקר העבודה לקראת היום הקדוש הזה היא עבודה על מצוות שבין אדם לחברו שהרי אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. ומעל הכל, לקרב את השני אל ה'. ואיך עושים את זה? עם אהבה אמיתית.

כמו בסיפור הבא: מני פומפה וקרב המגנטים

יום שישי, עוד לא צהרי היום. ציפצוף סירנה. השוטר אלברטו ירד מן הניידת, גבה קומה, משופם, עם שני אקדחים על המתניים, אוחז בידו אזיקים במקרה שצריך לעצור אזרח שיעז לעבור על החוק.

שושנה הגננת הוותיקה הציצה מבעד לחלון גן הילדים, ומיהרה לסגור את הדלת. לך תדע יש ניידת בחוץ, צעקות, התקהלות.

הכל התחיל בשעה 10.50 בגלל אדון ארתור רוזנשפריץ ההונגרי הפנסיונר של העיריה, שעבד 40 שנה במחלקת הגינון. הוא הוריד מים באסלה, והם התעקשו לא להיכנס לצינור הביוב... הוא פתח את ברז המטבח, והמים שם, בדיוק כמו בשרותים, לא הראו שום סימן ירוק של רצון להיפרד מן הכיור.הופה, ארתור הבין שהשבת עשויה להיות מאד לא נעימה, עם סתימה רצינית בביוב, והאורחים באופק. "מה הבעיה, תזמין את איציק ביובים,  תגיד לו דחוף דחוף, בשבילו סתימה כזו זה כסף קטן" הציעה אשתו עמליה מעל מחבת החצילים המיטגנים הצעה פשטנית למדי "אבל תגיד לו דחוף דחוף היא הדגישה "כי אם לא תגיד לו דחוף, יש לנו אורחים לשבת, גיוועלד!"

"הלו, איציק ביובים, שלום זה ארתור רוזנשפריץ מדבר, משכונת הנרקיסים רח' גלדיולה 11, קומה שניה. היית פעם אצלנו בבנין לפני שנתיים, אז זהו, סתום לנו המערכת בשרותים, במטבח, האם כבודו יכול להגיע... תעשה לי טובה, שתי הבנות עם החתנים והנכדים אורחים אצלנו... איך נעביר שבת ככה, זה דחוף! איציק!!! עוד שעה? אתה בטוח? אני מחכה עשה לי טובה, בסדר? אל תשכח דחוף דחוף".

"יופי דיברת" נתנה לו עמליה ציון משובח, "אבל תשמע לי, אני מודאגת נורא שמא איציק ביובים עלול לשכוח, או עלול לאחר. עשה טובה תרים טלפן גם לחיימקה צינורות, אתה זוכר אותו, הוא נשוי לבת של צילה , ההיא שלמדה איתי בבי"ס יסודי וגיסתה זו נעמי, השכנה של אחותך נחמה אם אתה זוכר, והיא נשואה לגרשון מהפיצוחים בקניון, שפעם לפני שלושים שנה עבד איתך בעיריה עד שפתח חנות גרעינים".

ארתור איבד גובה מאילן היוחסין של חיימקה צינורות, איזן את עצמו וחייג "הלו, חיימקה צינורות בוקר טוב, מה שלומו? תגיד לי חיים יש לי סתימה בבית, מתי תוכל להגיע? תוך שעה, לא יותר מוקדם? אז בסדר, אני מחכה תודה חיים. אני ארתור משכונת הנרקיסים רח' גלדיוליה 11".

ארתור תעשה עוד טלפון קטן למוטקה כלבויניק, הוא פעם תיקן לי ארון מטבח, יש לו ידיים זהב, הוא גם זריז נורא, סתימה בביוב לא תעשה עליו רושם". עמליה לא מרפה.

ארתור הרגיש שעמליה מכניסה אותו למטה מלחמה ממש, רוח קרב נשבה בסלון וכמה טיפות זיעה ביצבצו על מצחו. "מוט'קה שולם עלייכם, זה ארתור מרח' גלדיולה, אתה באזור? יופי, מתי תוכל להגיע אלינו יש לי פה סתימה נחמדה, תוך שעה? מצויין מוטק'ה אני מחכה, אל תשכח זה דחוף.

פרק ב

מלך מלכי המלכים המנהל את העולם על פי חשבונותיו העלומים, ביים כמו תמיד את ההצגה הכי טובה בעיר. השעה 11.58 שלושה טנדרים נכנסו בעצמה לרחוב גלדיולה, וחנו בו זמנת. אם תרצו או לא, בעת ובעונה אחת איציק ביובים, חיימקה צינורות ומוטק'ה כולבויניק נפגשים על המדרכה המובילה לבנין של ארתור ועמליה, כשמבט חמוץ תקוע בפניהם, אפילו לא אומרים "בוקר טוב". אל תשאלו איך כמה ולמה, הנה התברר לשלישיה כי הם מוזמנים כולם יחד אחר כבוד למעונם המוצף של הזוג ארתור ועמליה רוזנשפריץ, בדיוק לאותה משימה. אז ככה, אין זה סוד כי כדי לקדם את עסקיהם נוהגים שרברבים ושאר בעלי מקצוע, לחלק מגנטים בתיבות הדואר של דיירי העיר. המגנט הפירסומי ניתלה לו אחר כבוד על דלת המקרר, ואם וכאשר יש תקלה, אין בעיה כי המגנט צועק: איציק ביובים, או חיימק'ה צינורות, או מוטק'ה כולבויניק. ציטוטים דלילים לדוגמא. "ראיתי את הפועל שלך מוריד לי מגנטים בשכונת הבצלים". "אתה גנב מגנטים סידרתי!!! "שקרן , אני מוריד מגנטים? אתה עושה ממני פושע? גנב? אצלך זה נוהג קבוע לפגוע בפרנסה של אחרים שודד מגנטים חצוף!!!". בקיצור שישו ושמחו. הויכוח עולה לטונים גבוהים, ארתור מציץ מן המרפסת וחושכות עיניו. שלישיית השרברבים מרעידה את הרחוב, ההמולה לא מפסיקה, שכנים יורדים ועולים, זה זורק מילה, ההוא זורק שתים, מהומה עד לב השמים.

"עמליה , אנחנו אשמים, תראי מה הולך למטה. הם שופכים לבה רותחת אחד על השני, גם על המגנטים. עכשיו צועקים גם על עבודות שזה לקח מזה... אתה גזלן, ההוא גזלן... הסתבכנו.. אני חושש שאף אחד מהם לא יתקן את הסתימה..." אתה יודע ארתור זה הבימוי והסתריט של הקב"ה, אז בוא נמתין לסיום ההצגה בוודאי עוד נופתע" ניסתה עמליה להרגיע.

פרק ג

... ואז הגיע על אופניו מני פומפה, השרברב הכי עני במחוז. אין לו טנדר גדול מימדים, אין לו מכשיר קשר, ואין לו את הציוד הכי משוכלל. יש לו בעיקר פומפה גדולה שעושה ניסים ונפלאות. "תגיד לי ויקטור למה זה איציק חיימק'ה ומוטק'ה צועקים אחד על השני?" שאל מני פומפה את ויקטור מכולת. "בושה בושה, חמישה שוטרים פה, בשביל כלום.

מני פומפה השעין אופניו על הגדר אחז את הפומפה הגדולה ופנה לעבר ההתקהלות. בעוד שהשוטרים מנסים להפריד בין הניצים, מני הרזה הגביה את הפומפה מעל לראש וצעק: "גם אני אינסטלטור, אז תהיו בשקט!!! אם לא אני מוריד את הפומפה...! ובוכה...!". בוכה? עיניהם של הסקרנים נפערו. השוטרים תקעו בו מבט משועשע וסקרני. הניצים איציק חיימקה ומוטקה השתתקו לפתע. הם מאד אהבו את מני פומפה, שמעולם לא איים עליהם במאבק על מכרזים, מעולם לא חטף עבודה, מעולם לא אמר מילה רעה על מישהו. מגנטים? הוא לא תלה מגנטים שלו, ומלבד כמה כרוזים מצולמים לא פירסם את עצמו. נשמה טובה. עינים של השרברב הצעיר עם הפומפה החלו לזלוג "אתה רואים שאני בוכה?..." שאל. הקהל שגדש את הכניסה לבנין הנהן בראשו.

 לאן מני הולך להוביל את הסיפור? מהיכן הוא שואב את כושר המנהיגות שלו שהשתיק את כולם? מדוע זה כולם מרותקים לדמות המיוחדת שלפתע נראה כל כך אצילית, כאילו נלקחה מעולם מושלם של יופי, חמלה, ואהבת בני אדם? הרי הוא בסך הכל אינסטלטור... תושבי השכונה שהכירו את השרברב הצעיר לא ידעו ולא הכירו את עץ היוחסין של מנחם זגורי, שנולד לפני32 שנים בשכונת הנרקיסים. ילד קצת איטי, גמלוני מעט, תלמיד חלש בכל קנה מידה, שמעולם לא התלבט. מה כבר יצא ממנו? גורנישט. כמה ימים אחרי חתונתו היה מני צריך להחליט לאן מועדות פניו. ההשגחה העליונה גילגלה סתימת ביוב בדירת השכנים. החתן הצעיר הוזעק לעזור, מישהו הציע לו לרדת לחנות טמבור ולקנות פומפה, וזה בדיוק מה שהוא עשה. פעמיים שלוש הוא פימפם, הסתימה נפתחה, ומאז ועד היום הקריירה שלו פורחת, פחות או יותר. לחם ועופות ודגים הוא מצליח להביא בכבוד הביתה, לפעמים הרבה יותר. הוא תמיד זמין, אמין, ולוקח בזול.

אבא שלו אהרונצ'ו זגורי סיפר למני בילדותו, על הסבא של הסבא של הסבא, כ-400 שנים לאחור. קראו לו דון קרלוס.

אבא אהרונצ'ו מספר למני הקטן, על יהודים שהועלו על המוקד זועקים "שמע ישראל" ומתים, על קידוש השם. "גם סבא שלך דון קרלוס הועלה בשלב מסויים 'אחרי הלשנה' על המוקד, וכבר הכין עצמו להישרף על יהדותו, אך ברגע האחרון ניצל מן הלהבות בעקבות מכתב של אחיינו ובו סתר את ההלשנה. "דון קרלוס לא יהודי". כך נטען במכתב. סבא שתק וניצל. לא היה לו כנראה האומץ לצעוק 'אני יהודי!!! שירפו אותי על קידוש השם!!!" מדור לדור מספרים אב לבנו, על רגעי חייו האחרונים של דון קרלוס בהם הוא מבקש מבניו ונכדיו "לא זכיתי לחיות יהודי בגלוי, לא הייתי מספיק אמיץ לחשוף את זהותי מול המוקד ולקפוץ לאש. אבל אתם, בני בניו של אברהם יצחק ויעקב, סעו מכאן, וקיימו מצוות בגלוי, בגאווה. אנא, מה שלא זכיתי אני, כאנוס, מסרו נפשכם שתהא זו זכותכם ומעלתכם "אנחנו מנחם יקירי, אנחנו צאצאיו של האיש האמיץ והגיבור הזה, ששמר באדיקות על אחיו האנוסים, ששמר על מצוות במחתרת, ולא זכה לצעוק "אני יהודי!!!" אבל אנחנו מני בני המתוק, אנחנו שומרי מצוות בגאון וגאווה, ומקיימים את צוואתו של סבא דון קרלוס ללכת בדרך השי"ת".

פרק ד

ההמולה שקטה. הבכי המרטיט של מני אוחז הפומפה, היה הרעש היחיד שנסק לו ברחוב. מני שאף אוויר לריאותיו וצעק "אני הגנב!! ". שלושת השרברבים נעצו בו מבט שואל. מני פומפה אסף לתוכו את כל מכמני האומץ שלא היו לסבא שלו דון קרלוס....

"אני הגנב, אני הפושע! זה אני שעברתי מבנין לבנין וגנבתי את המגנטים שתליתם. כלפי חוץ אף אחד לא חשד בי. מני? מני הוא חמוד, הוא עדין, הוא לא מפריע לאף אחד. איציק, חיימק'ה ומוטק'ה טעיתם בי... ואני מבקש את סליחתכם, הנה אני מבטיח שלעולם!!! לא אגע במגנטים שלכם...".

אנשים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. הוידוי, הבכי, החשיפה המבישה, האומץ להתוודות... הדמות שמחד נראתה שפופה ופשוטה, הקרינה גדלות, בטחון, אמת. מני הניח את הפומפה וחיבק את שלושת ידידיו בחיבה מרוגשת, "אתם סולחים לי?" שאל רטוב מדמעות. "סולחים, סולחים" מילמלו השלושה, מבויישים, נבוכים. "היידה הביתה כולם" ציווה אלברט השוטר שהבין שזה סופה המוזר של סערה בכוס מים, ואין אזיקים ואין מעצרים. הקהל התפזר לאיטו, ליחשושים נשמעו פה ושם. "בשביל מי הגעתם?" שאל מני את שלושת ידידיו. "לארתור רוזנשפריץ קומה שנייה",  השיב איציק ביובים. "אז בואו נעלה כולם לשם נעשה סולחה כמו שצריך" הציע חיימקה צינורות. ארבעה מקצועניים נכנסו לדירתם של ארתור ועמליה, והתיישבו בסלון. עמליה הניחה על השולחן הנמוך עוגיות שאפתה, וארתור מזג מיץ אשכוליות לכוסות חד פעמיות. מני נכנס עם הפומפה לשרותים, עשה מה שעשה, אחר כך עבר לכיור, עשה מה שעשה, והסתימה חלפה ניגנזה לה עד להודעה חדשה. אחרי הברכות הפיוסים והחיוכים, ביקש מני פומפה להגיד דבר תורה. "תראו, אני אני לא יודע תורה גדול, אבל למדנו כשהיינו קטנים שהפרנסה באה מן השמים, כי הוא זן ומפרנס לכל, ושאף אחד לא יוכל לנגוע או לגנוב מחבירו, אפילו שערה קטנה, או ראש של סיכה. מה שמגיע לך, תקבל. אז אני שואל אתכם, היעלה על הדעת שנחשוב שהמגנטים מפרנסים אותנו? מגנט קטן תלוי על מקרר, הוא מביא לנו עבודות? השתגענו!!! אנחנו הולכים מתקוטטים מול העיניים של השכונה, ואני הבזוי מכולם, עושה חשבון נפש, גנבתי!!! אני מתבייש בעצמי תאמינו לי... איך יכולתי לעשות לכם את זה!? איציק חיימ'קה ומוט'קה תרשו לי הקטן שבאינסטלטורים לבקש מכם אל תאמינו שהפירסום מביא כסף!!! תאמינו שהקב"ה שולח לכם פרנסה עם פירסום בלי פירסום. מני הרים את כוס הפלסטיק ברך "שהכל" ולגם את המיץ. "שבת שלם ותודה רבה לארתור ועמליה" סיכמו האינסטלטורים ופנו לצאת, מחליפים לחיצות ידיים ביניהם ובין ארתור. תוך דקה שתיים הטנדרים עזבו את השכונה מפוייסים מאד.

"תסלח לי מני", שאל ארתור, "עשית עבודה יפה עם הפומפה, כמה מגיע לך?" מני גיחך, "שיהיה לכם לבריאות... לא צריך, לא צריך, זה בשבילי מצווה". ארתור הניח יד ימין על כתפו של מני ושאל "תגיד לי מני, אתה איש נחמד, אני שומע שיש לך אמונה חזקה מאד בבורא עולם, אז איך זה שאתה גונב מגנטים? זה ממש לא מתאים לך?". מני הניף את הפומפה ופרץ בצחוק "אני גונב מגנטים? בחיים שלי לא גנבתי מגנט.. אבל לפעמים ארתור, לפעמים עדיף שיחשבו כולם שאתה גנב, העיקר שלא יריבו, העיקר שיכניסו טוב טוב לראש שיש לאלוקים בשמים. הבנת אותי ארתור?" מני ירד במדרגות ונעלם. עמליה ששתקה (באמת הישג גדול) במהלך כל המפגש, היתה חייבת לומר מילה מסכמת "ארתור, האינסטלטור הזה הוא קדוש..." "קדוש , קדוש, קודש" נשמעו המון קולות של מתפללים מן המניין הסמוך, של המנחה המוקדמת.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לראות אותך כל רגע ורגע, לראות שהכל ממך והכל לטובה, שאין רע בעולם.

אני רוצה שזה יזרום ליב בדם, שאני לא אשכח את זה לרגע, שכל פעם שקורה משהו שלמראית עין הוא לא טוב, כמו שאחרתי את האוטובוס, או שמישהו הרגיז אותי, או שנשבר או התקלקל משהו, שאני אזכור מייד את המשפט הזה שהכל מאת ה' והכל לטובה.

כמו ששומעים בדיסק שקיבלתי השבוע, דיסק של שיר אחד, ששם מספרים בקיצור את הספור של נחום איש גמזו והיהלומים, ואת הסיפור של רבי עקיבא עם החמור התרנגול והנר, והכי חשוב זה הפזמון שמתרונן ואומר:

"הכל הכל הכל לטובה

מה שה' עושה זה לטובה

אפילו כשקשה והכל נראה נורא

אבל הכל הכל הכל לטובה.

רבונו של עולם, מרגע ששמעתי את השיר הזה הוא לא מפסיק להתנגן לי בראש, וכל פעם שקורה משהו "לא טוב", אני נזכר בשיר וזה מחזיר אותי בשניה לאמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה. אם היו לי ילדים בבית, הייתי משמיע את השיר הזה מהבוקר עד הערב ורוקד איתם במעגל כדי שהמילים האלה יחדרו לנשמתם.

רבונו של עולם, אני רוצה לחיות את האמונה הזו, את השכל הגדול והנורא הזה, שכל מה שאתה אבא עושה, הכל לטובה. והיות והכל אתה עושה, הרי הכל לטובה.

רבונו של עולם רוצה גן עדן כבר בעולם הזה. רוצה להיות כל הזמן בשמחה. רוצה להיות כל רגע ורגע בדבקות. וזה אני יכול רק עם אני אזכור שהכל מאתך אבא, והכל לטובה.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי