כ"ח ניסן תשע"ח

 וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ^[1] (שמואל-א כ' י"ח-מ"ב)

ענין ההפטרה בקצרה ושייכותה לשבת זו

בהפטרה אותה אנו קוראים בשבת מגיעה לשיאה המתיחות בין שאול לבין דוד, כזכור שאול כבר יודע שמלכותו אמורה להנתן למישהו אחר (לאחר מלחמת עמלק המתוארת בספרנו בפרק ט"ו ודברי שמואל הקשים אליו) בפרק הקודם (י"ט פסוק י') כבר מתואר נסיון פגיעה ישירה בדוד. (איננו נכנסים כלל לברר סוגיה זו על שאול, שאמרו עליו (יומא כ"ב ע"ב) 'בן שנה שאול במלכו' – כבן שנה שלא טעם טעם חטא). בהפטרה מתוארת סעודת ראש חודש שנערכה ע"י שאול המלך, ובכך אחד ההקשרים לבחירתו של פרק זה כהפטרת ערב ראש חודש, בנוסף למילים הפותחות 'מחר חודש' שזהו הקשר הישיר. במהלך הסעודה מנסה יהונתן בנו של שאול, לדבר על לב אביו ולשכנעו להניח לדוד מרדיפתו אחריו, אך תשובתו החריפה של שאול, מביאה את יהונתן למסקנה שאין מנוס ודוד צריך לברוח, ועפ"י 'קוד מוסכם מראש' יהונתן יוצא לפגישתו עם דוד, בה הוא מבשרו את הבשורה הקשה שעליו לברוח, אך ביניהם נכרתת ברית נצח.

בספר 'מה שהיה הוא שיהיה' לרב אליהו וולף שליט"א על ההפטרות, הביא ביאור מחודש לענין ההפטרה ואלו דבריו: ראיתי בספר מעין בית השואבה [לרב שמעון שוואב זצ"ל] דכתב ...וצ"ל דכוונת יהונתן לומר לדוד דראש חודש הוה זמן להתחדשות, וחשב יהונתן דאולי כשיהיה לו לשאול רוח התחדשות המתעוררת ע"י חידוש הלבנה מדי חודש בחדשו, אולי יתחרט גם הוא על רדיפתו לדוד. ולכן קוראים הפטרה זו בערב ר"ח לעורר את השומעים להתחדש בעבודתם ביום ראש חודש הבא עליהם למחרת השבת. והפנה לעיין ב'אור גדליהו' לרב אליהו שארר זצ"ל בדבריו לאחר פרשת וארא. 

ביאור ענין מקום וזמן מפגש דוד ויהונתן  

וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה (שם שם י"א לפני תחילת ההפטרה) מבאר הרב משה דוד וואלי בפירושו לספר שמואל: סוד הענין הוא, לפי שהצדיקים כשרוצים לכרות ברית או לעשות דבר מה שהשכינה תסכים על ידיהם, אז הולכים 'השדה' דאיהו רזא דשכינתא, שכן מצינו ביעקב שקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. אי נמי, שה'שדה' הוא סוד ה'חצוניות', כדי שגם הוא יסכים  על ידיהם ו'מלאך רע עונה אמן בעל כרחו', [בסוד] דכתיב: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו...ובהמשך הפרק (שם שם ל"ה, ובהפטרה)  וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ. פירש בהמשך דבריו וענין ההשכמה בבוקר, כי כן דרכן של כל הצדיקים להשכים בבוקר כדי להמשיך את החסד המתעורר באותה שעה, וכל שכן יהונתן שהיה צריך לכך כדי 'להמתיק את הדינים' שהיו מתגברים עליו ועל דוד מצד אביו...עכ"ל הרב משה דוד וואלי (תלמיד הרמח"ל) זיע"א.

בחינה דקה בהרגשת הנפש הנלמדת מסימון החיצים

בספרו של הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל קול צופיך (חלק שני מאמר לב יהונתן) ביאר תמיהה העולה בפשטות מלמוד המקראות. שהרי דוד ויהונתן נפגשו ודברו, א"כ מדוע כלל היה צורך במעשה הסמלי של החצים? ותשובתו: לבו של יהונתן לא הירשה לו לבשר לדוד באורח פתאומי את הבשורה הרעה, הוא היה בוש ונכלם, לבו דאב עליו וכאב והתכווץ מצער כאשר תיאר לעצמו איך פני דוד משתנות לשמע הבשורה הרעה, הוא הרגיש כי לבו הטוב אל דוד לא יוכל לעמוד בעומס ובלחץ הרגשי הזה, ולכן ניסה קודם להודיעו ולבשרו ע"י רמז וסימנים כדי שבהפגשו אתו כבר ידע דוד ויעכל את הבשורה הזו, דוד יתרגל לאט לאט למצבו, ואז כשיבוא לראותו לא יהיה זה כבר הלם פתאומי, וכן עשה, אך בכל זאת פרצו שניהם בהפגשם בבכיות רבות, נשקו איש לרעהו, עד כי דוד הגדיל. עכ"ל הרב זייציק זצ"ל.

ובקדושת לוי לרב יצחק לוי מברדיטשוב (ליקוטים) הוסיף היבט מוסרי לשמירת כח הדבור ופעולתו, וכך דבריו: יבואר עפ"י דאמרינן בגמרא פסחים (ג' ע"ב) אהדריה קרע לאחוריה משום 'מוציא דבה' וכו'. [הגמרא עוסקת בענין נקיות הלשון ומביאה כמה דוגמאות לדבר. אחת מהן: היתה שמועה שרב כהנא חלה, ושלחו חכמים את רבי יהושע בריה דרב אידי לדרוש בשלומו. כשהגיע למקומו ראה שנפטר, קרע את בגדיו לסימן אבילות אך סובב את הבגד לאחוריו, כדי שלא יבהלו חבריו 'ויצא ליבם' כלשון רש"י. חזר לחבריו כשהוא בוכה, ראוהו חבריו ושאלוהו האם רב כהנא נפטר. הוא ענה להם: שהוא לא אמר זאת. כונתו היתה שלא תצא מפיו שמועה רעה, וסמך הנהגתו זו על הכתוב (משלי י' י"ח) מוציא דבה הוא כסיל]. נמצא יהונתן היה ירא שמא יצטרך לומר לדוד בשורה רעה, 'ומוציא דבה' וכו', ולכך עשה הסימן כדי שלא יוציא דבר תקלה מפיו. עכ"ל הקדושת לוי זיע"א.

המשמעות הכפולה של פקידת מקומו של דוד 

 וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ (שמואל-א שם)

רש"י פירש ונפקדת, לשון חסרון. כלומר מקומך יהיה חסר בשולחן המלך. וכן הרד"ק פירש לשון חסרון, עם זאת הוסיף הרד"ק כי מילת ונפקדת הראשונה, משמעותה לשון זכרון, כלומר שיזכרך המלך כאשר תחסר ממקום מושבך. הרב שמואל לאנידו 'בעל הכלים' בפירושו לנביאים כלי יקר פירש באופן מחודש ואלו דבריו: ...כי יפקד מושבך, ולא אמר 'כי תפקד מושבך' ולא אמר 'כי תפקד ממושבך', להורות כי האיש השלם יתן שלימות למושבו ויקדשהו, ע"ד [על דרך] מה שפירשתי בכלי חמדה [פירושו לתורה] בפסוק [תהלים א' א'] ובמושב לצים לא ישב, אפילו כשאין שם לצים כי המקום ההוא נטמא במה שהתלוצצו שם. ומרובה מדה טובה, וזהו כי יפקד מושבך, שיהיה לו חסרון, חסרון בפועל וחסרון בקדושתו. עכ"ל הכלי יקר.

ענין זה של קדושה הנחקקת במקום מובא בראשית חכמה (שער האהבה פרק י"א (אות י"ח מהדורת הרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל)) ...וזו מעלה יתירה לקדושה על הטומאה, כי הקדושה בכל מקום שתשרה, לא תפרד משם לעולם, כמו שפירשו ז"ל (מגילה כ"ח ע"א) על בית הכנסת שחרב, אין מספידין בתוכו וכו'...  והשימותי את מקדשיכם (ויקרא כ"ו ל"א) בקדושתן הן... 

מימדי העבר והעתיד הנלמדים מההפטרה

בספרו של הרב משה ליכטנשטיין^[2] שליט"א נתיבי נבואה, התבוננות מרתקת ומאלפת (תרתי משמע) בהקשרו של פרק זה מספרי הנביאים לקריאתו בצבור ערב ראש חודש. ביסוד דבריו התבוננות מעניינת בדמותם של דוד ויהונתן, אשר במאמרו להפטרתנו מחר חודש (עמ' 491-499) הוא מוצא נקודת חבור עמוקה מאוד אשר היא למעשה משמשת כ'בריח התכון' לחברותם העמוקה, שבאה לידי ביטוי בדברי חז"ל (אבות ה' ט"ז) איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן. בפרקים הקודמים בספר שמואל בו מתוארות מלחמות ומאבקים בהם נוטלים חלק מרכזי יהונתן ודוד, מאירה באור נגוהות תפיסת עומק הקדושה והרוחניות של המלחמה באויב הנצב מולם, אִתָה הם באים. הם מוותרים על 'אמצעי לחימה קונבציונליים' השיא בכך זהו דוד הנוטל חמשה חלוקי נחל במלחמתו עם גלית, וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ ה' צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ. (שמואל-א י"ז מ"ה). ולפני כן בפרק י"ד מתואר מעשהו של יהונתן שיצא לכבוש לבד את 'מצב פלשתים' וגם הוא אומר (שם י"ד ו') וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־הַנַּ֣עַר נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל־ מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה ה' לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽה' מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט. נקודה מעניינת נוספת שאויבי ישראל הקשים בתקופה ההיא, הפלשתים, מכונים 'ערלים'. קריאת תגר וסלידה מהמשמעות הרוחנית של ביטוי זה, הנגוד הגמור לישראל קדושים ה'נמולים לשמונה' שכל 'צאציהם חתם באות ברית קודש'.

נקודת עומק זו היא הבסיס האיתן לחברותם של דוד ויהונתן, מתוכה נעמיק במשמעות ההפטרה. ישנה דילמה כפולה של נאמנות במערכת היחסים בין שאול ויהונתן לדוד, כאשר יהונתן למעשה אמור להמשיך את שושלת המלוכה של שאול, אותה מנסה שאול להמשיך (איני נכנס במסגרת זו לדון בתפיסתו ומחשבתו של שאול, שלא נשכח חלילה כי היה צדיק במדריגה גדולה מאוד) אך גם תפיסתו שדוד הוא המלך הבא על ישראל, עד לנלמד בהפטרתנו הוא מנסה לשמור על 'קשר גשר' בין אביו לחבירו הטוב. כעת בנקודה זו אפשר לטוות את הקשר לענין ערב ראש חודש. שאול מבחינתו נשען על התבוננות לעבר וציפיה שהוא יהיה מתמשך, יהונתן בנו ימשיך את חוטי זהב המלוכה שסיבבה ההשגחה העליונה, והוא היה המלך הראשון בישראל! לעומתו יהונתן צופה לעתיד, מתוך התבוננות בעבר שהמלכות שייכת לשבט יהודה כנאמר בברכת יעקב לא יסור שבט מיהודה, והחוליה הזמנית שהיתה בשבט בנימין ממנה קם שאול, עומדת להסתיים. ובלשונו בספר: שאול מנסה להתבצר בעבר ולקיים את המציאות הקודמת ואיננו מוכן...להכיר בתמורות שחלו, ואילו יהונתן מבין שמהלך המלכות הישראלית שונה ללא היכר ולא יחזור למצב שאביו מייחל לו, ועל כן יש לקבל את החדש להכיר בו ולפעול במסגרתו.

ההכרזה 'מחר חודש' מעמידה אותנו על כך שתקופה חדשה או לכל הפחות האפשרות לשינוי ולמציאות חדשה קרבה ובאה. אמנם יתכן שהחודש הנכנס רק יחזור על המחזוריות הקבועה של גילוי והעלם^[3], אך יש גם לקחת בחשבון את האפשרות שהחודש המתחדש יבשר את בואה של תקופה חדשה ומציאות שונה ממה שהיה בעבר....משמעות היותה הפטרת ערב ראש חודש ולא הפטרת ראש חודש עצמו [למדים אנו] על חשיבות ההכנה לקראת החודש...שהיום הקודם לו, הוא הזמן המתאים והראוי ביותר להתכונן לקראת החודש [מלשון התחדשות, כידוע וכמפורסם]. יהונתן הכיר את סוד 'מחר חודש' הקורא לאדם להיערך לקראת העתיד...[ודאי מתוך השענות ויניקה מן העבר המקודש והמפואר]. ע"כ עפ"י הספר בנתיבי נבואה.

התכוננות ל'זמן החדש' העומד בפתח עולם הישיבות

כהמשך לדברים הנ"ל, אנה ה' יתברך לידי דברים מופלאים בספרו של הרב הלל זקס זצ"ל^[4] הרופא לשבורי לב (בראשית פרשת נח מאמר ט"ו 'זמן ובין הזמנים') ובמיוחד שנמצאים אנו 'סמוך ונראה' לפתיחת הזמן החדש בישיבות, ואלו דברים המרוממים: סדרי הישיבות הם דבר אשר הושרש בבריאה כבר מימים מקדם, וזה דבר שרשי בסדרי ההויה. וכשמתחלפים הזמנים בישיבות, זאת אומרת, שנגמרה מד' [מדריגה] אחת ועתה מתחדש סדר אחר ומד' [ומדריגה] אחרת שאף היא עליה לבוא להשלמה ותקון. וכל 'זמן' וכל מסכתא היא גילוי של מדריגה מחודשת, שצריכה לבוא לתקון על ידינו. ויש בזה תועלת רבה לדידן, שאף מי שנחלש זמן אחד, יכול לשוב לאיתנו בזמן אחר. שאף שיש השפעה ממדה אחת לחברתה, אבל אין זה לעכובא, ויכול הוא להתחזק לתקון המדריגה הבאה. ולפני תקופות ימים היו נוהגים בני הישיבות למנות את ימיהם לפי המסכתות שנלמדו – כך אירע ב'זמן' של מסכת יבמות, כך אירע ב'זמן' של בבא קמא. ולא מנו את הדברים לפי השנים, משום שסדרי הישיבות הם הסדר היותר שרשי בסדרי ההנהגה, ועתה נסתימה לה תקופה אחת ובאה אחרת לפנינו, ושמה 'תקופת בבא בתרא'...

 

דוד מלכות תקון פגם הלבנה

מקום מושבו של דוד בשדה הוא  וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל היא אבן שהיתה אות להולכי דרכים (רש"י) ועוד הוסיף המהר"י קרא: אות וסימן לאזלי דרכים...לשון הליכה. בלשוננו היום כנראה זהו תמרור דרכים, דהיינו אבן שמציינת את כוון ההליכה ליעד. בכוכב יעקב למגיד מדובנא על ההפטרות כתב לבאר ענין שלש החצים שהם שימשו כסמל והנחיה להבנת מחשבתו של שאול, וכתוצאה מכך בריחתו של דוד, ואלו מדבריו: ...אולם ביאור הענין הוא מה שעשה יהונתן את יריית החצים לסימן, היה בשביל שני ענינים, אחד לגודל צדקתו לא היה חפץ לדבר לשון הרע ולבטא בשפתיו מפורש מה שידבר המלך רעה על דוד. ע"כ כדי להשמר מחטא לשון הרע התחכם להודיע דבר המלך ודתו אל דוד לא בפה מלא ובטוי שפתים, רק ברמז ע"י יריית החצים, ולכן בחר לו לירות שלשה חצים להורות בזה על לשון הרע שהורגת שלשה, האומר והמקבל והנאמר עליו...השני לאות לדעת רצון ה', אם מן השמים נגזר על דוד כי ירחיק נדוד אם לא, כי מדברי שאול לבד אין להחליט הדבר, כי יש אשר ידבר האדם רעה על  חבירו, ואלקים חשבה לטובה, וממכה עצמה הוא מתקן רטיה...עכ"ל המגיד מדובנא.

בספרי דרוש מצינו בענין דוד וה'מלכות'. בבני יששכר (מאמרי ר"ח מאמר א' כתב): ...והנה בהמליך מלכות בית דוד מרכבה למלכות שמים כתיב ביה (תהלים פ"ט ל"ח) כירח יכן לעולם (תהלים פ"ט ל"ח). ויסוד דבריו הם בגמרא ראש השנה (כ"ה ע"א) שלח ליה סימנא, דוד מלך ישראל חי וקים' ופירש רש"י (ד"ה דוד מלך ישראל) נמשל כלבנה, שנאמר בו כסאו כשמש נגדי כירח יכון לעולם. ע"כ מדברי הבני יששכר. ונלע"ד להוסיף בחסד ה' יתברך ובבטובו הגדול אלי, (ויתכן מאוד שראיתי את הדברים הבאים בספרים, ואיני יודע איה מקום כבודם.) ישנה בחינה מיוחדת ושייכות לקריאת ענינם של דוד ויהונתן בערב ראש חודש. בגמרא (חולין ס' ע"ב) לכי ומעטי את עצמך, היינו התגלתה הקנאה שקנאה הלבנה את השמש, ואמרה 'אין שני מלכים שישתמשו בכתר אחד' (גמרא שם) באהבת דוד ויהונתן מגיע לשיאה של אהבה בין 'שני מלכים' והינם משמשים בכתר אחד, בבחינה זו, שיהונתן לא מקנא כלל בדוד, ומוכן למסור לו את המלוכה. דבור זהו גם לשון הנהגה 'ידבר עמים תחתינו', אכן מכח שמירת הדבור זוכה דוד להנהגה ולמלכות.