" … והתגלח ואת הנתק לא יגלח והסגיר הכהן את הנתק שבעת ימים שנית. וראה הכהן את הנתק ביום השביעי והנה לא פשה הנתק בעור ומראהו איננו עמק מן העור וטהר אתו הכהן וכבס בגדיו וטהר" וגו' (ויקרא יג,לג-לד). במילה "והתגלח” יש בתורה את האות ג' גדולה. למה? אולי אפשר שזה רומז לדברי חז"ל: 'וכי מה יש בו? ואם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח"? אלא סמוך לנתק לא יגלח. הא כיצד? מגלח חוצה ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה' (ספרא על הפס'). ומביא הרמב"ן: '"והתגלח ואת הנתק לא יגלח" - כפי פשוטו יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק. שאע"פ שאין בו שער אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור, והנה סיבה להצמיח בו שער, שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום, וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות. אבל בתורת כהנים דרשו: ואת הנתק לא יגלח וכי מה יש בו? כלומר והלא ניתק השער ממנו. אלא סמוך לנתק לא יגלח, הא כיצד מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק, כדי שיהא ניכר אם פשה. וזהו שתרגם אונקלוס: ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח. שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון, ויהיה טעם "ואת" כמו "ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום" (שמואל א ל כא) שבא סמוך להם ולא בא בתוכו. או טעמו כטעם "עם" ויחסר מלת "אשר" יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח וכמוהו רבים' (רמב"ן על הפס'). אולי לכן כדי להדגיש שיש כאן ציווי להשאיר עוד שתי שערות, שלא נלמד רק כפשוטו שלא לגלח את הנתק עצמה, לכן נכתב עם ג' גדולה, רמז שיש את מקום הנתק ועוד מקום שתי שערות, יחד כעין שלוש, שזהו גימטריה של ג'. עוד אפשר שנאמר בגמ': 'לפיכך נקראו ראשונים סופרים: שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו (ויקרא יא, מב) ד"גחון", חציין של אותיות של ס"ת. (ויקרא י, טז) "דָרֹש דָּרַש" חציין של תיבות. (ויקרא יג, לג) "והתגלח" של פסוקים' (קידושין ל,א). לכן כדי לסמל שכאן זהו אמצע הפסוקים, אז סומן ג' רבתי, לרמז על גדולה (אם ספרו את האותיות והחשיבו מה האמצע כנראה שיש בזה חשיבות, שהפס' על הסופרים מדבר על יושבי לשכת הגזית [דה"י א,ב,נה. ראה סוטה יא,א] כך שהם הסנהדרין, ולכן ודאי שמה שעושים יש בזה דברים עליונים). וכן אמצע האותיות של התורה, שזהו האות ו' של "כל הולך על גחון" (ויקרא יא,מב) האות ו' היא גדולה. אלא שאמצע התיבות, שזהו "דרש דרש" לא מובאת אות גדולה. אולי זה משום שהאמצע זה ביניהם, ושניהם זה אותם אותיות, ולכן הם עצמם מסמלים את האמצע שבניהם. (ולכן לא שאלו על "דרש דרש" האם האמצע זה לפניהם או אחריהם, כמו ששאלו שם על אמצע האותיות והפסוקים, האם זה לפניהם או אחריהם, לכן משמע שזה ביניהם). או שדווקא סומנו האותיות והפס', כיון שבפס' ובאותיות (חסרות ויתרות) אנחנו לא בקיאים (קידושין שם) לעומת מילים שלא מחסירים. אולי אפשר שרומז שיש חשיבות לפס' ואותיות, כיון שכך מחשיבים את שמות ה', כגון את השם בן ע"ב אותיות שמורכב מהאותיות שבשלושה פס', ולא מתחשבים במילים (אלא קוראים את האותיות אחת אחר השניה) [רש"י ד”ה 'אני'. סוכה מה,א]. אולי גם כיון שבלימוד בתורה קוראים ע"פ פס' (שאין לחצות פס') אז כשמגיעים לחצי אז מדגישים את האות ג', לרמז על כך שצריך לשלש ולא רק מקרא: 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו,ז) "ושננתם לבניך"? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד' וכו' (קידושין שם). כעין לרמז שאם המשיך ולא עצר בשליש, אז מזכירים לו בחצי. (ולא בשליש כי לא תמיד אפשר לעצור בדיוק בשליש, ולכן ממשיכים עד החצי [שהוא בא אחרי השליש] ששם זה כבר ודאי מוגזם, שהיה צריך כבר לעצור קודם) [אמנם לשלש הכוונה בימים, רק שכאן זה רק רמז לחלקים, ולא שלומד שליש מקרא ממש]. אולי ג' ו-ו' גדולים, וב"דרש דרש" לא, כרמז להתגדלות, שע"י התורה (שמסומלת בחלקים אלו) עולה מכעין דומם וצומח (נגע-דומם, שיער צומח) לחי, שזהו "והתגלח", ומחי עולה עוד לדרגת אדם, שזהו "הולך על גחון", ומשם עולה עוד להתקדש בקדושה, שזהו "דרש דרש" לימוד בתורה. (הרמז מתחיל בנתק שזה אדם שחטא שהוא גרוע מחיה, ואח"כ נחש שהחטיא את האדם, ואח"כ ממשה שחשב שחטאו כשדרש על השעיר). אלי זה רמוז בהמשך שהכהן מסגיר לעוד שבוע, כעין לבדוק מה מתגלגל אתו בעולם, שאז אם מתעלה כמו שצריך, אז לא פושה הנתק והכהן מטהרו, שהאדם חזר לדרך הנכונה. ונרמז באלו כדי לרמז על מת, שמצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב) וכשהנחש החטיא האדם היה צריך למות, וכשדרש משה זה היה בעקבות מות בני אהרן. לרמוז שמי שמחובר לתורה נחשב תמיד כחי, ואילו מי שאינו מחובר לתורה נחשב תמיד כמת (ברכות יח,א-ב).