'מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה' (משנה פסחים י,ד). בליל בסדר יש לספר על יציאת מצרים, ולכן דורש את "ארמי אובד אבי". אבל למה דווקא דורש את "ארמי אובד אבי" ולא קורא קטעים נבחרים מתחילת ספר שמות? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' ניסן 'כאילו הוא יצא ממצרים') שבזה באים להדגיש שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלכן דווקא דורש את מה שנאמר במשך כל השנים בהבאת הביכורים, שעומד ומביא ביכורים בבית המקדש כשכבר כמה דורות עברו מיציאת מצרים, ואומר "אתנו" וכדו', שהוא רואה את עצמו כחלק מיציאת מצרים. נראה שאולי אפשר לומר שחז"ל הבינו זאת ממהות ביכורים, שהנה השם ביכורים נאמר על כמה דברים: על ביכורים ("ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". שמות לד,כו), על מנחת העומר ("ואם תקריב מנחת בכורים לה'". [ויקרא ב,יד] 'במנחת העומר הכתוב מדבר' [רש"י]), ועל מנחת שתי הלחם ("ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'". ויקרא כג,יז). אולי חז"ל ראו קשר בין מנחת העומר ושתי הלחם והביכורים, שלמדו שיש קשר בין קרבן העומר שבפסח לשתי הלחם שבשבועות, ולביכורים שמתחילים להביא בשבועות וממשיך עד סוכות (לכתחילה), שלכן כולם נקראו ביכורים. אולי כדי לומר שהם גם מרמזים על ההתחלה (מעבר להיותם דבר שהוא ראשון, שלכן נקראו ביכורים בפשטות), שזהו התחלת בנ"י, שזה היה ביציאת מצרים, ולכן התורה מחברת את הביכורים ליציאת מצרים, שהמביא ביכורים צריך לומר "ארמי אובד אבי" וגו' (דברים כו,ה) שמזכיר איך היה התחלת בנ"י, כעם בנ"י, שזה מתחיל בתחילת הגעת השבטים לעולם שהיה אצל לבן, ולכן מתחילים בארמי אובד אבי שזהו לבן והלאה. ומזכירים "אבי" כדי לרמז שזה המשך מהאבות. נראה ששלושת חלקי ה'ביכורים' של פסח שבועות והלאה, זה כנגד שלושת החלקים שיש בגאולת מצרים. יש את היציאה מהשעבוד, יש את מתן תורה ויש את הכניסה לארץ. לכן יש את פסח שזהו כנגד היציאה מהעבדות, יש את שבועות שזה כנגד מתן תורה, ויש את הביכורים שמאז ועד סוכות, שסוכות הם כנגד א"י (ראה ב'לזמן הזה' תשרי 'סוכות וא"י') [ועיקר התורה היא בא"י ולכן ממשיך ממתן תורה], והביכורים נמשכים ממתן תורה עד סוכות כעין שלקח זמן ממתן תורה עד שנכנסו לארץ (ארבעים שנה). בכלל ספירת העומר סופרים מפסח עד שבועות, ולכן זה מחבר בניהם, ואילו בביכורים כיון שזה רק הוא עצמו, אז הוא כל הזמן הזה כדי לחבר את הזמן. מה גם שקרבן העמר ושתי הלחם זה ציבורי, ולכן זה נקודה אחת בכל פעם כעין קרבן אחד לכל הציבור, ואילו ביכורים זה של כל אחד ואחד, ולכן זה רבים, ולכן זה במשך כל הזמן הזה, ימים רבים. (בלשונות הגאולה יש חמשה, שלוש של הגאולה ממצרים, ואחד כנגד מתן תורה ואחד כנגד הארץ. אולי הלשונות גאולה הראשונים הם כעין העתק כנגד ההמשך, ש"והוצאתי" זה כנגד א"י, שהוצאה זה ההיפך מכניסה, ובה נאמר: "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" [שמות ו,ו], שסבל זה ההיפך מא"י שהיא מקור לשמחה שהיא ההיפך שמההרגשה שמסבל [כמו שנלמד מהתחלת הביכורים "והיה כי תבוא" 'שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ'. אור החיים דברים כו,א]. "והצלתי" זה כנגד מתן תורה ש"והצלתי אתכם מעבדתם" כדי לעבוד את ה' [ועבודת ה' אינה רעה, ולכן אין צורך הצלה כביכול ממנה כמו מעבודת מצרים]. כך מוזכר המטרה שלשמה יוצאים, לצאת לקבל תורה ולהכנס לארץ, ולכן ראוים לצאת לגאולה ממצרים "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים" [מוזכר שני דברים זרוע ושפטים, כעין הכוח של שני הדברים שהביאו לגאולה ממצרים, שזהו כוח התורה וא"י]. וקודם מוזכר כנגד א"י כיון שהיא עומדת בדגש ליציאתם: "ארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא" וגו' [שמות ג,ח] שזהו המטרה הסופית). נראה שלכן ראו חז"ל את הביכורים שבהם נאמר כל העבר של סיפור יציאת מצרים, שזה המשך מפסח, ולכן כמו שבפסח יש מצוה לספר ביציאת מצרים, ובביכורים יש מצות מקרא ביכורים, שגם בו מוזכרת יציאת מצרים, ושניהם קשורים כהמשך ארוך, לכן הסיפור בביכורים הוא מה שמצוה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר.