"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו,ה-ו). 'לכדתניא: (ויקרא ו,ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" לימד על מערכה שניה של קטורת שלא תהא אלא על המזבח החיצון. אש מחתה ומנורה מניין?... ת"ל: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" אש תמיד שאמרתי לך, לא תהא אלא בראשו של מזבח החיצון. למדנו אש למנורה אש למחתה מניין?' וכו' (יומא מה,ב). חז"ל דרשו על האש של הקטורת (מערכה שניה של קטורת) והאש להדלקת המנורה מהפס', נראה שיש בזה קשר, שהקטורת כעין קשורה לכל בנ"י, שלכן 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר מהכא: (עמוס ט,ו) "ואגודתו על ארץ יסדה”' (כריתות ו,ב). נראה שהקטורת מסמלת את קדושת כלל בנ"י, שלכן ממנה למדים על חיבור גם עם הרשעים, שכולם יחד באים לה', ויחד זהו יסוד תיקון העולם, כמו שמביא אביי מהפס' “ואגודתו על ארץ יסדה" (ראה רש"י על הפס' בעמוס). לכן במציאות הקטורת השפיעה גם בגשמי שיתבשמו: 'נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת. כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט' וכו' (יומא לט,ב) נראה (מעבר לפשט שהריח הגיע כ"ך רחוק וחזק) שנשים רומז לקשר בין ה' לבנ"י, כעין איש ואשה (כמו שנראה בכרובים), ולכן מובא על כלה (חיבור איש ואשה) בירושלים (מקום השכינה). ומה שהביא גם נשים ביריחו נראה שרומז שאחדות בנ"י זהו היסוד לקדושה בעולם, כמו שזה היה המקום הראשון שבנ"י נכנסו אליו כשבאו לארץ ישראל הקדושה. וכן השם יריחו בא בעקבות קשר לריח טוב: '"ופנג" - ראיתי בספר יוסף הכהן: עץ אפרסמון הוא פנג, והיו מצויין ביריחו ועל שם ריח הטוב נקראת יריחו' (רש"י. יחזקאל כז,יז). שבא להדגיש את הקשר לריח טוב, לרמז על שהקטורת כעין באה לחבר את בנ"י לה', כמו שמן אפרסמון שהוא ריח מאוד טוב שבו האשה מתבשמת לקראת בעלה. כך גם המנורה היא כנגד נשמות בנ"י: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), ונרות המנורה מכוונות כלפי השכינה: 'דתניא: (במדבר ח,ב) "אל מול פני המנורה יאירו", מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב). כך שמראה על חיבור בנ"י לה'. לכן שניהם (הקטורת והמנורה) נלמד מהפס' “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", כיון שהקשר של כלל בנ"י לה' הוא תמידי, שכל בנ"י (אף הרשעים) מחוברים תמיד לה' בפנימיותם – בנשמתם. וצידו החיצוני בא לידי ביטוי בעניין אש, שה' נמשל באש: “כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (דברים ד,כד), והתורה נמשלה באש: “הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט), והת"ח נמשלו באש: 'והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה' וכו' (אבות ב,י) [כנראה למדו שת"ח אש כיון שהתורה מתאחדת בת”ח, או בשל שר”ע למד “את ה' אלקיך תירא” לרבות ת”ח (פסחים כב,כ) ולכן למדו שהיראה קשורה כמו פחד מה' שהוא משול כאש, ולכן כך גם הת”ח]. לכן החיבור בשלמות שגם בצד המעשי-חיצוני, בשמירת המצוות ולימוד תורה, אנו מאוחדים עם ה' בא לידי ביטוי באש, ולכן זה נרמז באש. גם הצד הפנימי, הנשמה קשורה כעין אש כיון שהיא חלק אלוק... את אש הקטורת והמנורה לוקחים ממזבח החיצון שבו מקריבים את הקרבנות הרבים שבנ"י מביאים, שבזה באים כעין לחבר בין החלק הפנימי – נשמתי, שמרומז במנורה ובקטורת שהם בפנים (ב'קודש'), לבין החלק החיצוני – מעשי, שמרומז במזבח החיצון שהוא ב'חוץ' (בעזרת כהנים), לחבר את כל בנ"י יחד לקדושה שלמה, שיחשב חיבור של שלמות פנימי וחיצוני יחד, וכך להשפיע קשר קדושה גלוי לכל בנ”י, ולכל העולם, שהכל מכוון לה', לכן בפס' מובא בין הפעמיים שהאש לא תכבה (“והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"): “וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים", שלמדו מזה: 'תנו רבנן: מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר: (ויקרא ו,ה) "וערך עליה העולה". מאי תלמודא? אמר רבא: (ויקרא ו,ג) "העולה" עולה ראשונה. ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים? ת"ל: (ויקרא ו,ה) "והקטיר עליה חלבי השלמים". מאי תלמודא?... אלא אמר רבא: "השלמים" עליה השלם כל הקרבנות כולן' (פסחים נח,ב). עולות התמיד של בוקר וערב הם הפתיחה והסגירה, ובניהם כל שאר הקרבנות, כך שבזה מרמז על קשר לכל הקרבנות שמובאים ע"י בנ"י, שהכל הוא הצד החיצוני-מעשי, שאותו מחברים לקטורת ומנורה. בנוסף התמידים הם עולות כדי לציין שאע"פ שבקרבנות יש גם חלק שנאכל לכהנים (ואף בחלק לבעלים), בכ"ז הכל במהותו הוא כעין שהכל לה', לכוון את כל הבריאה לה', "לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה" (תהלים כד,א).