"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" וגו' (ויקרא א,א). ה-א' של "ויקרא" קטנה, מדוע? בעל הטורים מסביר שזה בשל ענוותנותו של משה. ואפשר לומר שבספרא מובא שהקול לא היה נשמע לכולם, אלא רק למשה: 'יכול לא היו שומעים את הדיבור אבל היו שומעים את הקול? תלמוד לומר (במדבר ז,פט): "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" קול לו, קול אליו. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים? אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן? אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו? תלמוד לומר 'קול לו'. אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול לכנס לרשותם עד שיקרא? תלמוד לומר "קול.. אליו" משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעים את הקול' (ספרא ב,ח [ויקרא א,א]). יוצא שכולם לא היו שומעים את הקול, למעט משה, לכן "ויקרא" עם א' קטנה, שרק אחד היה שומע, וממעט את כל השאר (הקטן בא למעט את כולם, אפילו המלאכים). אולי אפשר שא' קטנה מזכירה את "אנכי", רמז לדברות שבהם כל תרי"ג מצוות התורה מרומזות, שכאן מלמד על הקריאה למשה לפני הדיבור: '… תלמוד לומר "ויקרא... וידבר" הקדים קריאה לדיבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה; מנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר "מאהל מועד" כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד; מנין אף לאמירות ולצווין? אמר ר' שמעון: תלמוד לומר 'דיבור' "וידבר" אף לאמירות ולצווין' (שם א,א), ממילא כל המצוות נאמרו עם קריאה, וזה נלמד מכאן, לכן מרמז על כל התורה שעכשיו נאמרת שוב באהל מועד. וזה בא' קטנה, לרמז על המעמד הגדול של מתן תורה, שאהל מועד הוא המשכו-כדוגמה קטנה שלו. אולי לכן גם למדו בפס' כאן שזה ממעט את אהרן: '"אליו" למעט את אהרן. אמר ר' יהודה בן בתירא: י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן; וכנגדן בתורה י"ג מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן' וכו' (שם ב,א) מעבר לפשט שבא למעט את אהרן (כי יש 13 פעמים שנאמר גם לאהרן) נראה שיש 13 מיעוטים כנגד יג' מידות שהתורה נדרשת בהם, לרמז שאע"פ שאהרן (והכהנים ושבט לוי) הוא שאחראי על לימוד התורה בבנ"י, בכ"ז הוא לא היה שומע באהל מועד אלא רק משה, אלי זהו המשך הספרא: '… באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א,א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.." מיעט את אהרן מדברות אהל מועד. אל משה דבר ולא לאהרן' (שם ב,ד) ואולי לכן א' קטנה למעט את אהרן (שמתחיל ב-א'). נראה לחבר את שני הדברים, שכמו שאמרנו ה-א' מרמזת על "אנכי" קטן, שזה בא לומר שלהבדיל ממתן תורה שכולם שמעו את "אנכי", את כל התורה באה"מ שמע רק משה, ולכן באה א' קטנה למעט את כל השאר. שבזה מעבר לפשט שלא שמעו אחרים, יש בזה פחות גילוי ה' מצד בנ”י, כיון ששאר האנשים לא שמעו כאן בעצמם. ולכן אה"מ הוא מעמד קטן מול מתן תורה. נראה שזה בא לרמז שהמשכן הוא המשך מתן תורה, ולכן זהו חיבור קטן לא' של "אנכי", שיחד מתקנים את העולם, לכן "אנכי" בגימטריה 81, א' שלם ('אלף') בגימטריה 111, יחד זהו 192 גימטריה 'קצב', שבנ"י פגמו במתן תורה, שבו מתקנים את העולם, ע"י העגל (ראה ע"ז ה,א), ולכן עכשיו צריך לעשות תיקון עולם בזמן ארוך-במשך אלפי השנים הבאות, זהו שה' קצב עכשיו זמן לגאולה השלמה, שעד אז יתוקן (שאם לא יתקנו באחישנה אז יתוקן בעיתה), וזהו המשך נתינת התורה באה"מ כדי להמשיך את תיקון העולם במשך השנים. לכן במקדש היו עשרה ניסים (אבות ה,ה) כנגד המאמרות, וכנגד הדברות, שבאים להמשיך את תיקון העולם ע"י כוח מתן תורה. לכן גם "אנכי" (81) יחד עם התורה שהיא בחמשה חומשים (5) יוצא 86 גימטריה של "אלקים" שהוא השם שמופיע בבריאת העולם, כרמז לתיקון העולם כולו (ע"י התורה שהיא כולה שמות ה'). בנוסף גם למקדש יש חמשה תפקידים (ראה 'תורת המקרא' “פקודי" למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), נראה כרמז שהוא מייצג את התורה, וכשהוא קיים אז כל התורה והקדושה במעלה גדולה יותר בעולם. נראה שלכן בבריאה התורה מתחילה באות ב': 'דבר אחר, ולמה בבי"ת? שהוא בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה. אמר הקדוש ברוך הוא איני בורא את עולמי אלא בבי"ת שלא יהו כל באי העולם אומרין היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה, אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה, ואולי יעמוד' (יר' חגיגה ב,א). לכאורה לא מובן וכי אין באות א' גם מילת חיוב? לכן נראה שזה הצד החיצוני, שמרמז על הצד הפנימי, שהתורה נתנה בלוחות ב-א' (“אנכי") וכשחטאו בעגל, לא היו ראויים לכפרה על חטא חמור שכזה, ומיד היה העולם שנברא ב-א' מתבטל (כיון שחיכה למתן תורה כדי לקבל את חוזק קיומו [שבת פח,א] ולכן כשחטאו ופגמו היה מיד צריך להתבטל). לכן ברא באות ב' רמז לשני א', אחד של "אנכי" ואחד של המשכן שהוא המשך כוחו לאחר חטא העגל (ראה 'תורת המקרא' "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שאף הוא ב-א' בהקשר לתורה (שקרא ה' למשה עם א' קטנה, כנגד מתן תורה [“אנכי”]). לכן לא נחרב מיד העולם אלא חיכה לתיקונו ע"י המשך מתן תורה שבמשכן וקיום התורה במשך הדורות עד לתיקונו השלם. לכן כידוע כל הבריאה קשורה לקרבנות שיש בו אדם (המקריב) חי (בהמה או עוף) צומח (סולת ויין) ודומם (מלח), שכל הבריאה קשורה לתיקון במקדש. נראה שלכן "בראשית" רומז ל: 'ברא-שי-ת', שה' 'ברא' את העולם בשביל הקדושה שנעשה רצונו, וכך באה קדושה לתיקון העולם, ולכן כנגד זה מקבלים עולמות שזהו 'שי' עולמות ('דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי'. סנהדרין ק,א) והתורה נתנה לאחר הגלות של 'ת' שנים. המשכן המשיך את כוח מתן תורה, ואח"כ כהמשכו היו שאר המשכנים, עד שלבסוף נבנה המקדש שהוא במעלה הגדולה - במקומו הקבוע והשלם, והוא עמד ת"י שנים (יומא ט,א), ולכן גם זה נרמז בבראשית: 'ברא-ש-ית' שה' ברא את העולם עד שהפסיקו בשם שמתחיל ב-ש' ('והיינו דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה,יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די'. חגיגה יב,א) ואנחנו כעין ממשיכים את בריאת העולם, ובשיא המעלה זה במקדש שעמד 'תי' שנים. אולי לכן 'ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים' (יומא שם) שגם על המשכן נאמר מספר י"ח: 'י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני' (יר' ברכות ד,ג) שזה קשור בזה, שהכהנים הגדולים הם הדמות המרכזית של המקדש, שעובדים את ה' כפי שהצטוו (אמנם י"ח הציווים במשכן הכוונה ציווים לבניית המשכן, אבל קשורים בעניין של ציווי), כרמז שזה שיאו, שהמקדש נמצא בירושלים (פסגת א"י) וממנו יוצאת תורה לכל העולם. אולי לכן א' קטנה כרמז ששיא המשכן הוא במקדש שבירושלים, ולא עכשיו במשכן (ולכן כעין קטן).