אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב.         

מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת – אי אפשר שלא להתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק השבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. 63 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פתחתנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...

כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" מצאתי לנכון להביא סיפור נפלא ששמעתי מפי יהודידי דר' מוטי גולן על  "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. משתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר "תפילת העמידה" אף אמר יחד עם הקהל את ה"הלל" (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".

תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.

אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם.  יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.  

רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה.      

בספר דברים נאמר על עם ישראל " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט.". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה.                                      

תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד.                                            

מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד – דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-63 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.

מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את יעודינו. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו.

כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.                       

התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם יותר, אך במחיר כבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם ממנו.   

עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמתית לעולם?              

התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות", אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארעיים ולא רלוונטיים.

האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עימנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 63 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג כבן חורין לבסוף נזכה לעצמאות אמתית.

יחד עם כל זאת – "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתה בוערת". אנחנו לא מתעלמים ממה שצריך תיקון, כואבים את הפער בין מה שיכול להיות פה לבין המציאות בתחומים מסוימים, ובכל זאת עדיין אוהבים ומאמינים במדינתנו. אחד הסממנים וביטוי הזיקה למדינה הוא בתליית דגלי ישראל על מרפסות הבתים וחלונות הרכבים לקראת יום העצמאות. אולי אני טועה, אבל נראה לי שמספר הדגלים שנתלו השנה נמוכים מבעבר ושבוודאי שניתן לראות ירידה במספרם מלפני עשור. זה אולי לא "in" להיות פטריוט וציוני, אבל זה כורח השעה. תלו דגלים על המרפסת והרכבים, קנו תוצרת כחול-לבן, צאו לחופשות בארץ, שמרו על אתריה נקיים, חייכו ואמרו "שלום" ברחוב איש לרעהו. "זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים...".

ובעניין אחר – לפני יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו נפשם למען הבנייה וההגנה של מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בי"ם הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל.

יום העצמאות סמוך ליום הזיכרון ולא בכדי בא מיד לאחריו. אנחנו נעים משכול וכאב לצמיחה ושמחה, ולדעתי כל אחד מאתנו יכול ללמוד לקח גדול לחייו מהקרבה הזו בין שני האירועים. עלינו לזכור כי לא מעט דברים טובים שהשגנו בחיינו באו בעקבות התמודדות מורכבות ואף משבר, וכי גם מהחושך הכי גדול תמיד ניתן לפרוח ולמצוא את האור. עלינו לזכור כי הקשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה "להתנוסס"/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. הלוואי ולא נדע עוד לעולם כפרטים וכאומה משברים ונפילות, ובכל זאת, אם הם בוא יבואו נשכיל לזכור שכמו ביום הזיכרון וביום העצמאות, אחרי השכול והאבל (באשר הוא) מגיעות גם השמחה ורוממות הנפש.

בדאגה ובאהבה גדולה למדינה היקרה שלנו,

ניר אביעד j