כתב הרב שלום מרדכי הכהן זצ"ל (דעת תורה או"ח סי' תפ"ט סע' א) ע' רוקח סי' שע"א [ובמנחות וכו' מברך שהחיינו וכו' ולא על העומר לפי שאינו אלא זכר בעלמא] וכדאמרינן במנחות בפ' י' ותשובת רשב"א סי' קכו [בזה הלשון: ולענין זמן כבר נשאלה שאלה זו לראשונים. וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה. כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן. ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל. דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו. עד כאן לשון הרב ז"ל].ועקדה סוף פרשת אמור [בפ"ד וזל"ש: אולם הענין הב' הוא לקוח ממצות הספירה וכו', כי הוא מבואר שספירת הזמן ולדבר מה יורה על הצער בהעדרו ועל התענוג המקווה וכו' וכו', ולפי שהימים האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער כמו שאמרנו, לפיכך לא קבעי לברך שהחינו בתחלת מספרם וכו', והיא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, כלומר: שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמישים וכו'. וזה טעם יותר ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה כי מפני שיש לנו עגמת נפש במה שאין אנו מקריבין את העומר אין אנו מברכים שהחיינו. דמאי עגמת נפש יש בזה מקרבן פסח ועליית הרגלים וחגיגותיהן, ועוד דבענין הספירה אין חילוף בין ספירתנו לספירתם. מ"מ יש בזה הערה נפלאה אל כוסף החכמה וכו'].