וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר... (כ"ד י' - י"ב).

   בפסוקים אלו מסופר על שני אנשים שהתקוטטו על ענייני "מגורים". המריבה התעצמה ושתי הניצים לא הגיעו לפשרה - והם פנו לבית הדין כדי לברר עם מי הצדק. וכמו בכל משפט, בית הדין זיכה את האחד וחייב את השני. כעס אותו אדם שיצא חייב בדין, וכאשר יצא מבית הדין, עשה מעשה אשר לא יעשה. הוא אמר את "שם המפורש" ששמע בהר סיני, וקילל וביזה את בורא עולם!!! (הסיפור במלואו מובא בתרגום יונתן).

   הפרשייה העגומה הזו התגלגלה לאוזניו של משה, והוא הורה לשים את המקלל "במעצר" - עד שיתברר מה דינו ועונשו.

   והנה בורא עולם מכריז את "פסק הדין":

   א) המקלל אשר מרד באלוקים מרידה חמורה, עונשו בסקילה.

   ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר... וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם - מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה - יְשַׁלְּמֶנָּה... וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ - כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: (ט"ו - י"ט).

   שואל "הכלי יקר", קושייה עצומה! מה הקשר בין "פרשיית המקלל", לאזהרות הללו שה' ביקש ממשה להזהיר את ישראל? מה הקשר בין "מריבה וקללות" - לדיני נזיקין וענייני חבלות?

   ועונה "הכלי יקר" תשובה מאוד מעניינת: מה הייתהה "הפתיחה" של פרשיית המקלל? כיצד העסק הזה התחיל? וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי! זה התחיל "במריבה קטנונית", ובסוף זה התפתח "למרידה באלוקים" - ולביזוי שם ה'.

   מתברר שאדם שנכנס למריבה - עלול להגיע להתפתחויות מאוד מרחיקות לכת, ואפילו לקלל את בורא עולם ולאבד את הצלם אנוש.

   לכן דווקא כאן "בפרשיית המריבה", ראה בורא עולם להזהיר את עם ישראל באזהרות הקשורות לענייני "חבלה ונזיקין", [וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם... וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה... וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ...] ללמדך, שמי שבורח "מהאחדות" ונכנס למריבה ומדון וסכסוך וחיכוך, לעולם אי אפשר לדעת עד לאן הוא יתדרדר - ולהיכן הכעס והמחלוקת יובילו אותו, וכל האפשרויות פתוחות. הוא עלול להרביץ, להזיק, לשבור ולהכות נפש, ולאבד כל צלם אנוש שבו.

   אין ספק שעל המסר הנוקב הזה נאמר "המפורסמות - אינן צריכות ראיה"... זה לא סוד שאפשר למלאות שקים שלמים וספריות ענק - מטריליוני הסיפורים שהיו בהיסטוריה, סיפורים שהתחילו ממריבה קטנונית - והסתיימו בצורות מזעזעות המתאימות "לבעלי חיים", ולא "לבני אדם". אלימות, נזקים, ניבול פה, גירושין ושאר מרעין בישין.

   אכן "המריבה והמחלוקת" הם אֵם כל חטאת, ומי שנכנס בשעריהם - עלול להתדרדר עד לדיוטה הכי תחתונה, וסופו מי ישורנו.

   זוכרים את אסון "השריפה בכרמל"? אש קטנטונת שנוצרה - התפתחה והתעצמה לממדי ענק, ועשתה נזק עצום ובלתי הפיך. השמידה שטח של אלפי דונם, הותירה הרוגים ופצועים, שיבשה לאלפי אנשים את סדר היום, ובמשך כמה ימים היא לא דעכה - עד שהיה צריך להביא "מטוס כיבוי" ב1000,000$, כדי להשתלט עליה ולכבות אותה.

   המחלוקת פועלת בדיוק באותה צורה! היא מתחילה מִדַבָר קטן ומתפתחת לדבר גדול, והיא יכולה לבעור ימים רבים - ולגרום להרס רב.

   מי שעוסק מעט בענייני "שלום בית" - יודע עד כמה הדברים נכונים וכואבים, כיצד מריבות שטותיות שמתחילות "מכלום" - מתפתחות "לשריפות ענק", ומובילות אנשים טובים ומיוחסים - לרמות מאוד רדודות. רוצים דוגמא צבעונית וקיצונית?!

   מושיקו חוזר מהעבודה, ובמקום למצוא בית מסודר ואוכל מוכן (חלום מתוק שהוא תפר לעצמו כל הדרך), הוא מוצא בכניסה לבית את דלי האשפה, ובחלל הסלון בלגן גדול. הוא ניגש למטבח ומחפש שם על השולחן "צלחת עם אוכל", אך מתברר שאף אחד לא חשב עליו - ולא על בטנו המקרקרת.

   בִּין רגע החיישנים שלו נדלקים והוא מעביר הילוך, הוא מפעיל את הgps ומחפש את אשתו, והנה הוא מגלה אותה שוכבת במיטה עם מכשיר הטלפון, ומבלה את זמנה בשיחת רעים והחלפת מתכונים.

   באותו רגע המנועים שלו נדלקים, עיניו מסתובבות כמו שתי סירנות, מפיו פורצת יללה - והקרב המילולי נפתח בקול רעש גדול.

   הבעל: במקום לטפל בבית את מדברת בטלפון? האישה: אין לי כוח, אני עייפה... הבעל: ולדבר בטלפון יש לך כוח? האישה: בא נגיד שכן... הבעל: את מזניחה אותי, את כמו אימא שלך, אין לכם רגש לזולת... אני עובד קשה להביא משכורת - ואת חוגגת פה על המיטה עם הטלפון ומחליפה מתכונים. מי צריך את כל המתכונים הללו - אם את לא יודעת להכין לי אוכל כשאני חוזר מהעבודה... האישה: (נפגעת) אף אחד לא חייב לך שום דבר. הבעל: אל תתחצפי אלי. האישה: לא התחצפתי - רק אמרתי עובדות. הבעל: מה זו החוצפה הזו! כבר אין לך כבוד לבעל? מה אני "עֵז"? האישה: לפי ההתנהגות שלך - יכול להיות שכן.

   באותו רגע הבעל יוצא מכליו ושוכח את אלוקיו, הוא פותח את חרצובות לשונו וממטיר על אשתו אש וגופרית... אשתו הצעירה מנסה להתגונן ולהשיב את כבודה האבוד... הגִזרה מתחממת, הקשר מתחיל להתפוצץ, והבעל המסובך מחליט להתקשר "לתחנה המרכזית" - הלא הוא הרב ירום הודו.

   בשתים עשרה בלילה הטלפון בבית הרב מתחיל "לִשְׁרוֹק". כבוד הרב... זה מצב חירום... העסק מסובך... זה לא לטלפון. בלית ברירה הרב מקבל את הזוג, ומנסה לגשש ולגשר ביניהם.

   הבעל: באתי מהעבודה... אין אוכל... רק בלגן... אשתי בטלפון על המיטה... האישה: כבוד הרב, לצערי יש לי עומס גדול בבית עם הילדים, הם יצירתיים ומלאי מרץ - והטיפול בהם גומר לי את כל הכוח, מחמת זאת נאלצתי היום להפסיק את הטיפול בבית - ועליתי לנוח.

   באותו רגע הרב עוצר את בני הזוג, ועושה איתם את החשבון הכי מביך:

   בעל יקר. חזרת מהעבודה ולא מצאת אוכל, והסיבה לכך שאשתך הייתה תשושה וחלשה... אם כן הכל בסדר. יש כאן בעיה (לא היה אוכל מוכן), ויש גם הסבר (האישה הייתה חלשה). אם כן על מה הרעש והמהומה? איך הגעתם "למצב חירום"? מדוע שלום הבית כבר עלה על שִׂירטון?

   בני הזוג מסמיקים - והם מנסים להסביר את עצמם, ולפתע נשמעות התשובות הכי מצחיקות: כבוד הרב, היא התחילה... היא אמרה שאני "עֵז"... לא נכון, הוא התחיל... הוא עשה ממני משרתת... היא... הוא...

   הדוגמא הזו אולי מצחיקה, אבל למרבה הצער היא כלל לא נדירה. אלא שפעם עושים מריבה מהאוכל שלא הוכן, ופעם מהבגד שלא גוהץ, פעם זה נגמר עם אלימות מילולית וצעקנית, ופעם זה  מגיע לשנאה וניכור - ובני הזוג הופכים להיות "ברוגז", (כן כן, ממש כמו בגן של שושי ותמי), פעם זה נגמר אצל הרב - ופעם זה נגמר עם גט...

   זוגות רבות התחילו עם מריבה קטנונית, והמריבה התפתחה והתנפחה - ואכלה להם את כל הקשר. [היא גם שחקה להם את "חינוך הילדים", שהרי בית שהקשר בין ההורים לא "מושלם" - זה הורס את נפש הילד ומחספס אותה].

   אכן "מריבה" זה אם כל חטאת, היא נדלקת על "אש קטנה" - ומתעצמת "לאש להבה", ולעולם אי אפשר לדעת כיצד היא תסתיים. משום כך ציווה בורא עולם את משה "בפרשת המריבה", להזהיר את עם ישראל על ענייני "חבלה ונזיקין".

    ומדוע אנו מתוודעים למסר הזה דווקא בפרשת "אֶמוׂר"?

    משום שבפרשת אמור אנו מצווים על "ספירת העומר", [וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... (ויקרא כ"ג ט"ו)], ובימי ספירת העומר יש צורך לזכך את התכונות והמידות - ולהתחזק מאוד בעניין "האחדות", וכמו שכותב "המאור ושמש" בסוף פרשתנו, את הדברים הבאים:

   מחמת זאת, בימי ספירת העומר אנו מתוודעים לנקודה הזו של פרשיית המקלל - וחומרת עניין המריבה, כדי שנתחזק בעניין האחדות - ונהיה מוכנים כראוי לחג "מתן תורה".

   והשאלה נשאלת: מדוע דווקא לפני "מתן תורה" יש להתחזק בעניין האחדות? מה הקשר בין "אחדות - לחג מתן תורה"?

   על הדרך נשאל כאן שאלה נוספת: ידוע המשפט המפורסם של רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (מ"ר בראשית כ"ד ז'). ונשאלת השאלה: מה כל כך מיוחד בעניין של "ואהבת לרעך כמוך" - יותר משאר המצוות? מדוע דווקא אהבת הזולת - נבחרה להיות "כלל גדול בתורה"?

   משום שחג השבועות הוא יום החתונה שלנו עם בורא עולם, והטבעת נישואין שאנו מקבלים - זו התורה הקדושה (שה"ש ג' י"א).

   משום כך אנו מצווים "להתאחד" ולעבוד על "האהבה והאחווה". שהרי אם לא נהיה מאוחדים אחד עם השני, כיצד נצליח להיות מאוחדים עם בורא עולם?

   זה גם ההסבר לדברי רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". שהרי "האחדות" היא הא' ב' לקניין תורה, וככל שהאדם מאוחד יותר עם הזולת - כך הוא מתחבר יותר לתורה. אכן, "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול לִזְכּוֹת לתורה.

   לכן גם אמרה הגמרא (יבמות סב:), כל השרוי בלא אישה - שרוי בלא תורה. שהרי אדם שלא נשוי - אין לו את העבודה התמידית על האחדות, את ההתמודדות עם הנושא הזה, אם כן כיצד הוא יכול להגיע "לקניין תורה"?

   כאן המקום לציין פנינה מאוד מעניינת:

   אכן "האחדות" היא עמוד יסוד בקשר הנישואין, גם בנישואין הרוחניים שלנו עם הבורא - וגם בנישואין הגשמיים עם בן הזוג. ומי שנכשל בנקודה הזו, בעצם נכשל בכל הנישואין!

   כאן המקום לציין פרט מאוד קריטי. כשאומרים "אחדות", אין הכוונה "לא לריב", אלא הכוונה "לחיבור מושלם ואהבה אמיתית בלב ובנפש".

   למרבה הצער, בנקודה הזו נפלו רבים ונכבדים - ובפרט נשואים, אשר הפכו "מזוגות נשואים" - "לזוגות נעליים". מה כוונת המשורר ?

   ישנם זוגות אשר "התקשורת" ביניהם אינה קיימת, "האחדות" מהם והלאה, ולמרות זאת הם לא מוכנים להודות בבעיה. מדוע? משום שלדעתם, "אחדות" - זה לא ריב עם השני, וברוך ה' הם לא רבים ולא צועקים איש על רעהו. ממילא אין ראיה גדולה מזו - שהם "מאוחדים".

   ואותם זוגות לא יודעים "שלא לריב" - זה לא בהכרח מעיד על אחדות ושלמות, משום שזה גם יכול לנבוע "מחוֹסר תקשורת".

   יתכן והקשר שלהם קר ומנוכר וזר ומוזר, הדיבור צר וקצר ונקודתי, אין להם נושאים משותפים, הלבבות שלהם קפואים ורגשותיהם כפויים, הקשר שלהם הוא "טכני ויבש", והם מנהלים את ביתם כמו שמנהלים "עסק". ביתם הוא "העסק", הילדים זו "הסחורה המשותפת", וכל אחד משתי הצדדים מטפח רק את האינטרסים שלו - ולא מחזר אחרי טובת בין זוגו. 

   אכן זוג שחי כך, אין ספק שהתואר שהכי הולם אותו - זה "זוג נעליים". מדוע? משום שזוג הנעלים, גם בזמן שהם צמודות, "הראש של כל נעל" פונה לצד אחר. אחת מתעגלת ימינה - והשנייה מתעגלת שמאלה. ובני הזוג הללו, חיים בדיוק אותו דבר. "הראש" של כל אחד פונה לצד אחר.

   ולמרבה האירוניה, יש אנשים שמסוגלים לחיות כך שבוע ויותר - ולדמיין שהם "מאוחדים", שהרי "בפועל" הם לא מזיקים, והם אינם יודעים שהם רחוקים מהאחדות האמיתית - כרחוק מזרח ממערב.

   אכן החכמה היא לא רק "לא לריב", אלא "לאהוב". לחיות ביחד, להתחלק במה שיש ובמה שאין, לדאוג לנוחות ונוחיות השני, לפעול מתוך "תקשורת מלאה" והרמוניה נפלאה, ובנוסף לזה - גם "לא לריב". זוהי "אחדות אמיתית". אחדות כמו זו של הרב אריה לוין - שפעם אחת כאבה לאשתו הרגל והוא הלך איתה לרופא, והוא אמר לרופא את המילים הבאות: כואבת לנו הרגל של אשתי!

   כעת בימי העומר, בזמן שכולם מתכוננים למתן תורה, בִּמקום לעבוד על "תוספות" והידורים בעבודת ה', נתחיל להשקיע "בבסיס", ביסודות, בחיזוק הקשר עם בן הזוג, באחדות עם בני הבית, עם השכנים בבניין, עם הסביבה, נזכור שזהו תנאי בסיסי לִזְכּוֹת להשגת "קניין תורה" בחג השבועות.

   יש מישהו שאוחז שהוא כבר מושלם בנושא ואין לו צורך לעבוד על הנקודה הזו?