ניתן להבין שבנוכחות שומרי הראש של המלך (חרבונה) ועוד נכבדים, המן, הראשון בשרים, ביקש מהמלך: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג ח-ט).

לפי האישור של המלך "הָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג יא), ופקודת ההרג של היהודים, כולם חשבו שהמן הציע שוחד של עשרת אלפים ככרות כסף תמורת הרשות להרוג את היהודים, והמלך דחה את הכסף ואישר את ההרג.

היה חשוב להמן שיהיה אפשרי להסביר את בקשתו בשני דרכים, כדי שמשרתי המלך לא ידווחו למלך שהמן שינה את פקודת המלך.

מרדכי שמע מה אמר המן (מחרבונה), והבין שהמן לא הציע שוחד, והמלך לא אישר הרג, ולכן מרדכי נתן לאסתר שתי עובדות: (1) את פתשגן פקודת ההרג,  (2) ואת הצהרת המן: "וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (אסתר ד ז).[1] מרדכי הצפין את דבריו כדי שהתך לא יבין וידווח למלך או להמן. מרדכי הדגיש שהמן "אָמַר" למלך ולא כתב, וכך לא ברור אם המן אמר "לאבדם" או "לעבדם".[2] מעצם העובדה שמרדכי נתן לה שתי עובדות, כאשר אחת הספיקה, אסתר ההבינה שיש ניגוד בין העובדות. אסתר שמעה וחשבה: אין ספק שלאחר 'שמד והרג' אין מה ל'אבד' יותר, והיהודים כבר היו מפוזרים בממלכה. אסתר הבינה שהמילה החוזרת 'לאבד', שיש לה משמעות כפולה, היא מרכזית להבנת דברי מרדכי, ולכן חתמה את דבריה: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר הבינה שהמלך לא אישר "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג" אלא רק "לְאַבֵּד" או לעבד (אסתר ג יג), כי מרדכי לא הזכיר שהמן ביקש 'להרוג', ולכן הבינה שהמן הוסיף את המילים לפקודה, כפרוש יחידי למילה "לְאַבֵּד". לכן אסתר הציגה למלך את שני הפרושים של הצעתו של המן: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי" (אסתר ז ד).

המן ציין שבני ישראל לא עושים את חוקי (דתי) המלך. מדובר רק ב"חוקי עשה" שהם מועטים. למלך פרס היו רק שני חוקים חשובים: כבוד למלכות ולחוק, ותשלום מיסים. המן רמז שהעם (מרדכי) לא נותן לו כבוד, אבל המלך שמע שהעם לא משלם מיסים, לא עובד מספיק ולא שווה למלך לתת להם לנוח.

המלך חשב שמדובר במיסים, כי המן, הראשון בשרים, דיבר ראשון כמקובל בדיני ממונות, לאומת דיני נפשות בהם הזוטר מדבר ראשון, כפי שממוכן דיבר ראשון במשפטה של וושתי (אסתר א טז).  

המן אמר שהוא יתן עשרת אלפים ככרות כסף לאנשי המלך עושי המלאכה. המן כאילו רמז שהוא יתן שוחד מרכושו, ואת זה יקחו אנשי המלך לאוצר המלך, והוא יהיה רשאי לאבד את העם. אבל המלך שמע שהמן יוציא מאוצר המלך עשרת אלפים ככרות כסף, ישלם לגובי המיסים של המלך, יגבה מס מהעם ויעביד אותם למען המלכות, והמס יוכנס לאוצר המלך. לכן המלך אמר: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" (אסתר ג יא), כלומר, קח את כספי מאוצר המלך, ובצע את תוכנית המס שלך. בגלל שתוכנית מס תדרוש הרבה פקודות המלך נתן את טבעתו להמן. המלך לא היה נותן את טבעתו להמן כדי להוציא פקודה אחת. כשאסתר הסבירה למלך את הבעיה, המלך מיד הבין שהוצאה פקודה ללא אישורו ואמר: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא, אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז ה), ובהמשך המלך מאשר שהמן הומת בגלל שהמן: "כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים" (אסתר ח ה) ללא אישור.