'אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה' (תענית כט,א-ב). משנכנס אדר מרבים בשמחה, ואילו על שאר החודשים של החגים לא נאמר כך, אז מה המיוחד דווקא בפורים? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' אדר 'משנכנס אדר מרבים בשמחה') מסביר ששאר החגים זה כפגישה עם אוהב, שזה שמחה גדולה, ואילו פורים זה כמפגש עם אוהב שפגעת בו וחשבת שהוא כבר לא אוהבך, ולבסוף הוא מצילך ממוות ומתברר לך שהוא עדיין היה אוהבך כל הזמן ההוא, שבזה השמחה גדולה יותר (ראה שם). אולי אפשר שלכן בהמשך הגמ' מובא: '(ירמיהו כט, יא) "לתת לכם אחרית ותקוה" אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים וכלי פשתן. (בראשית כז, כז) "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים' (שם). 'דקלים - להתפרנס מהן, שיש מהן בבבל הרבה, כדאמרינן בפ"ק (דף ט:): עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי כו'; כלי פשתן – ללבוש' (רש"י). בפשטות הסיבה שזה הובא שם בגמ' זה משום: 'ונתתי לכם אחרית ותקוה - איידי דאיירי רב יהודה לעיל נקיט ואזיל' (רש"י). זה בשם אותו הדובר של המאמר הקודם. אולם אפשר שזה בא לרמז על הטעם המיוחד של חודש אדר, שזה משום שבו גילוי שה' לא עזבנו, לכן מביאים שגם כשגלו בבבל ה' נתן להם אחרית ותקוה, שעדיין משגיח עלינו. וזה משום אהבתו של ה' אותנו שלכן לעולם לא עוזבנו, אלא תמיד השכינה אתנו אף בגלות, שזהו ההמשך שיש ריח טוב, רמז לדבר טוב שמגיע מברכת ה' אותנו ("אשר ברכו ה'”) שזהו שנכנס עם יעקב ריח גן עדן (רש"י) שכך רמז לשכינה. ובפרט לדרשת הגמ' על הפס' הזה: 'ר' זירא אמר מהכא: (בראשית כז,כז) "וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו' (סנהדרין לז,א) הרי שמרמז שגם שכבנ"י חוטאים עדיין ה' אוהבנו, ולכן זה שייך לדרשה הקודמת. ומה שנקט 'כריח שדה של תפוחים', נראה שרומז לפס' בשיר השירים "תחת התפוח עוררתיך" (שה”ש ח,ה) 'כך היא אומרת בבקשה חבת דודה: תחת התפוח עוררתיך. זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח שם עוררתיך, והוא לשון חבת אשת נעורים המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב מחבקתו ומנשקתו' (רש"י). הרי שתפוח מרמז על החיבור לתורה וחיבה בין ה' לבנ"י. נראה שזהו הדימוי בין אדר לאב, שבאב היה חורבן הבית, וסיבתו היא השגחת ה' עלינו: 'שהפיג הקב"ה חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו' (ילקו"ש תהלים עט [רמז תתכד]), לכן גם בזה יש בעומקו עניין של השגחת ה' עלינו, ולכן זהו נקודת החיבור בין אב לאדר (ונראה שלעתיד אב יהפך לשמחה, כ-ט' באב שלעתיד יהפך ליום טוב). אולי אפשר לומר עוד סיבה מדוע יש שמחה בכל חודש אדר, שזה משום שבפורים יש שמחה גדולה מאוד, אולם קשה להגיע לשמחה מעכשיו לעכשיו, ולכן צריך להתקדם בשמחה במשך הזמן, ולכן נקבע מכוח פורים שמחה באדר, שכך יגיעו לפורים בשמחה ובפורים ישמחו כראוי, שזהו כמו בחודש אב שמורידים בשמחה לקראת ט' באב, כדי להגיע לט' באב בצורה הראויה להרגשה של החורבן. אולי עוד, שבפורים זה עניין של גילוי ה' איתנו, ולכן ראוי לשמוח כבר לפני, כדי להדגיש שאנו באמת מאמינים שהכל נעשה עם השגחת ה', ולכן גם לפני זה כבר מגלים שהכל עם השגחת ה', ולכן שמחים מתחילת החודש. ובפרט שהשכינה קשורה לשמחה, שלכן אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל,ב) וכן אסור לאדם שימלא שחוק בעוה"ז (ברכות לא,א) שהכוונה לזמן הגלות (כמובא בגאונים), שבחו"ל השכינה אינה כראוי כמו בא"י [ורמז לזה שפס' קודם ל"אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו,ב) שממנו למדו שאין לשחוק בעוה"ז, מובא "בשוב ה' את שיבת ציון" שעליו נאמר "אז ימלא שחוק פינו". וכן אולי רמז בפס' "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות... ותהי שמחה גדולה מאוד" (נחמיה ח,יז) שיש קשר בין שיבת ציון לשמחה], וכן בבית השואבה הייתה שמחה גדולה (משנה סוכה ה,א) ונקרא בית השואבה ע"ש שהיו שואבים רוה"ק (יר' סוכה ה,א) כי יש קשר בין שמחה ורוה"ק הקשור בשכינה בגילויה, ולכן גם '"וביום שמחת ליבו" זה בניין בית המקדש' (משנה תענית ד,ח) שיש קשר בין השכינה (שמתגלת במקדש) לשמחה. לכן כיון שבפורים מתגלה שה' משגיח עלינו גם בגלות, שגם שם: 'תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן' וכו' (מגילה כט,א) לכן מגלים שה' אתנו תמיד, ולכן השמחה מתרחבת לכל החודש. וזהו ההיפך מ-ט' באב שהיה חורבן וגלות בעקבותיו, שמראה על ריחוק, כעין הסתר השכינה וההשגחה. אולי אפשר גם שבפורים עושים מעלה לא"י, בכך שפורים חל ע"פ היחס לערי א"י (מוקף חומה מימות יהושע או לא), וגם צרת פורים קשורה לביזוי א"י (שחגגו בסעודת אחשורוש שלא יגאלו) ולכן נס פורים קשור לתיקון א"י, וא"י קשורה לשמחה, 'שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ' (אור החיים. דברים כו,א). לכן השמחה מתרחבת לכל החודש, שיש שמחה גדולה בקשר לא"י (אמנם גם סוכות קשור לא"י, אלא שכיון שיש גם קשרים אחרים לסוכות, לכן יש בו שמחה יתרה של שמחת בית השואבה אבל לא מתפשטת לכל החודש, ובפרט שיש בתשרי ימי דין שלכן זה מעכב קצת את השמחה הגמורה). וזה להיפך מ-ט' באב שבו החורבן (וגם הוא מכוח המרגלים שפגמו בא”י [תענית כט,א]), ולכן העצב מתפשט גם לתחילת החודש. אולי עוד אפשר שאמנם הנס והשמחה היו בסביבות ימי הפורים, אולם הקשרו התחיל כבר לפני, שמראש היו צריכים להתארגן לילחם, ולכן זה משפיע גם ללפני. לכן גם מובא שאם יש משפט עם גוי אז לדחותו לאדר, שבו יש עניין של התגברות על הגויים, ובזה דומה ל-ט' באב שהחומה נפרצה כבר לפני, ולכן החורבן כעין החל כבר מקודם. עוד אפשר בפשטות שיש עוד זמנים במשך החודש, שאפשר לקרוא את המגילה גם קודם, ולכן זה ממשיך שמחה, ובפרט שהמן ראה את חודש אדר כחודש רע: 'תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב). לכן כיון שהמן ראה ושמח בחודש אדר, אז היפוכו שזהו שמחתו, ובפרט מהצד החיובי שהוא חודש שנולד משה, אז לכן נהפך לחודש שמחה. ובזה דומה ל-ט' באב שהוא בשורשו מכוח חטא המרגלים, והם ריגלו קודם לזה, לכן זה מתפשט גם למקודם, לתחילת החודש.