פרשת משפטים – שמיטה - לשם מה ?

מאת: אהובה קליין.

פרשת משפטים כוללת מערכת מסועפת של חוקים ומשפטים , בין אדם לחברו ובין אדם למקום, אחד הנושאים בפרשה: שנת השמיטה -והדאגה לעניים ,כפי שהכתוב מתאר: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ". [שמות  כ"ג, י- י"א]

 השאלות הן:

 א] מה משמעות: "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ"  ?

 ב]  מאכל אביון ומאכל  חיה - מה הקשר ?

 ג]  מהי מטרת שנת השמיטה ?

תשובות

"וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ", 

 על פי דברי רש"י - שני פירושים:

פירוש א': "תִּשְׁמְטֶנָּה"- הכוונה לא לעבוד  בשנת השמיטה בשדה.

פירוש ב': "תִּשְׁמְטֶנָּה"- מעבודה גמורה, כגון חרישה, זריעה.

רש"י  מסביר את המילה "וּנְטַשְׁתָּהּ" באמצעות שני פירושים:

א]  להפסיק לאכול לאחר זמן הביעור.

ב] להפסיק  לזבל ולהפסיק לעדור את האדמה.

רבינו בחיי משווה את השבת לשנת השמיטה – היינו - השנה השביעית:        הוא  מעלה שאלה: מן הראוי שהציווי  על שנת השמיטה יאמר  בלשון נסתר באופן הבא: " את הארץ.." ולא כפי שכתוב:" אֶת-אַרְצֶךָ";  אך התורה פונה כאן  בלשון- נוכח, גם בעניין  שמירת השבת התורה פונה בלשון: נוכח: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".[שמות כ"ג, י"ב]

מכאן המסקנה: שהשבת והשמיטה שווים הם!

לעומת זאת, כאשר התורה  מתארת את שנת היובל, אין היא משתמשת בלשון נוכח –אלא -  פונה באופן כללי בלשון רבים:

"יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ".

הסיבה לשוויון בין שבת לשמיטה: לאחר שהשבת חולפת חוזר היהודי לעשות מלאכה במוצאי שבת, באותו אופן- בתום שנת השמיטה עתיד היהודי לשוב לעבור את שדהו.

לכן נאמר: "שדך וכרמך וזיתך כעין  שלך".

לעומת זאת ביובל- שהוא כולו קודש וכל המלאכות נפסקות והכל שבת ומנוחה ואין המלאכה באה אחריו - הכול מתואר בלשון נסתר-  על מנת להזכיר לנו: כי הכול בידי הקב"ה- לה' הארץ ומלואה- ולאדם אין בזה שייכות ולכן בשמיטה נאמר: "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ"- אומנם אנחנו מצווים לא לעבוד בשנת השמיטה- אבל הארץ אינה נשמטת מהקב"ה -  כי עתידים אנחנו בתום שנת השמיטה- לעבוד את האדמה- מה שאין כן ביובל:

אומר רבינו בחיי:" שהיא נשמטה ממנו וחוזר - לאשר לו אחוזת הארץ וכאן נתבאר זה"

ספורנו  מפרש את המילה: ִּ "תִּשְׁמְטֶנָּה" הכוונה לשמיטת כספים, כמו שנאמר:  "וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ": [דברים ט"ו, ב]

"וּנְטַשְׁתָּהּ"-  שהיבול ישמש לאכילה עבור אביוני העם- כלומר- בשמיטת קרקע יאכלו גם העניים ואת הנותר תאכל חיית השדה ,שהרי העניים קודמים לחיות שנאמר: "מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים"

מכאן שמדובר בשתי שמיטות: שמיטת כספים ושמיטת קרקע.

 רש"ר מסביר: שש שנים האיכר יכול לנהוג  עם אדמתו כבשלו, אך בשנה  השביעית -האיכר יניח לאדמה להישמט  מידו לא יחרוש ולא יזרע ,אלא ייטוש את כל מה שצמח בשדה ולא ינהג באדמתו- כאילו היא שלו- עתה העניים שהם תלויים ברצון הטוב של האיכר- בשנת השמיטה- מותר להם ליהנות מיבול הארץ מבלי לבקש רשות מבעל השדה- ואת הנותר בשדה לאחר האביונים, תאכל – חיית השדה ומוסיף רש"ר  ואומר: מתוך ספר ויקרא[כ"ה] למדנו: שגם בעל השדה עצמו- ביחד עם העניים והחיות- רשאי לאכול מגידולי שדהו- שצמחו מעצמם בשנה השביעית, אך כל מין פירות שביעית -נאכל רק כל זמן שיש במינו לחיית השדה. כמו שנאמר:

"כלה לחיה אשר בשדה" מכאן, שברגע  שאינו מצוי עוד לחיית השדה-יש איסור להחזיק פירות מאותו מין בתוך הבית.- זמן זה נקרא: "זמן הביעור".

 מאכל אביון ומאכל בהמה.

"וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה"

רש"י שואל : מדוע התורה  מזכירה יחדיו את אביוני העם עם חיית השדה? ללמדנו, כמו שהחיה אוכלת בלא מעשר, אף האביונים אוכלים ללא מעשר- מכאן אמרו: שאין מעשר בשביעית.

ובמכילתא נאמר: "מה בהמה אוכלת בשביעית מהראוי לה- שלא מעושר- אף האדם אוכל מן הראוי לו בשביעית- שלא מעושר"

 מטרת השמיטה.

רש"ר מסביר: מטרת מצוות השמיטה היא: כדי שאומה שלמה תכריז בפני העולם: שארצה שייכת לה' והוא האדון היחידי של אדמת הארץ ואת זאת מוכיחים: שבמשך שנת השמיטה אומה שלמה נמנעה מלממש את זכות בעלותה על הקרקע ומשיבה את אדמתה  לבורא  עולם - ועל ידי דרך זו העם זוכה להגיע להכרה :שהם גרים ותושבים בארצם שלהם, וגרים בה  בחסדו של הקב"ה.

באופן זה נעלמת הגאווה אצל בני האדם הסבורים לאורך כל הדרך   שהאדמה שייכת  להם וכך נעשים אכזרים וקשיי לב בהתנהגותם- כלפי חסרי קרקע,

שנת השמיטה- פותחת בפניהם דרך לחסד ואהבת הזולת ובייחוד כלפי הזרים והאביונים וגם חיות השדה - שהם  יצורים שנבראו בידי ה' - נחשבות לבעלות זכויות בארץ השייכת לה'- ועליה כולם צריכים לחיות יחד.

לסיכום, לאור האמור לעיל:

שנת השמיטה היא השנה השביעית- בה אנו מצווים לא לעבוד את האדמה- ועל ידי כך מאפשרת לעם ישראל להבין: כי בעל הבית של הארץ- הוא  הקב"ה בלבד – והוא הדואג לאביונים ולחיות השדה בהיותם יציר כפיו.