משפטים. שבת שקלים.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א)

ולפני הכל משפטים של בין אדם לחברו. "כי אי אפשר לו להקב"ה להשרות שכינתו בתוכנו, אלא כשיהיה שלום ואהבה בישראל, כי בעת מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו (ארון העדות).

"כל משבריך וגליך עלי עברו"

רק לפני שבוע עמדנו למרגלות הר סיני והורידו לנו תורה משמים. מעמד מרומם, מרגש ונשגב. בני אדם מתרוממים לדרגת מלאכים. והשבוע? מכה אביו ואמו, מקלל אביו ואמו, מכה איש ומת, דברים כל כך קשים. אלא שכך היא דרכנו בעבודת ה'. גם מהתרוממות כל כך נעלה, יכולה לבוא אח"כ נפילה. נשמה יהודית היא ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד. יהודי נוסק למעלה, מתעלה ברגשות קודש, מרגיש כל כך קרוב לה' וברגע אחד הוא יכול למצוא עצמו מתבוסס בענייני העולם הזה. ה' רוצה שנמליך אותו בתוככי עולם הזה, מלכות השם לא יכולה להישאר אי שם בשחקים. מלכות השם מגיעה לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ועד למקומות הכי נמוכים.

כל הדרך של עבדות השם היא דרך של עליות וירידות. רגעים של התעלות ודבקות לצד רגעי כשלון ונפילה. אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר, כל אחד עובר במהלך החיים דברים לא קלים, "כל משבריך וגליך עלי עברו", ואת כל זה אנחנו רואים בפרשת השבוע. במתן תורה קבלנו תורה של בוקר. הכל חגיגי ויפה. בפרשת משפטים מקבלים תורה של ערב. מכניסים לנו את התורה הקדושה אל תוך החיים. זאת גדולתה של התורה, שהיא מעלה אותנו מעלה למעלה, לכל יהודי יש הרי זמנים של התעלות, והיא נמצאת אתנו גם כשאנחנו למטה למטה, בתחתית ההר. ה' אתנו בכל הנפילות והוא עוזר לנו לקום.

עבד עברי. המצב השפל ביותר אליו עלול לצנוח איש יהודי. והעבדות הקשה ביותר היא העבדות ליצרים ולתאוות. כשאלה מתגברים עלינו, זה היסורים הכי קשים שיש לאדם. יסורי הנפש גדולים פי כמה מיסורי הגוף. כשאדם נמצא בתוך התאוות שלו אין לו חירות פנימית. הוא עבד ליצר שרודה בו בלי רחמים. חסר אונים מול עצמו. עבד עולם לטבע שמתגבר עליו. פרשת השבוע מפגישה אותנו עם החצר האחורית של החיים, אבל גם נותנת לנו עצה ודרך איך לצאת משם, איך להתרומם. האמונה הקדושה היא התרופה שלנו. אם האדם פורק מעליו עול מלכות שמים ושם את עצמו מעל הכל, שוב אין מחסום אמיתי בפני יצריו.

אפילו יהודי ירא שמים מתפלל "אל תביאני לידי נסיון", קל וחומר כשאדם יוצא למאבקי החיים בלי כוחה מהמרסן והמגן של האמונה הקדושה. האמונה באלוקים משמעותה שיש בעל בית לעולם, שלא אנחנו מחליטים מה מותר ומה אסור. כשאדם מבין ומקבל את זה, זה נותן לו כוח, זה מרסן אותו, זה שם גבול למאווים שלו. צריך משהו יותר חזק מהאדם עצמו, יותר חזק מהשכל כי השכל יכול תמיד למצוא צידוקים לכל דבר. והדבר היותר החזק זה האמונה בבורא עולם, ב"עין רואה ואוזן שומעת".

מורנו הרב: "אדם חוזר בתשובה, הוא יכול לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, זה הכל דברים נפלאים. אבל לנקות את המוח, לנקות את ההרגלים, לנקות את ההשקפות הזרות, לצאת מזה זה לא ביום אחד. מי שחושב שביום אחד יוצאים מכל הדברים האלה, זו טעות. גם אם אדם נולד טהור וקדוש להורים צדיקים וקדושים, אולי הוא יצליח לעבור את העולם הזה בשלום. וכל שכן מי שלא נולד בקדושה ובטהרה, ודאי שהוא לא יכול להגיע להבנה נכונה, להשקפה נכונה, לדעה אמיתית, אלא אם כן הוא מוכן לעקוד את עצמו, למסור את הנפש לנקודת האמת. אדם חוזר בתשובה, הוא כבר שומר שבת, צריך שידע שהקליפות עדיין דבוקות בו, עדיין ההרגלים הרעים דבוקים בו, הוא לא יכול להתנתק ביום אחד מכל הפגמים שנדבקו בו, וזה פירוש: "אל תביאנו לידי עבירה". אדם עשה עבירה אחת, שתיים, הוא עוד יכול לצאת מזה. אבל אם עשה הרבה עבירות, הוא הגיע "לידי עבירה", הוא כבר תפוס בידי העבירה, הוא בידי ההרגלים הרגעים, הוא חושב שיש משהו בתאות, הפגמים דבוקים בו ממש. ובאמת אדם צריך לשמוח מאד שזכה לחזור בתשובה, אבל ידע שעוד צריך הרבה תיקונים, הרבה רפואות, ועיקר הרפואות זה מה שמוכיחים אותו כל פעם, ומבזים אותו כל פעם. זה עיקר מה שרוחץ את האדם. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם". מים טהורים זה התוכחות והבזיונות. זה מה שמטהר את האדם".

יש זמנים ששום דבר לא מסתדר. הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית, או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, פתאום נהיה לו לאדם חושך. הוא פתאום רואה שאין לו שום נקודה טובה. פתאום נעלם לו הכל. האור האלוקי נעלם, לא רואה כלום, לא מרגיש את ה', לא מרגיש שה' נמצא איתו. ואפילו שאתה לא מרגיש כלום, אתה ממשיך וממשיך ועושה את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

כשרבנו הקדוש זעק את הזעקה הניצחית שלו, זו שמהדהדת עד עצם היום הזה, הצעקה שאין יאוש בעולם כלל, הוא בעצם בא להגיד לנו שאין מקום כזה ששם ה' לא נמצא, ששם אנחנו לבד. אני איתך גם שם, בחושך הכי הגדול שאתה נמצא בו, במקום שאתה לא מרגיש אותי בכלל. הנני איתך בכל אשר תלך. לעולם לא פורשים ממחיצתו של הקב"ה. ה' יתברך תמיד איתנו. רק צריך למצוא את הדרך להתחבר אליו מחדש.

"אחור וקדם צרתני". הנשמה רוצה את הקדם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. אי אפשר להגיע אל הפרי בלי לעבור דרך הקליפה. מה זה אחור? זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום וזו העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. לפני כל קדם יש הרבה עבודה של אחור. ממשיכים ועושים את העבודה. כי הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.

אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך הניסיונות הכי קשים שיכולים להיות, כשאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה ויתור קטן, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר, הוא יכול לחזור לחבור שלו עם ה'. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבק קטן. תתפלל שמחר תוכל.

אין יהודי שהוא רשע גמור. לכל יהודי, כמה שיהיה רחוק, יש נקודה קטנה קטנה ועמוקה עמוקה, ששם הוא צדיק, ששם הוא רוצה את השם. אנשים חטאו, ונכשלו, וקלקלו, ופשעו ואחר כך הבנים שלהם חזרו או אולי הנכדים שלהם ולפעמים הם בעצם חזרו. הכל בזכות הנקודה הזאת. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו שהתינוק רוצה את האמא שלו, רץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.

רוב בני האדם נמצאים רוב הזמן שלהם בהסתרה. למה? מכיון שאפילו שהם מברכים, או מתפללים, הם לא בדיוק מרגישים את ה'. כל העולם הזה זה עולם נעלם. מחוברים אל ה' ומתבלבלים ושוכחים ושוב חוזרים להיות בחבור. לא רואים את ה', לא מרגישים את ה', אך בכל זאת יש שם קצת אור, ה' מסתתר שם... כשאדם הכי רחוק מה', כשהוא פונה אל ה' מהחלל הזה וזועק – ה' מה יהיה איתי? ה' למה עזבת אותי? אז ה' מייד יורד אליו. אני אוהב אותך, אתה ילד שלי עם כל העבירות שעשית. זה כמו ילד שרץ אל הכביש בלי זהירות, בלי להסתכל, האבא שלו נותן לו שתי סטירות. אך אם חלילה הילד נפגע, אפילו קלות, האבא מיד מחבק אותו, מנשק אותו, מטפל בו, לוקח אותו לעזרה ראשונה. אולי עוד כמה חודשים הוא יגיד לו משהו, אבל עכשיו... אך אי אפשר להישאר כל הזמן במקום הזה. כי לא כל הזמן ה' יקח אותי על הידיים. אני צריך מעכשיו לקחת את עצמי בידיים, אני מתחיל עכשיו התחלה חדשה.

תורה של בוקר ותורה של ערב כרוכות יחד ירדו לישראל. רק לא להתייאש. רק לשמור על אמונה. יש ערב אחרי הבוקר, יש אור ויש חושך, יש מצבים קשים, החיים זה לא עוגת דבש. אבל כשיודעים שהכל ה' עושה, וכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה, כשזוכים לאמונה הזו, אז גם הדברים הקשים האלה לא מפילים אותנו ליאוש. כשאדם נמצא בחושך, בתוך הצרות, בתוך היסורים, בתוך החלל הפנוי, וגם שם הוא לא מאבד תקוה, גם שם הוא מרים את הראש, אז הוא יזכה לקבל את האור הכי גדול, הכי נפלא, אור שממלא את הנפש. פתאום מרגישים את ה', ורוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניו בתוך המילים של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך  כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, כל החושך שבעולם נהפך אז לאור.

אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה ולהודות לה'. אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו, הוא נחלש, מתייאש. הוא לא שמח בזה שהוא הולך עם ציצית, שהוא מניח תפילין, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, לזה הוא לא שם לב.

התורה הכי מפורסמת של רבינו, שהיא מחיה אותנו, את כולנו, זו התורה שמדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי. אתה כבר מיואש, אתה לא שווה, אתה לא מכוון בתפילה, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבינו את התורה שאומרת – אזמרה לאלוקי בעודי.

אזמרה לאלוקי בעודי נכתבה לאנשים שנופלים ברוחם וחושבים שאין להם כוחות, שהם לא מסוגלים להגיע, שהם לא כל כך שווים, או אנחנו שווים אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמותנו, אז התורה הזאת של אזמרה באה אומרת :אזמרה לאלוקי בעודי. בעוד המעט טוב שיש בי. תסתכל בעוד מעט טוב שיש בך כדי שתאמין שאתה יכול, תאמין שיש בך, תאמין שאתה שווה, אפילו שאתה עייף ויגע ואתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות. תחפש את הנקודה הזאת ששמה אתה בטוח צדיק, ששמה אתה לא רשע, והנקודה הזאת תחיה את נפשך, הנקודה הזאת תקפיץ אותך מתורה של ערב, לתורה של בוקר.

שקלים

בשבת לפני ראש חודש אדר קורא המפטיר את פרשת שקלים. כל אחד מישראל נצטווה לתת מחצית השקל, לא חשוב אם הוא עשיר או עני. כולם שווים. "ועל כן נצטוו לתת מחצית השקל, להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות כי אם ע"י חברו, כי עיקר התיקון שיכללו כולם זה בזה באהבה ובאחדות, וכל אחד הוא בבחינת מחצית, עד שנכלל בחברו, וחברו בחברו, וזה רמז להם בשקלים, שציווה שיתנו כולם בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, להודות שכולם שווים אצלו יתברך" (ליקו"ה פריקה וטעינה ד,לז).

בין אדם לחברו זה כל התורה כולה. ה' מתנהג אתך כמו שאתה מתנהג עם אחרים. אם אתה מתעלם, "לא רואה" , גם ה' לא יראה אותך חלילה. ואם קשה לך לעשות למען אחרים, כי אתה בקושי מסתדר עם המשימות שלך בחיים, לפחות שיהיה איכפת לך, לפחות תשמח שלשני טוב. לפחות תתפלל עליו אם לא טוב לו. על הבן הזוג, על הילד, על הילד של השכן, על סתם בן אדם שראית ברחוב וזקוק להרבה תפילות, אפילו מורה על התלמיד שלו.

מנהל תלמוד תורה ומחנך כיתה ניגשו פעם לרבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל וסיפרו לו כי עם כל הקושי שבדבר, הם נאלצים להרחיק תלמיד מן התלמוד תורה. הם ניסו הכל, אבל לצערם אין שינוי. הזאטוט חצוף, עז פנים, איננו לומד, מפריע... בקיצור, אם יש ארבע אבות נזיקין, אז הוא החמישי. הרב שלמה זלמן הנהן בראשו ואמר: "נו, טוב". השניים פנו ללכת, ואז לפני יציאתם מהחדר שאלם רבם: "האם אמרתם תהילים בשבילו?" המנהל והמחנך היו המומים. "ואם אמרתם תהילים בשבילו וזה לא עזר, האם התפללתם עליו ב'שומע תפילה'? השניים נעמדו דום.

"ואם התפללתם עליו ב'שומע תפילה' וגם זה לא עזר, האם התעניתם בעבורו תענית קטנה לפני ריבון העולמים, כדי שיתמלא רחמים עליו ויעזרהו לסור מן הדרך הרעה?"

צריך להתפלל כל הזמן. על עצמנו ועל אחרים. צריך להיות חזקים ועקשנים ברצונות ובתפילות. אבל לזכור שגם אם לא נענינו, התפילות לא הולכות לאבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של בורא עולם והוא יתברך בודאי ישתמש בהם כדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להן בדחיפות. אין תפילה, אין בקשה, אין קבלה שקיבלנו על עצמנו שהולכות לאבוד, שחוזרות ריקם. ביום מן הימים הקב"ה ישתמש בהן למעננו. כמו בסיפור הבא:

זוג מן הפתקים

חתונה בקבוץ. דוד שמואל, הדוד של החתן, אחרי החופה ניגש למיקרופון כדי להגיד כמה מילים: "קהל יקר, 30 שנה אני חשמלאי כאן בקיבוץ, ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם מידי פעם איזה שיר. אבל הפעם, אני חש מחוייבות גדולה לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ.

לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולים. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי סירבה. נופש לא עושים באושוויץ, היא טענה כלפי. אבל מסע השכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו אני ואשתי לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85, לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל. כן. ענינו לו . היום זה היארצייט יום האזכרה של האדמו"ר שלי זצ"ל, הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם. כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות, האמינו לי, מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח הפתק בתוך אחד הסדקים , קיבל מבוקשו ... כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני לא כזה דתי ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל אשתי פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמואל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים ומתנועעים. רציתי ללכת, אבל אשתי לחצה, שמואל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים, עניתי לה, תכתבי את, אז אשתי הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה. אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ, ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, אשתי חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר פולני משופם, ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי אלפי  פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת, שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר, אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

הייתי המום, סיפר דוד שמואל, אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

חברים וידידים. חתן וכלה. שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי, ועכשיו ברשותכם אקריא מה כתוב בו. שמואל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהצהב מקופל והתחיל לקרוא. לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום נתן מקיבוץ 'טללי שחר', עד כאן.

נתן ומיכל מזל טוב לכם! קרא בקול ניחר הדוד שמואל החשמלאי. הפתק הזה שבידי נכתב ע"י חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5, והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול... אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר... נכון, שמואל הוא לא דתי גדול, אבל שמואל אומר לכם, נתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים. החתן נתן רץ לעבר דוד שמואל והביט בפתק: אני בהלם, אני לא מאמין, רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה... איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים? כן מוזמנים יקרים, נתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את ראשו ושלחה לו תזכורת.

שבועיים אחר  כך נתן ומיכל נסעו לפולין. נתן נישק את המצבה ואמר: כבוד האדמו"ר, מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ. ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות: תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה. היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו לעולם.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמור על פה נקי. לא להוציא מהפה מילה שיכולה להתפרש כגנאי לאדם שמדברים עליו. לחשוב לפני שאני מתחיל לדבר על מישהו. כי הרבה פעמים אני לא שם לב, וגם לא מתכוון להגיד משהו רע, אך לאחר מעשה אני מבין שיש פה טעם לפגם. שאומנם דברתי למשל על הילד שלו אך זה יכול להתפרש כגנאי לו עצמו.

תעזור לי לחדד את העין הטובה שלי כדי שבכלל לא אראה פגמים בזולת, וכל דבר שלכאורה נראה לא טוב, אני אוטומאטית אלמד עליו כף זכות, בלי להתאמץ אפילו, כי כשזוכים להסתכל בעיניים טובות וללמד כף זכות על כל דבר שרואים אצל השני, לא מגיעים אף פעם ללשון הרע ורכילות.

וכשמדובר במישהו שפעם פגע בי או בבן משפחתי, וקשה לי לסלוח לו, ואני ממש מחפש אצלו חסרונות כדי להצדיק את ההתייחסות השלילית שלי אליו, זכה אותי לזכור שגם הוא בן שלך אבא, שכולם ילדים שלך, אז איך אני יכול לשנוא מישהו שאתה אבא אוהב אותו?

זכה אותי לזכור את הדבור הזה, שכשאני פוסל מישהו, אני ח"ו מחסיר יהלום מהכתר שלך אבא ואילו כשאני מלמד כף זכות ומוצא משהו טוב בשני, אני מוסיף יהלום לכתר.

זכה אותי לזכור שהפוסל, במומו פוסל ואם אני רואה חסרון אצל השני, בודאי שיש לי משהו מהחסרון הזה כי אם לא, לא הייתי רואה.

תעזור לי לזכור שאם אדם באמת התנהג לא טוב, זה עצמו עונש בשבילו, אז אני צריך להוסיף עונש על עונש ולפסול אותו?

תעזור לי לזכור שכמו שאומרים על ילדים שאין ילד רע, יש ילד שרע לו, ככה אפשר להגיד על כל אדם, לא רק על ילד. שאין אדם רע, יש אדם שרע לו.

תעזור לי במקום לדבר על החסרונות של השני, להתפלל עליו, להרים את הראש אליך ולבקש ממך שתושיע אותו, שבאמת יהיה אכפת לי, שאני באמת ארגיש צער, כי היום בסתר ליבי אני קצת שמח  כי אני רואה שאני לא הכי גרוע, שיש מישהו יותר גרוע ממני.

רבונו של עולם, תעזור לו לא להוציא מילה רעה על אף אדם בעולם, והכי הכי אני מבקש עיניים טובות בשלמות. כמו של דוד המלך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי