"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א)

בפתח פרשת "משפטים" נפסק שטף סיפורי התורה על קורות בני ישראל בשנות נדודיהם במדבר, ובמקום זה מוצגת בפנינו מערכת מסועפת של חוקים ומשפטים – בעיקר בתחום שבין אדם לחברו.

על הפסוק שמתחיל את הפרשה: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – היה אומר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה באה כאן ללמדנו ש"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים...", שיש לשים את "המשפטים" – דהיינו, המצוות שבין אדם לחבירו – "לִפְנֵיהֶם" דהיינו, לפני המצוות שבין אדם למקום - כי "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט', ג').

דוגמא למצווה שבין אדם לחבירו מהפרשה, ניתן לראות מהפסוק הבא (שמות כב, כה-כו): "אִם חָבֹול תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹורוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי".

על מנת לשמר את אנושיות הלב היהודי, מדריכה אותנו התורה על מערכת היחסים שבין המלווה כלפי הלווה מאיתו כסף.

זכותו המלאה של המלווה, לדרוש מהלווה משכון להבטחת החזר ההלוואה, אולם השחיקה המוסרית אורבת דווקא כאן. הזכות לגבות כספך, הינה זכות לגיטימית המוכרת ע"י התורה, העלולה להביא במשך הזמן להקשחת הלב, "בשם הצדק" כמובן, עד כי המלווה כלל לא יתחשב בהתמוטטותו המוחלטת של בעל החוב.

יום יום חייב המלווה, שנטל משכון, לשוב לבית הלווה ולהחזיר אותו לו. לא רק את שמלתו, כפי שכתוב בפסוק, חייב הוא להשיב לו, כי אם גם כלי עבודה שלקח ממנו כמשכון. כך נפסק להלכה.

על פסוק זה כתבו חז"ל (מדרש תנחומא, משפטים טז): "אמר הקב"ה: 'כמה אתה חייב לי (אתה חוטא לפני) ואני ממתין לך... אף אתה, אף על פי שהוא חייב – 'עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִיא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ'. אף אתה דבר אחד יש לי אצלך - אם אין אתה מחזיר משכונו, איני מחזיר לך את נפשך".

הצדיק רבי מאיר'ל מפרימישלן היה מביא דוגמא לחשיבות המצוות שבין אדם לחבירו מפסוק אחר מפרשתנו (שמות כב, ז): "... וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" - אימתי מקוים באדם "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקים" – היאך ובמה נעשה האדם מקורב לקדוש ברוך הוא? כאשר מקוים בו המשך הכתוב: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" – אם אינו עושה עוול לזולת ומונע עצמו מכל פגיעה ברעהו או "בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ"!

יהודי נכנס אל רבי אהרון מבעלז והתלונן כי חברו פגע בו קשות. נענה הרבי ואמר: "ואתה מה עשית? האם כבר סלחת לו?".

הרב משה גרילק, מהספר "פרשה ולקחה"

מנחם בקר, מהספר "פרפראות לתורה"