קונטרס

ימי השובבי"ם ת"ת

חלק א'

חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד'

בו יבוארו חשיבות ענייני הקדושה ומהות קדושת הברית והיסוד ודרכי התשובה

מקורות לימי השובבי"ם - שובו בנים שובבי"ם

הקדמה - חשיבות לימוד העניין

א. שערי הלכה ומנהג (אה"ע עמ' נ)

בענין שמירת הברית, תיקון הפגם ח"ו בזה וכו'. ואף אשר לא הורגל בתוככי אנ"ש להדפיס ספרים מיוחדים בביאור סיבת העון, וגם אפילו לא לייחד הדיבור על זה ברבים ובפרסום, י"ל הטעם ע"ז ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע, כי ההרהור והפחד מן החטא יוכל לפעול בטבע הקרי כמו הרהורי עבירה.

ב. העמק דבר ויקרא טו, ב

והנה לא מצינו בכל פרשיות שבתורה זה הלשון ואמרתם אליהם, רק דברו אל ב"י לאמר שביאורו שגם אהרן ידבר אותו הפ' בע"פ בזה הלשון שאמר משה, אבל ואמרתם אליהם שהוא הלכות ומשניות אינו מן הצורך לכתוב שילמוד אהרן עם ישראל שהרי כל המשניות ותורה שבע"פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו, אלא כפי שקשה לדבר בעניני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה, והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדיבור והלמוד בהם, ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל הקבלות שיש לו בע"פ שלא יאבדו מישראל, אבל אחר שלמדם שוב אין המצוה להגות בהם כמצות ת"ת שהמה למצוה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה, מש"ה כתיב בפ' זו ואמרתם אליהם, שגם אהרן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו. וה"ה כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן.

ג. ישמח ישראל שמות א (ר' ירחמיאל ישראל מאלכסנדר) [מכון ישמח ישראל המבואר] עמ' 6

החידוש הראשון: שאין מי שנפטר מחובת עבודת התיקונים בזה, ואפילו מי שהוא צדיק גמור. והוא מה שהביא התפארת שמואל (יד שבט אות א) בשם אביו הרה"ק האדה"ז שאמר לבנו רבינו הישמח ישראל זי"ע דלכן נאמר שובבי"ם בלשון רבים ולא שובב, כי ענין השובבים הוא אצל אחד עבור עצמו ואצל אחד עבור אחרים, וכביאורו הנורא ממרן האמרי מנחם בזה (שמות אות ג), כי אם בכללות ישראל לא נתקן הכל, עדיין הוא עצמו ג"כ פגום, שהרי הוא ג"כ בכללות ישראל, ואין בפרט אלא מה שבכלל, ולזאת אף שהצדיק עצמו מקודש בקדושת הברית, הנה זה הוא בפרטיות, אבל בכלליות צריך עוד לתקן, ומחמת כן מחוייב להתעסק בתיקוני התשובה עכ"ל. והחידוש השני: שענין התשובה והתיקון המסוגל ביותר בשובבי"ם הוא תורה מסיני, והאר"י הק' והבאים אחריו רק גילו לנו ענין תוקף קדושת וחשיבות הזמן, שהם מסוגלים מאוד מאוד לתשובה ולתיקון ולהתקרב אל מקור החיים הקב"ה. והורו לנו כדת מה לעשות.

ד. נתיבות שלום (שובבים עמ' ז)

רבותה"ק זי"ע שמו את עיקר הדגש בעבודתו יתברך במדה זו, שכל העליות והירידות בכל הענינים תלויים אך ורק בזה. ואמרו שלכן נקראת מדה זו יסוד כי היא יסוד האדם. אי אפשר שתהיה לאדם התעלות אמיתית בעבודתו ית' או הרגשת נועם קדושת השבת ושאר מצוות, אלא אם מתנהג בקדושה ובטהרה במדה זו.

ה. אשיב ממצולות עמ' 15

תאוות אחרות מתייחסות לכוחות פרטיים ומסוימים במציאות, מעוותות אותם מהקשרם הנכון, אך תאוות העריות מתייחסת לעצם החיים, לשורש כל הכוחות. היא חזקה כל-כך, מפני שהיא מגיעה עד אותה נקודה המחיה ומצמיחה ומולידה חיים חדשים. כגודל הבנין - גודל הפיתוי וגודל ההרס.

ו. אורות הקודש חלק ג, עמ' חרצ

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.

ז. נתיבות שלום א מאמר טהרת המדות -קדושים תהיו

העניין הנשגב של קדושה תופס מקום מרכזי בצווי התורה, ומוזכר פעמים רבות בתוה"ק, כמו קדושים תהיו וגו' (ויקרא יט), והתקדשתם והייתם קדשים (שם כ), והייתם לי קדשים כי קדוש אני (שם), ובעוד הרבה מקומות, וכהכנה לקבלת התורה היה דבר ה' ביעודו של עם ישראל (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פי' גוי שמהותו קדושה, והיינו שאין מספיק שיקיימו את התורה והמצוות אלא קדושים ת ה י ו... נראה בביאור מצות התורה קדושים תהיו וגו', שהמשמעות הוא שתהיו עצם של קדושה, ולא רק שתתנהגו בהנהגה של קדושה, ומרומז בספרי עה"פ כי עם קדוש אתה, קדושת עצמך... וביאור הענין למה אין האדם בכוחות עצמו יכול להשיג דרגה זו להיות עצם של קדושה, רק ע"י מתנה מן השמים, וכל' המסילת ישרים (פכ"ו) "הקדושה תחילתה יגיעה וסופה מתנה". היות שהן מצד התולדה האדם נולד בכח תאווני, וכמ"ד (תהלים נא) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, והן מפני שהפגמים בעניני שמירת ברית קודש קשים וחמורים במיוחד ומטמאים את עצם מציאות האדם. ואם כל החטאים פוגמים רק באברים שחטאו, בפגמי ברי"ק הפגם מתחיל במח הדעת, בהרהור, ומגיע עד סיומא דגופא, וכמאחז"ל (מובא ברש"י במדבר טו) העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין, ובבחינת (יחזקאל לב) ותהי עוונותם על עצמותם, ומובא בספרים כי עון מרומז על פגמי ברי"ק. פגמים הללו אינם רק חטא חיצוני אלא חקוקים בתוך עצמותיו והפגם הוא מכף רגלו ועד ראשו.

ח. נתיבות שלום שובבי"ם עמ' עה - עו

ועשית הישר והטוב בעיני ה"א למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך (דברים ו). כל התורה והמצוות הם הכנה לואהבת את ה' אלוקיך, אך עדיין לא די בזה, שיש עוד דברים הרבה הנכללים בועשית הישר והטוב בעיני ה', שאדם צריך להתבונן בכל דרכיו ומעשיו מה ישר ומה טוב בעיני ה'... ובכלל ועשית הישר והטוב, ישר היינו כל העניינים שבין אדם לחבירו לפנים משורת הדין, וכגון דינא דבר מצרא וכיו"ב. וטוב הוא עניין הקדושה, שהפגמים במידה זו נקראים רע, כמד"כ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ותיקון מדה זו איקרי טוב, כדכ' אמרו צדיק כי טוב. וכן נכלל בזה כל פרשת קדש עצמך במותר לך... וכן מצינו שכל ירושת הארץ תלויה במדת הקדושה, כדכ' ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך... ארץ ישראל נקראת הארץהטובה, טובה היא מדת הקדושה ועניין קדש עצמך במותר לך, כי ארץ ישראל היא במעלה העליונה של טובה, שסגולתה היא להביא לקדושה ואינה סובלת כלל טומאה.

ט. שמונה קבצים (א שכט)

עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלוהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלוהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעיות. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלוהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטייה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם בהתרוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלוהית.

י. שמונה קבצים (א שנו)

עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאוד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הקדושה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מידות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.

סגולת ימי השובבי"ם

א. שער רוח הקודש (דף יז עמ' ד)

ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל: שיש מנהג קדום בכל ישראל, להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום ראשון של פרשת שמות, עד פרשת תרומה, וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם, שובו בנים שובבי"ם, ר"ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו, לא נתקנו אלא על עוון הקרי.וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה. וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדה"ר, באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו, והיה מוליד שדין ורוחין ע"י טפות קרי. וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא, ולכן בזמן הפרשיות אלו, יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם, המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא, היה התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם ג"כ, בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להיתקן בענין כי תקנה עבד עברי (שמות כא)וע"ש... גם צריך שיתענה פ"ד ימים רצופים כנגד שם מ"ב וכו'. וטוב בוא שיתענה מ' יום הנז' של כל ימי השובבי"ם ואח"כ יתענה עוד מד' יום אחרים להשלים הפ"ד יום הנז'.

ב. שער הכונות דרוש א דפסח (דף עט עמ' א)

ענין פסח ויציאת מצרים. הנה ידוע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונים דור אנוש ודור הפלגה סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של יציאת מצרים היו בחי' אותם הניצוצות של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל, ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן גם הם היו משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', וכתיב אוי לרשע רע, וכתיב לא יגורך רע כנדרש בס"ה. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי, ולכם הם בני האדם דכורא בלי נוק'. וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון, אבל לא היו באותו עון הראשון של השחתת זרע כדור המבול.

וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר שלא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם סיגוף אחר סיגוף לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מהזהב ואח"כ ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות, כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים.

וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שעל המיטה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות, אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור כדי לתקנם. ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו, כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם, נגזר עליהם כל הבן היאורה תשליכוהו דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בסוד שבת ודינין במרה איפקוד וע"ש היטב.

מקור האיסור וחומר ענינו

א. והייתם קדושים עמ' 122 הרב עזריה אריאל בהדרכת ובהסכמת הרב נויבירט זצ"ל

הוצאת זרע לבטלה היא חטאם של ער ואונן (בראשית לח ז-י, יבמות לד:) והיא גם, ע"פ מסורת חז"ל מחטאי דור המבול (בראשית ו יא, נדה יג. ורש"י ד"ה כאילו מביא מבול, פרקי דר"א פכ"ה).

ההגדרה הפורמלית המדויקת של האיסור שנויה במחלוקת: יש מן הראשונים שדעתם הוא שהוא איסור דאורייתא, משום 'לא תנאף', כדרשת חז"ל (נדה יג:) 'אלו המנאפים ביד' (סמ"ק, מצוה רצב). ויש שכללו איסור זה במצות עשה של פריה ורביה, שממנה נובע גם איסור להשחית זרע (תוס' סנהדרין נט: ד"ה והא)מקור אחר לאיסור זה הוא הפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' (דברים כג י). ויש שלמדו מדרשת חכמים (ירושלמי קדושין א א) ודבק באשתו ולא באשת חברו, וכן בכל אופן שאינו באשתו. מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות(שמחת הבית וברכתו עמ' 99).

ויש מהראשונים שדעתם שהוא איסור מדרבנן. כך נראה מהרמב"ם (איסורי ביאה כאי ח, פ' המשנה סנהדרין ז ד) ומתוס' הרא"ש (נדה מג. ד"ה אוחז).

לכל הדעות זהו איסור חמור, ובגמרא ובפוסקים נאמרו על כך ביטויים חריפים: 'כאילו מביא מבול לעולם', 'כאילו שופך דמים', 'כאילו עובד ע"ז', 'כאילו הורג נפש' (נדה שם ורמב"ם שם). ולשון השו"ע (אה"ע כג א)'ועוון זה חמור מכל עברות שבתורה'. והסבירו, שופך דמים מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד ע"ז, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שובדי ע"ז מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (שמחת הבית וברכתו עמ' 100 ע"פ מהר"ל חידושי אגדות נדה יג:).

יש להדגיש, שהאיסור הוא על הוצאת זרע לבטלה, ולא על יציאת זרע לבטלה. כלומר, מה שאינו נגרם ממעשה או מחשבה של אדם הרי זה אונס (פשוט וראה גם שו"ת הרדב"ז ח"ה קסא ובאוצר הפוסקים אה"ע כג).

ב. זוהר הקדוש ויחי ריט:

כֻּלְּהוּ פָּתְחִין וַוי, דְּהָא דִינָא חַדְתָּא אִתְעַר הַשְׁתָּא, בְּגִינֵיהּ דִּפְלַנְיָא. כַּמָּה גַרְדִינִין דְּנִמּוּסִין [=שומרי החוק]מִזְדַּמְּנִין לְקֳבְלֵיהּ, וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ: וַוי אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין וְאָמְרִין: (ישעיה ג) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ. מַאי (טעמא) גְּמוּל יָדָיו? אָמַר רִבִּי יִצְחָק: לְאַכְלָלָא (לאפקא) מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא (ס''ט ע''א). דְּהָא תָּנִינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, אִקְרֵי רָע, וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא [תרגום: כָּל מִי שֶׁמּוֹצִיא זַרְעוֹ לָרִיק נִקְרָא רָע, וְלֹא רוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה]. דִּכְתִיב: (תהלים ה) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע. וּכְתִיב: (בראשית לח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוּף הָכָא, אוֹי לְרָשָׁע רָע - וַוי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּאִיהוּ רַע, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רַע. כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ, לְאַכְלָלָא מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְרֵיקַנְיָא, וּלְהַאי טָרְדִין בְּהַהוּא עַלְמָא יַתִּיר מִכֹּלָּא [תרגום: וְלאיש זֶה טוֹרְדִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם יוֹתֵר מִכֻּלָּם]. תָּא חֲזֵי, דְּהָא כְּתִיב אוֹי לְרָשָׁע (רע), כֵּיוָן דִּכְתִיב אוֹי לְרָשָׁע, אַמַּאי רָע. אֶלָא כְּמָה דְּאֲמִינָא, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רָע. וּכְתִיב לֹא יְגוּרְךָ רָע. וְכֻלְּהוּ סָלְקִין, וְהַאי לָא סָלִיק [תרגום: וכולם עולים והוא לא עולה]. וְאִי תֵימָא, שְׁאָר חַיָּיבִין דְּקָטְלוּ בְּנֵי נָשָׁא? תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ סָלְקִין וְהוּא לָא סָלִיק. מַאי טַעְמָא? אִינוּן קְטִילוּ בְּנֵי נָשָׁא אָחֳרָא, וְהַאי קָטִיל בְּנוֹי מַמָּשׁ, אוֹשִׁיד דָּמִין סַגִּיאִין [תרגום: וְאיש זֶה הָרַג בָּנָיו מַמָּשׁ, שָׁפַךְ דָּמִים רַבִּים(שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)]. תָּא חֲזֵי, בִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא, לָא כְּתִיב וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', וְכָאן כְּתִיב, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְשִׁחֵת אַרְצָה. תְּנַן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵית לָךְ חוֹבָא בְּעַלְמָא דְּלָא אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה, בַּר מֵהַאי [ובשער הכונות דרושי הלילה דרוש ז נו: גורס - בר בטורח סגי ויתיר]. וְלֵית לָךְ חַיָּיבַיָא דְּלָא חָמָאן אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, בַּר מֵהַאי. דִּכְתִיב לא יְגוּרְךָ רָע, כְּלַל. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דִכְתִיב, (תהלים קטו) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים [תרגום: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין לְךְ חֵטְא בָּעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה פְּרָט לָזֶה, וְאֵין לְךְ רָשָׁע שֶׁלֹּא רוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה פְּרָט לָזֶה, שֶׁכָּתוּב לֹא יְגֻרְךְ רָע, כְּלַל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַה זֶּה לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קטז) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים].

ג. זוהר הקדוש נח ס"ב.

תָּא חֲזֵי, כָּל חֶטְאוֹי דְּבַר נָשׁ כֻּלְהוּ חַבָּלוּתָא דִילֵיהּ תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה [תרגום: כָּל חֲטָאֵי הָאָדָם כֻּלָּם, הַשְׁחָתָתָם תְּלוּיָה בִּתְשׁוּבָה]. וְחֶטְאָה דְּאוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא וּמְחַבְּלָא אָרְחֵיהּ וְאַפִּיק זַרְעָא עַל אַרְעָא, מְחַבִּיל לֵיהּ וּמְחַבִּיל אַרְעָא. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיה ב) נִכְתַּם עֲוֹנִךְ לְפָנַי. וּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים ה) כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. בַּר בִּתְשׁוּבָה סַגֵּי [תרגום: פְּרָט לִתְשׁוּבָה גְדוֹלָה] (מופיע בחלק מכתבי היד. עיין ניצוצי אור וראשית חכמה שער הקדושה פרק יז שגרס בר בחילא דתיובתא תקיפא [תרגום:חוץ מכוחה של תשובה חזקה]). וּכְתִיב, (בראשית לח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִיתֵהוּ ה' וְהָא אִתְּמָר.

ד. זוהר הקדוש וישב דף קצ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד חָמֵי בַר נָשׁ דְּהִרְהוּרִין בִּישִׁין אַתְיָין לְגַבֵּיהּ, יִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא וּכְדֵין יִתְעַבְרוּן מִנֵּיהּ. [תרגום: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה שֶׁבָּאִים אֵלָיו הִרְהוּרִים רָעִים, יִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, וְאָז יַעַבְרוּ מִמֶּנּוּ], אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא אָתֵי לְמִפְתֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, יְהֵא מָשִׁיךְ לֵיהּ לְגַבֵּי אוֹרַיְיתָא, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ.

ה. שער הכונות דרושי הלילה (דרוש ז' דף נ"ו ע"ב)

דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין מי שמוליד מזיקים ממש כמו המוציא שז"ל, כמו שיתבאר כי אפילו הבא על כל עריות שבתורה נולדים משם ממזרים גופנים בעוה"ז, והאמת היא שמי שעובר שאר עבירות מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטרוגים עליו, אבל המוציא שז"ל עונשו גדול לאין קץ, הלא תראה מה שהפליגו בזוהר במקומות רבים ובפרט בפרשת ויחי שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא לבד ממוציא שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין וכו' ועיי"ש. וזה עניינה, דע כי המוציא שז"ל פוגם במחשבה כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטיפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפעת במלכות אבל יוצאה לחוץ אל הקלי' הנק' קליפת נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל, והיא ג"כ סוד אותה טיקלא דאזדמנת בההוא סיטרא דעשיקת נשמתין כנז' בתחילת הסבא דפ' משפטים (דצ"ה וצ"ה). הנה אשת זנונים דסטרא אחרא פתי לחוה באמצעות קליפת נוגה כנז' שם פרשת ויקהל ונמשכת אותה הנשמה אליה ואז מתחבר בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים ונעשים בחי' גוף אחד אל אותה הנשמה, נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחינת בנים שיתערבו בס"א, ושם יתלבשו בגופות הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים, ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. והנה כדי לתקן עון זה צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים  לאותם הנשמות, ועי"כ אותם הנשמות יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה.ונמצא שצריך שתי כונות: אחת להמית הגופות ההם, ב' לחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל הנשמות ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות... גם יש עון אחר דומה לזה והוא מי שמשמש מיטתו ואינו שוהה עד שיצאו כל הטיפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפות היוצאות לבטלה אף ע"פ שאינן ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנז'.

ו. שער המצוות (סוף פ' נח)

וכן יזהר שלאחר ששימש מיטתו אפילו מאותם הטיפות שהם כמו מים ואינם קשורות כלובן ביצה כי כל זה בכלל השחתת זרע.

ז. פרי עץ חיים שער ק"ש שעה"מ (פרק יא)

מורי זלה"ה אמר, כי גם אותם הטיפות היוצאת מן האדם קודם הזיווג הם בכלל מוציא זרע לבטלה וצריך תיקון גדול על זה.

ח. של"ה שער האותיות אות הקו"ף קדושת הזווג (ועי' תקנת השבין טו כ שדוחה דבריו)

אמנם, נראה לי לתרץ בענין אחר בכוונת הזהר דלעיל (זוה"ק ויחי ריט:), שאמר אין תשובה לעון זה. ומתחלה אקדים... והנה נודע, שלכל עבירה יש ארבע תשובות שסידר הרוקח (הלכות תשובה סי' ב' - ז'), תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. ואם יש עונש מיתה, צריך לעשות לו סיגופים השוים למיתה. והמוציא זרע לבטלה חייב מיתה (נדה יג א). וכבר סידרו הרוקח והאלהי האריז"ל סדר התשובה לחטא זה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי תשובה מועיל לתקן הפגם שפגם, למשל בעולם העשיה או היצירה. ואם רצה לתקן ביותר, אזי צריך תשובה ביותר, וכולי האי ואולי. ואמנם שיתקן במה שסר מטוב ונעשה רע, כי נעשה רע בעיני ה', בודאי צריך כהנה וכהנה. והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת, אבל בעונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים, ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה, או ניאוף בידים ששפשף ידו באברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים, והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנזכרת לעיל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו והתשובה לא תכלה על הרוב. וזהו שרמז בזהר (ח"א דף ס"ב ע"א; דף רי"ט ע"ב) שאין לעון זה תשובה, מחמת שהעושה כן הוא מלובש בתאוה הרעה הזו, ועושה כמה פעמים בלי ערך, כי אין מונע לו כמו שיש לו מונעים בעבירה אחרת הנגמרת על ידי אחר, כגון הבא על הערוה, שאם היא לא תרצה, אז הוא לא יחטא, וגם לפעמים מניח בשביל מורא בני אדם. מה שאין כן בהוצאת זרע לבטלה, בעונותינו הרבים, העבירה היא בידו לעשות בהסתר בכל אימת שרוצה, על כן שגור בה. ואם כן בהתחרטו אחר כך, אף שעושה תשובה, אין התשובה נגמרת לרוב פעמים שמחויב לעשות תשובה זו. על זה ידוו כל הדויים, ויתפלש באפר, ויבכה ויצעק, ויעשה כרבי אלעזר בן דורדיא ששם ראשו בין ארכבותיו וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז א). [אך עיין בשו"ת תורה לשמה סימן תעז שכתב שהתיקון של הארבעים הכתוב בדברי רבינו האר"י זצ"ל, הוא מועיל לכמה פעמים ואין צריך לכל קרי ארבעים יום וכנודע].

ט. ראשית חכמה שער הקדושה (פרק יז טו-יט)

עם היות שבמאמר הזה אמר סתם דלא אית ביה תשובה, צריכין אנו לתרץ ענין זה, שהרי יש לנו: שאין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפילו מנשה קיבלו הקב"ה. אם כן מה ישתנה עון זה מהשאר? ונראה לי לתרץשהכונה הוא שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה כשאר הפוגמים, שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה,דהיינו בסור מרע, מיד הם מקובלים. וכן מדוקדק בלשונו דסמיך ליה: ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי. והטעם מפני (א) שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפרשתי, ולכן כיון שהשכינה קטיגורו אינו מקבלו בתשובה... אבל צעקו וחזרו בתשובה - וה' שמע ומכל צרותם הצילם... שגדולה צעקה... נמצא היות הצעקה למעלה מהתשובה תתאה לכל הפירושים, ולכך ה' שמע. והכונה היא שתשובתו קשה עד יגיע לתשובה עילעא. וכן כתב כהר"ר יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח, שהכונה באמרו שאין לו תשובה פירוש שתשובתו קשה עד מאוד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה... ויש לסייע סברא זו מדברי רשב"י ע"ה בזוהר (ויקהל ריד ב) שהחמיר שם... ואמר אח"כ והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזיא לחפייא על כל עובדוי, עכ"ל. והטעם שיצטרך תשובה שלימתא לחפייא על עובדוי, מפני שמדת הצדיק נקראת 'כל', שכל המדות נכללות בו... (ב) נמצא הפוגם בברית פגם בכל המדות הכלולות במדת צדיק ובאותיות השם, וכאלו פגם כל השעור קומה... ועתה יתורץ בזה באופן אחר: כי כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה כמו לישא אשה, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם כל אבריו כדפרשנו...ומורי ע"ה כתב בספר אלימה בענין תשובת עון זה, וכללתי כלל דבריו הוא זה: שמצינו שנקרא רע, והרע הוא הפך הטוב. והענין כי הצדיק נקרא טוב, שגורם להמשיך אור היסוד בנקבה, כי שם אשד נחלי הזרע אור העליון, וכיון שזה השפיעו לבטלה נזדמנה לילית שם, שהיא נקראת ריק ובטלה, (ג) וגורם שהברית העליון ישתעבד להשפיע לחיצונים, וגורם שפחה כי תירש גבירתה, שהשפע שהיה ראוי שיושפע לשכינה נשפע לחיצונים, ולכן נקרא רע, ולכן אינו רואה פני שכינה... [כעין זה באדיר במרום לרמח"ל עמ' עח]אמנם אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, הוא כי צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום התשובה. (ד) והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח כי משם נשפע הזרע והוא פגם בחכמה, ןלכן צריך לעשות תשובה למעלה ממקום התשובה שהיא הבינה. (ועי' תקנת השבין טו כ שמקשה על הראשית חכמה)

י. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב

(יח) אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם לִפְרשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְכִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא-י) 'בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו' עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת. (יט) וְאָמְרוּ חֲכָמִים גֵּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמַן וּזְמַן שֶׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. [וְעוֹד] אָמְרוּ חֲכָמִים רֹב בְּגֵזֶל מִעוּט בַּעֲרָיוֹת וְהַכּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. (כ) לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדֵעָה נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָּהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי. כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד. (כא) וְכֵן יִנְהֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים וְהֵם מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה יְתֵרָה. גְּדוֹלָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יַפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה-יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'.

יא. שו"ע אה"ע סימן כג

(א) אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְעָוֹן זֶה חָמוּר מִכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד. (ב) אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִים בַּיָּד וּמוֹצִיאִים שִׁכְבַת זֶרַע, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסוּר גָּדוֹל הוּא, אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ''יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ'' (יְשַׁעְיָה א, טו), וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ. (ג) אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר, אֶלָּא אִם יָבֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן'' (מִשְׁלֵי ה, יט). לְפִיכָךְ, אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לִנְקֵבָה. וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲסוּקִים בִּמְלַאכְתָּם לֹא יָבוֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר. (ד) אָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלֹחַ יָדָיו בִּמְבוּשָׁיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם, לֹא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין; וְאִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר. וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לָאַמָּה כְּלָל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ג'.

יב מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ב ד

תניא גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה, מעכבים את המשיח, בשלמא מוציאים שכבת זרע לבטלה,דאמר ר' יוחנן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.

יג. שמחת הבית וברכתו עמ' 103

שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחו חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שהרי הפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצות 'ואהבת לרעך כמוך' היא 'כלל גדול בתורה' (ויקרא י טיח בספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצות עונה. וזה תמציתו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות... לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.

יד. תקנת השבין (טו יא - יב הוצאת הר ברכה)

הנה עם כל תוקף הטומאה שבעוון זה, לא אמרו בזה עונשי גהינם חמורים ביותר משאר עבירות, רק כל חומר שבו בהעדר המעלה דראיית פני שכינה, ומניעת הכניסה למדרגות העליונות... ובפרשת ויקהל(ריד:): דלית חובא דקשיא קמיה קוב"ה כהאי וכו', על חובא דא כתיב: וירע בעיני ה' וגו'. הנה בכאן פירש שקושי חטא זה מכל העבירות הוא קמיה קוב"ה דוקא, דמייתי על זה קרא דבעניני ה', דלא נמצא כן בחטא אחר, וכן בער נאמר: רע בעיני ה', ובכל הני דוכתי בזוהר מייתי גם כן מקרא הנ"ל, וכלפי עיני ה' דייקא, עוון זה חמור ורע יותר מן הכל. ויש לומר לפי זה שפיר דדוקא הוא נגד כל עבירות כולם בענין הטומאה המרחקת מפני שכינה וכלפי שמיא דוקא, אבל מצד האדם בעולם הזה ואפילו מצד עולם המלאכים ודאי כל העבירות שהחמירה תורה באזהרתם ובעונשם הם חמורים יותר... אבל חומר עוון זה הוא רק בעיני ה' לבדו ולענין ההתקרבות לפניו יתברך.

טו. קרנות צדיק א אות כא

ראיתי בספר הברית (ח"א טז ג) שהביא מספר הרוקח זכרונו לברכה, וזה לשונו: ואם תרצה לדעת אחי, מה ענש יש בזה העון בעולם הזה - בא וראה מה שכתב בספר הרוקח וזה לשונו: קבלה יש בידינו והוא בדוק ומנוסה בנסיון, שכל הרגיל בעון הוצאת שכבת זרע לבטלה - אפילו אם נולד במזל טוב, מתהפך לו להיות מזלו רע, ויהיה גבר לא יצלח בימיו, וכל אשר הוא עושה במלאכה או בסחורה הוא מפסיד. ואפילו אם זהב בידו - יתהפך לרע מזלו לנחושת. מדה כנגד מדה: הוא שלח את ידיו וחלל את בריתו ברית קדש, לכן בכל משלח ידיו ישלח ה' את המארה והמגערת, עד שיהיה עני ודל כל ימיו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה ג יא): אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולכן מ'וציא ז'רע ל'בטלה - ראשי תיבות מזל, שנהפך מזלו לרע ח"ו כנזכר. והנה אם אחד היה רוצה לקנות איזו סחורה להרויח בה, ובא חברו והשיג גבולו ולקחה ממנו, כמה הוא יצטער על זה, ואם כן, איך הוא בידו גורם הפסדו והופך מזלו מטוב לרע, ח"ו?!