שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א, א)

"איך ירדו מצרימה? עם מה ירדו? עם איזה נשק הם ירדו? עם השמות. השמות, זה היה הנשק שלהם בזכות שלא שינו את שמותם, שפתם, לבושם, הם נגאלו. השמות זה הכוח והנשק של עם ישראל, השם זה הנשמה, זה הפנימיות, זה היעוד, זה המהות של הבן אדם (באור פני מלך).

וראך ושמח בלבו (ד, יד).

הקב"ה ברא את האדם עם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, כדי שתהיה הבחירה בידו לבחור בטוב ולקבל שכר על בחירתו. כל חיינו אנחנו שואפים להיות יותר טובים ויותר טובים ועיקר העבודה זה בסביבה הכי הקרובה שלנו שזה הבית. כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים, ומתחים וצריך הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם. רבונו של עולם, תן לי לב שמרגיש את הצער של השני ושמח בהצלחתו. כמו אהרון הכהן שאפילו שהיה הבכור, שמח בהצלחתו של משה ובזכותו קיבלנו את הפסוק שהפך לסמל הפירגון והעיניים הטובות "וראך, ושמח בלבו".

המשימה של החיים שלנו זה לסגל לעצמנו עין טובה. לא לקנא בשני. לשמוח בהצלחה שלו גם אם לי עצמי יש חסרון בדבר הזה שהשני מצליח בו. אם תשמח, ה' יתן גם לך. זה נסיון כל כך קשה, בואו לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה, קשה לנו לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאיתנו.

כמה צריך לבכות לה', ה' מה אני עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר, תציל אותי, כבר אין לי כוח לקנאה הזאת, תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי בלי קשר לשני.

עין רעה לא יכולה לסבול שמישהו אחר מצליח, שלמישהו אחר טוב, ישר פוסלים. אבל שוכחים שהפוסל, במומו פוסל אם אתה אומר: את זה אני לא יכול לסבול, סימן שיש לך את התכונה הגרועה הזו. אם אתה אומר על מישהו משהו לא טוב, סימן שזה נמצא בך.

אך אם אתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, וזאת בעצם עיקר העבודה שלנו פה.

קודם כל תלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בוודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תילמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים לא טובים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני, אני לא חושב שאני לא שווה . אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר ועצום.

אנחנו עצובים, ולא מרוצים, וקיפחו אותנו, ולא קיבלו אותנו, לשני זה לא קרה ולי זה קרה, ומה יהיה איתי, ואיך זה שלשכן הולך מצויין, הוא עבר לבית חדש ואני כל כמה חודשים עובר דירה, אנחנו שוכחים שיש מישהו למעלה שמנהל פה את הכל וכל פעם שאנחנו מתלוננים, וכועסים, ומרגישים מקופחים, זה כאילו אנחנו אומרים להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם.

"איולת אדם תסלף את דרכו ועל ה' יזעף לבו". אדם יש לו איזה הסתכלות לא נכונה וזה גורם לו שהוא כועס על ה'. אדם כל הזמן מתחנן, כואב לי פה וכואב לי שם וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? אולי זה יזיק לך ח"ו?

אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש במי לקנא. כי תמיד חסר לו  משהו שיש לאחרים. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יתסכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'.

עין טובה אפשר ללמוד מהצדיק. מה הצדיק עושה? הוא מגלה את הטוב, מגלה שהמהות של יהודי טובה. גם במשפט קורה אותו דבר. מגיע קצין נוער, מגיעה עובדת סוציאלית, מגיע איזה חבר שמתחיל לרכך את השופט. אני מכיר אותו, הוא עזר לי, הוא איש חסד, מספרים עליו אין ספור סיפורים והשופט מתרכך, הוא רואה דבר חדש.

זאת העין טובה שהיא שיא החיבור, כמו שעין רעה זה שיא הפירוד. זאת העין הטובה, וכשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף.

עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לשמוח איתו, לדון אותו לכף זכות, לזכור שהוא יצור אלוקי. זאת העין שרואה משהו טוב בכל אדם כי אין דבר כזה שאי אפשר למצוא משהו טוב בשני, זאת עבודה לכל החיים, להעביר את זה הלאה, לבנים, לנכדים, להסתכל בעין טובה על כל אחד.

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו. ואם אתה גם אומר לו מילה טובה, זה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

מורנו הרב: "לכל יהודי ויהודי יש נקודה של יראת שמים מה שאין בחבירו, אחד מתפלל יותר טוב, אחד יש לו יותר קדושה, אחד עושה יותר חסד, אחד יותר למדן יותר מבין יותר מעמיק, וכשאתה מאמין בכולם, נדבק בכולם, מעריץ את כולם, אתה זוכה לקיים מצוות עשה של "ובו תדבק".

אם דיברת על איזהו יהודי, אז גמרנו!  הפסדת את הקדושה, הכל הפסדת! איך אתה יכול לדבר על מי שה' אוהב אותו? ה' אוהב את כל עמו ישראל! אתה חושב שעם ישראל זה רק 10 אנשים שאתה אוהב? ה' אוהב את כולם אז גם אתה צריך לאהוב את כולם." (עד כאן מורנו הרב)

בתיה בת פרעה מגיעה לשפת היאור ומגלה שם תיבה עם ילד בוכה. תינוק בן שלושה חודשים בוכה. מה החידוש שהוא בוכה? למה מציינים את זה בכלל, הרי כל ילד קטן בוכה! בפרט כשהוא כבר כמה שעות בלי אמא שלו! ודאי שהוא יבכה! אלא שמשה בכה על צרות ישראל. מהיום שהוא נולד הוא לא הפסיק לבכות ולהתפלל על עם ישראל.

גם אם מישהו מתייחס אלינו בצורה פוגעת, להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי, לא מייד להרחיק אותו, לא מייד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אסור לנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מאחרים. כל יהודי, יש בו משהו שאין בחברו. לכל אחד יש את המשבצת האישית שלו בתוך פסיפס הענק שכלל ישראל שותפים בו. לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת שלו שבה הוא צדיק.

זה מתחיל באנשים הכי קרובים אליך. כמו שיודעים להתחבר לילד עם איזה קושי, כך צריך לדעת להתחבר לבן זוג עם איזה קושי. במקום לראות שהוא לא כזה סימפאטי, הוא לא כזה חכם, הוא לא כזה שיודע לתת מחמאות, הוא לא כזה מבין, הוא לא כזה מתחשב, הוא לא כזה מקשיב, תראה מה הוא כן.

אדם יכול להתלונן שנים על הבן/בת זוג, לחשוב שאשתו מאד גרועה. או להתלונן על איזה רבה בחיידר, או על השכנים שגזלו לו את השמש, או על ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה היא בגלל הדבר הזה ואחר כך הוא מגיע לאיזו השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת וזה בכלל לא הבן/בת זוג, וזה בכלל לא השכן ולא הילדים, זה הכל בעיניים שלו, שכשהן טובות, שכשהן מחפשות את הנקודה הטובה בשני, אז כל החיים נראים אחרת. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. תתרכז בנקודה הקטנה שבה אתה רואה טוב אצל השני, ופתאום תראה שאין רע, שהנקודה הקטנה הזאת זאת המציאות שלו, וכל הדברים הרעים שלו זה קשקושים. ככה תעשה עם השני וככה תעשה עם עצמך. זאת התורה הכי מפורסמת של רבינו הקדוש, תורה רפ"ב שהיא מחייה אותנו, שהיא מדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי, זאת התורה שמקרבת המונים לרבינו. כי אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע . כל יהודי יש לו נשמה קדושה, אי אפשר להגיד עליו שהוא חילוני, שהוא קשור רק לחול, שאין לו שום קשר עם הקודש. צריך לחפש טוב בכל אדם ובכל מקום, לחפש את הטוב והיקר בזולת. בכל יהודי יש טוב שאין בחברו, אי אפשר לוותר עליו. הדרך שלנו אל הקדושה חייבת לעבור דרך הכרת מעלתו של כל איש ישראל.

אהבה זה חובה. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, ואין לנו את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. כי כמה שזה נראה פשוט, זה עדיין מאד קשה. אהבת חברים אצלנו זה עד גבול מסויים, זה בתנאים מסויימים. אבל זה מה שה' רוצה מאיתנו. שנלך בדרכיו. ה' דרכיו חסד, אז גם אני אעשה חסד. ה' אוהב כל יהודי, אז גם רוצה לאהוב כל יהודי. אתה לא יכול להיות דבוק בה' ובאותו זמן לברוח מבני אדם, להראות להם פנים קשות, למחוק בני אדם מהחיים שלך ולחיות עם זה בשלום לאורך שנים כאילו זה בסדר. כל שרוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו. כשם שצריך אדם לצאת ידי חובתו מידי שמים, כך צריך לצאת ידי חובתו מידי אדם. אנחנו אומרים כל בוקר בתפילה "לעולם יהיה אדם ירא שמים". קודם תהיה "אדם", רק אחר כך "ירא שמים".

התיקון של העולם זה העין הטובה. הגאולה של העולם זה העין הטובה. כשהעיניים טובות אז הכל טוב, אז יש ברכה בחיים, "טוב עין הוא יבורך". כשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף.

כיצד נבחר משה מושיענו להיות מנהיג? פעם אחת ברח ממנו גדי, עזב את הצאן והתרחק, ורץ אחריו משה כברת דרך עד שהגיע למקור מים. ראה שעמד הגדי לשתות, הבין שהיה צמא וחיפש מים, ואמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה". הרכיבו על כתפיו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תנהג את צאני ישראל (שמות רבא). רק אחד כמוך ראוי לרעות את צאני ישראל.

עין טובה היא זאת שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ונעימים ושמחים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים. וצריך אז ללכת קצת הצידה, ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בנו, בעיניים שלנו, ונצליח לעורר את העין הטובה וככה נוכל להתקדם הלאה והלאה עד שיבוא צידקנו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, והוא בזכות העין הטובה שלו שזה למה זכה.

"ישראל אשר בך אתפאר". עם ישראל הוא העם היחידי שה' יכול להתפאר בו. ה' ברא אותנו עם יצר הרע, וכל נקודה קטנה של כל יהודי, שהוא מתגבר על היצר ה' מתפאר בנקודה הזו. זה הכוח של העין הטובה, שמחפשת את הנקודה הטובה שגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה,  שיכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כל טוב, אצל הקב"ה הוא טוב, ואצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם.

הבעל שם טוב הקדוש היה מברך גנבים שיצילחו בגניבה למרות שהוא ידע שהם גנבים, כי הבעל שם טוב ידע שמי שמבקש ברכה מה' הוא בסוף יהיה עם ה'.

כשאתה לא מוצא בשני שום דבר טוב, תמשיך לחפש עד שבסוף תמצא, כמו משה רבינו שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר לו ואמר: "כזה ראה וקדש". אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כמה שהיא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור גדול.

כמו בסיפור הבא:

מלאכים של שבת קודש

רועי בן קשת היה ילד צפון תל אביבי מלא ספקות. הוא אף פעם לא החליט בשביל עצמו בצורה משכנעת מה עדיף לו עכשיו, לאכול או לשחק בחצר עם החברים, לישון או לקרוא ספר, או אולי לשמוע מוסיקה. הספקות הללו רדפו אותו יומם ולילה ולא נתנו לו מנוחה. גם כשהוא החליט לבחור באיזשהו כוון, הוא תמיד חש שהוא מפסיד בכיוון האחר. הוא היה טיפוס חשדן, נרגן ומקטר מקצועי, שתמיד מרמים אותו, גונבים לו ולא נותנים לו את מלוא זכויותיו. במילים אחרות הוא לא האמין באף בן אדם. האמת ניתנת להיאמר שכמעט בכל מגעיו עם בני אדם הוא תמיד מצא בהם את הסדק של אי האמינות, את הכחש בחש המאפיין אנשים שמילה אצלם זו לא מילה, ומהימנות זה לא הצד החזק שלהם.

נו, נו אם בן קשת מיודענו לא סבל את סביבתו הקרובה, לא מוגזם יהיה לומר שדתיים בכלל וחרדים בפרט, הוא לא סבל ולא האמין למילה וחצי מילה שלהם. עד שיום התקבל לעבודה בבנק ניסים שרעבי, חוזר בתשובה צעיר, שאת עיקר עבודתו עשה בארכיון, אבל היה עולה ויורד בין הקומות להביא ולקחת מסמכים נצרכים. הדמות החרדית של שרעבי עוררה בבן קשה תחושת ריחוק מחד, אבל סקרנות מאידך. בוקר אחד נכנס שרעבי למשרדו של בן קשת והנחית עליו שני תיקים לעיון, כדי שיעביר מסקנותיו למנהל הסניף. אחרי החלפה של כמה מילות נימוס, אמר שרעבי לבן קשת, שהתחיל לחקור אותו, ולהתעניין ולחטט: "תשמע חבוב, אני איש פשוט, חזרתי בתשובה לפני שנתיים. אני אין לי זמן להתחיל לשכנע אותך  שיש בורא לעולם, וכל מיני פילוסופיה. אני מאמין שיש  וחלאס! אבל יש לי בן דוד שהוא יעני אינטלגנטי כמוך והלך לסמינר של חוזרים בתושבה וחזר לנו עם כיפה וציציות.

הנאיביות הפשטנית של שרעבי כבשה את רועי בן קשת, משהו בצלילי קולו שידר אמינות, וזה צליל שבן קשת לא כל כך הכיר. "טוב תן לי את מספר הטלפון שלו, אני רוצה לשוחח אתו... הלך חילוני חזר דוס, מעניין"..

אורי שרוני סיפר בנימוס לבן קשת על הסמינר, וסקרנות משופעת בספקות החלה לנקר בפקיד הבנק שסבל מחוסר אמון כלפי כל מי ומה שזז, אבל גם אורי שרוני נשמע לו משום מה אמין ומדבר לעניין, כמובן הכל בערבון מוגבל. בן קשת חייג, ושבועיים אחר כך מצאו אותו בסמינר "ערכים".

רועי סקר את לובי המלון. הרבה חילוניים, פה ושם כמה חרדים, ."מעניין", הרהר, "מה הם כבר יכולים למכור לי שאני לא יודע. אבל אני לא טיפש, אני אכניס אותם למלכודת של חוסר האמינות וחוסר היושר שלהם... הם כולם תיאטרון אחד גדול" צקצק בתוך הגיונות ליבו.

ההרצאות היו מעניינות, אבל לא הזיזו את לבו האטום. ההוכחות על נבואות שהתגשמו, צפנים טמירים החבויים בתורה, לא עשו עליו שום רושם. "הם פשוט מאחזי עינים, המרצים החרדיים. אני לא הולך לבדוק אותם, אבל אני לא קונה מהם שום הוכחה".

ליל שבת, אחרי הסעודה באולם דקל, הרצאה עם הרב שמעון גורדון. רועי בן קשת התיישב בשורה השלישית. נושא ההרצאה: "יום שבת בחיי המשפחה".

הרב גורדון איש עדין נפש ואציל מידות. כשרונו כמרצה היה להעביר בלשון צחה ומרתקת את מדרשי חז"ל בשילוב הלכות שבת פשוטות עם רעיונות של שלום בית. למרות השעה המאוחרת היו משתתפי הסמינר מרותקים. גם רועי. הוא גילה עניין במדרשים, הוציא את פנקסו מכיסו, שלף עט מארנקו, והחל לרשום ראשי פרקים. הרב גורדון קלט אותו והביט בו בעיני תכלת מלטפות: "מכובדי, היום שבת, ואחת מן המלאכות האסורות היא כתיבה, אבקשך לא לכתוב את הרצאתי"...

רועי הניח את העט, אך גיחך בינו לבין עצמו: "הרב הזה משחק אותה צדיק, אני אכניס אותו לפינה..." דקותיים אחר כך שוב אחז בעט. "ידידי היקר, שבת היום! ביקשתי ממך וזו הפעם השניה, לא לכתוב. אם תמשיך בכתיבה אאלץ לסיים את ההרצאה בטרם עת, וחבל. אני מוכן לחזור בפניך על עיקרי הרצאתי במוצאי שבת, ואז תוכל לתעד את הדברים.

הו,הו, רועי התחיל לגלות ענין בסצינה הנוכחית. עימות בלתי נמנע עם הרב גורדון – זה האתגר. הוא כבר יוציא אותו מכליו, ויוכיח לכל הקהל מה פרצופו האמיתי של הרב. הוא החזיר את העט לכיסו.

...ושוב דקותיים אחר כך, שלף בן קשת את עטו והתחיל שוב לרשום. הרב גורדון עצר את שטף דיבורו, סגר את הספר שלפניו ואמר: "קהל קדוש תסלחו לי, אבל אני מסיים ברגע זה את הרצאתי. אינני מוכן שיהודי, וכל יהודי באשר הוא, יחלל שבת בגללי. זה עוון נורא שאינני יכול שיוטל על כתפיי. תבינו אותי, אני אוהב את היהודי הזה, ואינני רוצה שייגרם לו נזק. שוב, אני מבקש את סליחתכם.

הרב גורדון פנה בהליכה מהירה לכיוון פתח היציאה מן האולם. קולות מחאה נשמעו וטרוניות רבות הופנו לעברו של בן קשת. "הרב גורדון"! צעק רועי בן קשת, "חכה רגע". הרב נעצר והפנה ראשון לעבר בן קשת. הקהל השתתק.

כבוד הרב, סליחה, צר לי שפגעתי בך. רק הרגע, ממש הרגע, נכנסה האמונה התמימה כמו חץ ללבי. הייתי בטוח שאתה לא רציני בהערותיך כלפי. חשבתי שתבליג על הכתיבה שלי, כי שבת היא עוד יום בשבוע. נדמה היה לי שהכל כאן הצגה אחת גדולה. אבל כשאני שומע ורואה שהשבת קדושה כל כך בשבילך, ואילו אני , יהודי פשוט, חוטא, עוד יותר חשוב בשבילך... אז אני מאמין לכל התורה כולה. הרגע למדתי ממך שיש באמת מושג של "אהבת ישראל". כשאמרת "אני אוהב את היהודי הזה", זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותי, ואל תשאל אותי למה ומדוע..."

הרב גורדון לא שאל למה ומדוע, הוא ניגש לרועי בן קשת, חיבק אותו בחום רב, ולחש על אוזנו: "אתה יהודי גדול... אנחנו עוד ניפגש".

וההרצאה המרתקת נמשכה עמוק עמוק לתוך ליל שבת, שופע מלאכים, מזמורים וניחוחות של צ'ולנט. בן קשת עצמו נמתח כמו חץ דרוך על המיתר של הסמינר, והגביה עוף כאחד הנשרים הגדולים.

תפילה

רבונו של עולם

אתה כל כך טוב אלי שאין לי מילים.

כל כך הרבה מתנות, כל כך הרבה טוב אתה משפיע עלי שאני כל היום צריך רק ללכת ולהודות.

כל רגע שאני שמח, שטוב לי, כל רגע שאני מרגיש אותך בלב, כל רגע שאני יכול להרים את הראש אליך ולהגיד אבא אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך, זה הכל מתנות שמים.

כל פעם שמכבדים אותי, שאומרים לי מילים טובות, שמתפעלים ממשהו שעשיתי, אני חייב לזכור שבעצם מכבדים אותך אבא, מכבדים את האלוקות שבדבר, לא אותי, אני הרי לא יכול להצליח בכלום בלעדיך. ולכן כשאני זוכה לאיזשהו כבוד, למלמל זה לא אני, זה לא אני, זה הכל שלך אבא, תודה שזיכית אותי לעשות דברים כאלה.

ואותו דבר כשאני זוכה להגיד מילים טובות לשני, כמו להתפעל מאיזה מידה יפה שלו, לא לשכוח שאתה נותן לי את המבט הטוב הזה, את העיניים הטובות האלה, את הרצון לשמח את השני.

כשהשכן מלמטה צועק עלי, והשכן ממול שם ליד הפתח פסולת בנין ואני לא מבין למה הוא לא השאיר את זה ליד הפתח שלו, והשכן מלמעלה שופך את כל הלכלוך של הדירה שלו שיוצא מהמרזב ישר על האוטו שלי שרק אתמול הבריקו לי אותו, ואני מוריד את הראש ולא אומר כלום, תעזור לי אבא להודות לך שנתת לי את הכוח לקיים את המשפט הגדול הזה, שבכל מה שקורה לך בחיים, תמיד, אבל תמיד, תוריד את הראש.

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לראות איך כל דבר טוב שאני זוכה לעשות בעולמך זה הכל שלך, הכל ממך, הכל בכוחך, אני רק צריך להגיד תודה אבא, אתה כל כך טוב אלי שאתה מזכה אותי לעשות דברים מתוקים כאלה, שאין לי מילים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי