מתורתו של סבא ז"ל - הרב יוסף יהודה ארנקרנץ / ליקט: אריאל פנדל

תפילות מהסידור שמאוד הדגיש

סיפר זיידא[1] על השיעורים שלו במכון לגיור: למרות שאני מלמד שיעור בחומש, איני יכול בלי להוסיף דברים חשובים, יסודות ביהדות. אני אומר להם שיש כמה תפילות חשובות מאוד, שטוב להתחיל בהם, למי שרוצה להתחיל לקיים מצוות. (ואלו הם:)

"מודה אני" - מה הסימן שה' אוהב אותי? שהוא נותן לי חיים חדשים כל בוקר. לא רק מחזיר את הנשמה שלי אלא גם נותן לי כוחות חדשים. זה גם סימן שהוא מאמין שיש לי איך לעשות את העולם הזה טוב יותר, לא רק במצוות ב"א למקום אלא דוקא בבין אדם לחבירו. אם נתת למישהו הרגשה טובה (אפילו רק שאלת אותו: 'מה שלומך', 'איך ישנת בלילה'), זה דבר שנשאר לאותו אדם בלב.

זה עושה עולם יותר טוב.

הוסיף זיידא ואמר, שאנשים צעירים יכולים לפעול הבה בתיקון ושיפור העולם. אבל לקשישים בבית אבות הוא אמר שאפילו הם יכולים להועיל ולקדם את העולם על ידי ב"א לחבירו, כמו להתעניין בזולת.

"אשר יצר" - הרמב"ם מתאר את המורכבות והשכלול שבגוף: כ"כ הרבה איברים פנימיים שונים, וצריך שיהיה קשר ותיאום בין כולם. הגוף גם יודע להתגבר על עודפים (עודף חומציות או עודף מזון) וכן להתגבר על מחסור. אין מכונה משוכללת כזאת.

הברכה הזאת היא כ"כ נפלאה ומיוחדת. מאוד מובנים הם המילים "מפליא לעשות"- כל הגוף הוא פלא!

אנו נוטים לחשוב שחיינו הטבעיים, התפקוד התקין של הגוף, הם דברים רגילים. אבל, זה ממש מתנת שמים! לכן למדונו חז"ל להודות עליהם בכל פעם שיוצאים משירותים, כדי שנדע שזה מתנת שמים, שזה לא מובן מאליו.

כך גם אומרים בתפילת שמונה עשרה "על ניסיך שבכל יום עמנו"- שהגוף, עם כל המורכבות שלו, איבריו הגדולים והקטנים, עובדים טוב. כך האדם נהנה מחיים תקינים, מבלי לשים לב אפילו למה שקורה בתוך גופו.

שסיפרתי לו שאחד האדמו"רים אמר שאת ברכת "אשר יצר" היה ראוי לומר בניגון של הלל. הוא וסבתא סנדי (תבדלט"א) חייכו ונהנו מזה מאוד.

תפילות נוספות שאני מלמד:  

"שמע ישראל" - ברור שזהו יסוד היהדות.  

ברכת המזון - בפרט ברכת "הזן". זוהי ברכה נפלאה.

אהבת ה' מתוך התבוננות בעולם[2]

(שאלתי את זיידא על מה שהרמב"ם כתב שאהבת ה' באה מתוך התבוננות בתורה ומצוות. איך זה מסתדר עם דברי הרמב"ם הידועים שדוקא ע"י יציאה אל הטבע והתבוננות בעולם, באים לאהבת ה'.  על זה הסביר:)

הרמב"ם ממשיך וכותב "ומתוך כך בא לאהבת מי שאמר והיה העולם"- אין הכוונה שע"י התבוננות בתורה ומצוות בלבד יבוא לאהבת ה'. צריך גם להסתכל בטבע, בבריאה, איך מתנהל העולם. רק כך יכיר את בורא העולם, ולא רק את נותן התורה.

כך היה עם אברהם אבינו. הוא לא רק למד תורה אלא הסתכל בשמש ובירח, כלומר התבונן בעולם. כך גם עם יעקב אבינו. כך גם עם משה רבינו, שהתענין בסנה ולא התעלם ממנו.

ללמוד על החיים ועל עצמי מתוך התבוננות- האדם לומד להכיר את עצמו, ואישיותו מתפתחת לא רק בזכות עצמו אלא בעקבות דברים שעובר בחיים, התנסויות שונות. כך האדם תמיד מתקדם.

המשיך זיידא וסיפר: אני למדתי רבות מההתנסויות שאני עברתי עם אנשים. למדתי על אנשים, על החיים ועל עצמי.

כל הזמן, כל החיים, ניתן להתפתח, להכיר את עולמו של הבורא ולהגיע לאהבתו, ע"י שנפגש עם אנשים ולומד מהם.

גודלם של חז"ל ועומק דבריהם

אמר לי לא מזמן[3] "רק כשהתחלתי ללמוד גמרא (גיל 10 בערך) התחלתי לאהוב את היהדות", כשהתחלתי להכיר את מאמרי חז"ל, את התנאים ואת האמוראים.

דבריהם הם השקפת העולם שלנו! בדרשה של תנא או אמורא טמונים יסודות לחיים שלנו, להשקפתה של היהדות. אין הם אומרים דרשות בעלמא (כמו רבנים היום שצריכים להעביר שיעור בבית כנסת אז ממציאים איזה דרשה), אלא יש בדבריהם עמקות, יסודות נפלאים. למשל במאמר של רבי שמלאי[4] "התורה, תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח", או במשנה של רבי חנינא בן דוסא "כל שרוח הבריות נוחה הימנו[5] - רוח המקום נוחה הימנו".

על הרב סולבייצי'ק[6]

שאלתי את זיידא: האם הרב סולבייצי'ק היה איש עצוב, כמצטייר מהתמונה?

ענה זיידא: אתה מכיר את איש האמונה הבודד...

מאידך, כשהיה לומד גמרא, כולו קורן משמחה, ממש בוער מהתלהבות. הוא היה חי כ"כ את השיעור עד שהרגשנו כאילו כולנו עוברים איתו את השאלה, את הספיקות, את ההתרגשות מהתשובה.

סיפור - כשהלך לנחם תלמיד שלו שישב שבעה, ישב לידו ולמד עמו. שאלוהו: "ללמוד באמצע ה'שבעה'?". וענה הרב: אמנם אמו מתה אבל הוא חי, וא"א לחיות בלי תורה...

גם בתשעה באב היה לומד כרגיל, כי בשבילו אי אפשר לחיות בלי ללמוד.

סיפור נוסף - בתחילת שיעורו בגמרא, שאל: כולם הכינו את ה 'מראי מקומות' (מקורות)? "כן". ועוד שאל: יש לכם שאלות? "לא" (היתה אוירה של יראת כבוד בכל שיעור שלו, ולא העיזו לומר משהו יוצא דופן). אח"כ המשיך ואמר: "לי יש שאלה", ואח"כ שאל אותנו את קושיותיו על הסוגיא. בסוף אמר: "איך יכול להיות שאני ואתם למדנו את אותה גמרא, ולי יש שאלה ולכם אין"?  

להתבונן באנשים – קיומה של תורה[7]   

שאלתי את זיידא: קשה לי עם זה שאני בצבא, ואיני משקיע את זמני בלימוד תורה.

זיידא: יש ללמוד מהאנשים שסביבך (מפקדים, חברים), מה מניע אותם, מה כוונתם ומטרתם. לא רק הספרים (ספרי קודש) זה תורה אלא גם קיום התורה: להתבונן באנשים, להתבונן איך ראוי להתנהג. יש הרבה מאמרי חז"ל שמדברים על מעלת קיום התורה ולא רק לימודה ("לא המדרש עיקר אלא המעשה", "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת", ועוד).

על שאלתי, שיש הרבה בזבוז זמן בצבא, השיב: תסתכל ותלמד תמיד, מכל אדם ומכל דבר.

הוסיף זיידא: "אני מקנא בך"- להיות בצבא כחייל סדיר, חלק ממשי מהצבא (בשונה ממי שמתנדב), לעמוד במצבים קשים... . "יהיה לך הרבה כייף", עם חברים חדשים ומצבים חדשים... .