איך לומדים מדרש
ארבע שיטות (גישות) בלימוד מדרש
(פרק ראשון מתוך מאמר 'אגדות חז"ל דרך עיון במדרשי עקדת יצחק'. הוגש כעבודה סמינריונית לתואר בחינוך-תנ"ך. את שאר פרקי המאמר ניתן למצוא בתגית 'פרשת וירא' באתר זה).
הקדמה
בפרק זה יובאו ארבע גישות ושיטות של גדולי ישראל בנושא
דרך לימוד המדרש. פרק
זה הוא תשתית לפרקים הבאים שבהם יובאו מדרשים, שיבוארו על פי כל אחת מארבעת
הגישות.
הגישה הפרשנית
בעלי גישה זו הם מפרשי המדרש הקלאסיים (להלן: הרגילים)
שכתבו דבריהם כהערות והסברים למדרש. מטרתם היא לעזור לקורא בהבנת פשט המדרש והמילים
קשות, וכן להסביר את ההגיון שבמדרש. לדוגמא: כיצד למדו חכמים את דרשתם מהפסוק, וכן
יישוב סתירות בין המדרשים. בין מפרשים אלו ניתן למצוא את פירוש רש"י למדרש,
פירוש יפה תואר, מתנות כהונה, ושאר פירושים המודפסים סביב מדרש רבה בדפוס וילנא.
אפשר לומר שהם לומדים את המדרש כדרך שלומדים תלמוד, כלומר
על ידי הערות פרשניות קצרות ועל ידי קושיות ותירוצים. לרוב הם לא חודרים אל עומקו
של הרעיון המובע במדרש.[1]
גישת הוכחת אמיתות דברי חז"ל
לעומת הגישה הקודמת שמתמודדת מול המדרש בלבד, בעלי גישה
זו מתמודדים מול טענות המשכילים, המלעיגים ומלעיזים על חז"ל בכלל ועל המדרש
בפרט, שהיו אומרים שחז"ל המציאו דרשות מליבם, חס וחלילה, ושאין קשר בין
הדרשות לפשט הפסוקים.
אבי שיטה זו הוא המהר"ל,[2]
שמתאמץ וטורח להראות איך כל מדרשי חז"ל (וגם הדרשות ההלכתיות) נעוצים בפשט
הפסוק. הוא משתמש במינוח 'עומק הפשט' ומסביר בכך עקרון חשוב: חז"ל לא התכוונו
להסביר את הפשט. חז"ל הבינו שיש פשט לפסוקים כמאמרם בגמרא "אין מקרא
יוצא מדי פשוטו" (שבת סג א). אלא שבאו חז"ל ללמדנו בעזרת דרשותיהם שיש
רובד נוסף לפסוקים. רובד זה הוא ההבנה העמוקה והרחבה של הפסוקים, עומק פשוטו
של מקרא. המהר"ל הציב לעצמו מטרה להסביר שני דברים: לא רק שיש קשר אמיץ בין
הדרש לפשט, אלא שאף יש יתרון למדרש בזה שהוא מגלה את עומק הפשט, עומק שהוא נסתר
מעיני הקורא הפשוט (ולעיתים הוא אף נראה רחוק מהפשט), שפורס בפנינו בין היתר את
הרקע ואת האוירה שמבעד למילות הפסוק.
יש לציין שלפסוק אחד ייתכנו כמה פירושים, שכולם פירושי
עומק וכולם נכונים אף שהם הולכים בכיוונים שונים. זה בשונה מדרכה של הגמרא שעוסקת
בבירור הלכות, בה לכל פסוק יש בדרך כלל פירוש הלכתי אחד.
עוד עקרון חשוב מבאר המהר"ל שיש הבדלים בין מדרשים
שונים. יש דרשות שיותר קרובים לפשט, ויש שנראים רחוקים יותר מהפשט. העקרון שמחדש
המהר"ל הוא שאין פגם בכך שהמדרש הוא רחוק מהפשט ודי לנו בזה שישנו קשר וזיקה
כלשהיא בין הדרש לפשט לפסוק. המשל לכך הוא
האילן: יש לו גזע, ענפים רבים וגם עלים. למרות שהעלים פחות קרובים לגזע, הם יונקים
ממנו. כך גם הדרשות הרחוקות מהפשט, טמונות בפשט באופן כלשהוא.[3]
הגישה המעמיקה
לעומת הגישה הקודמת, של המהר"ל, בעלי גישה זו אין
מטרתם להוכיח את אמיתות דברי המדרש. הנחת היסוד שלהם היא שהלומד הוא עפר ואפר
תחת כפות רגליהם של חז"ל ומגמתם היא לצעוד צעד נוסף ונסות לחדור אל המשמעות
של המדרש ואל מוסר ההשכל שבו.
בעלי שיטה זו הם גדולי ישראל מתנועת המוסר וכן הדרשנים
במשך הדורות. אין הם רואים עצמם כפרשני מדרש ולכן הם לא כתבו את פירושיהם כספר פרשנות
למדרש. אלא לרוב הם משלבים את המדרש בדרשותיהם, ואגב כך מקבל המדרש פירוש חדש
ורלוונטי. הם עסקו בחידוד הרעיון והמחשתו וכן הראו עד היכן הדבר נוגע ללומד בכל
דור וזמן. לכן המושגים והמונחים שבהם הם משתמשים אינם מושגים למדניים תלמודיים,
כמו בגישה הפרשנית, אלא מושגים רלוונטיים.
הגישה היוצרת
גישה זו באה בוודאי על גבי הגישה הפרשנית, דהיינו אחרי הבנה טובה של תוכן
המדרש, וכן על גבי הגישה המעמיקה. מטרתה אינה רק לחדור לעומק דברי חז"ל במדרש
אלא להסיק מתוך המדרש רעיונות נוספים, חדשים. דברי חז"ל הם כמו משל שניתן
לתרגמו למציאויות חדשות, אף שחז"ל לא התכוונו לכך דווקא. גישה זו בעצם משתמשת
במדרש כמקפצה, להסביר דרכה רעיונות שהם בדרך כלל רעיונות עמוקים שלא בהכרח התכוונו
חז"ל לעסוק בהם במדרש זה. בעל גישה זו הוא הרב קוק, והוא מבאר את שיטתו זו
בהקדמה לספר עין איה[4]
על אגדות חז"ל שבתלמוד. הוא מבחין בין שני סוגי לימוד מדרש:
1. פירוש- מלשון לפרוש וליישר בגד שהיה מקופל או מקומט. הפירוש
הוא פורש בפנינו את כוונת המדרש. אבל כל מטרת הפירוש היא להסביר את כוונת חכמים,
ולא יותר.
2. ביאור- מלשון באר, לדלות מים
חדשים שנובעים מאותה באר. כלומר מטרת הביאור היא להוסיף עוד נדבך למדרש, גם מה
שחכמים לא דברו עליו במדרש זה.
אם תשאל: מה ההצדקה לפרשנות מעין זו? הרי היאך נבאר
בדבריהם ביאורים שהם לא חשבו עליהם? משיב הרב קוק שדברי חז"ל אינם כוללים רק
את מה שהם התכוונו לומר לנו, אלא את כל מה שיכול להיכנס בתוך ואגב דבריהם. דרשות
חז"ל הם בעצם ירושה מאת ה' לעם ישראל שיכולים להעמיק בהם וללמוד מהם גם דברים
שהם מעבר לפשט המדרש.
לסיכום, גישה זו בעצם יוצרת יצירה חדשה, רעיונות חדשים,
הנובעים מתוך המדרש ונמצאים בעומק עומקו אף שאינם בהכרח כוונת חז"ל הפשוטה.
[1] אם כי הם
ודאי מודעים לכך שיש רבדים נוספים של הבנה ולעיתים מזכירים אותו בקצרה.
[2] שיטתו זו עולה מכל ספריו. לסוגיה זו הקדיש המהר"ל ספר שלם, באר הגולה. הדברים המובאים לעיל מתבססים על דבריו בבאר שלישי, ובפרט בתחילתו (עמוד מ) ובסופו (עמוד מח-מט).
[3] עוד מוסיף
המהר"ל שאם תאמר שישנם מדרשים שנראים כ'המצאה' של חז"ל, והם רק הסמיכו
דבריהם לפסוק על ידי קשר רחוק מאוד. משיב המהר"ל שאין בכך פגם. חכמים הם בעלי
שיעור קומה גדול מספיק כדי שנסמוך על דבריהם והגיונותיהם גם כשאינם צמודים לפסוק
באופן מובהק. ואין כאן המקום להאריך.
[4] עיו איה
ברכות חלק א בהקדמה, עמודים יג-יד.
