עיון בעקדת יצחק / אריאל פנדל

מדרש "בי נשבעתי"

החסר בסיפור שבמקרא והשלמתו במדרש

אחרי הקרבת האיל "תחת בנו" מופיע פסוק הקוטע את רצף הסיפור, פסוק המספר על אברהם שקורא שם למקום, "ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם יד).[1] אחר כך מופיעה קריאה שניה של המלאך ובה שבועה לאברהם ולזרעו.

מה שחסר בסיפור הוא: מה חשב אברהם על ה'? מה חשב אברהם על ה'מתיחה' הלא נעימה בעליל שעבר בשלושת הימים האחרונים?

חז"ל הופכים את אברהם הנכנע והתמים לאברהם התובע ברית לזרעו, לכל הדורות הבאים, כמתואר במדרש תנחומא (סימן כג. מובא בקצרה גם במדרש רבה (נו, י)):

"אמר לו אברהם: אתה נשבעת ואף אני נשבעתי שאיני יורד מן המזבח (הזה) עד שאמר כל מה שאני צריך. 
אמר לו: אמור. 
אמר לו אברהם: לא כך אמרת לי: 'וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך'. 
אמר לו הקב"ה: הן. 
אמר לו: ממי? 
אמר לו: מיצחק. 
אמר לו: לא אמרת לי: 'ושמתי את זרעך כעפר הארץ'? 
אמר לו הקב"ה: הן. 
אמר לו: ממי? 
אמר לו: מיצחק. 
אמר לו: כשם שהיה לי להשיבך ולומר לך: אתמול אמרתי לי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', עכשיו אתה אומר לי: 'העלהו שם לעולה', וכבשתי את יצרי ולא השבתיך. כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסים לצרה תהא נזכר להם עקדתו של יצחק ויהא חשוב לפניך כאילו עפרו צבור על המזבח ותתמלא עליהם רחמים ותסלח להם ותפדם מצרתם..."

הגישה הפרשנית

בעלי גישה זו דהיינו מפרשי המדרש הרגילים, עוסקים כאן בהסברת הפסוקים לפי המדרש. "אשר יאמר היום" (שם) – על ידי הדורות הבאים, "ה' יראה" (שם)- יזכור זכות העקדה ויתמלא עליהם רחמים כפי שהתפלל אברהם. כלומר אברהם קרא למקום 'ה' יזכור', כלומר יש כאן בקשה ואף קביעה, שה' יזכור לעולם את מה שנעשה כאן.[2]

עוד יש לציין שפרשנים אלו עוסקים גם ביישוב דברי המדרש בשכל. הם יכולים לעסוק בשאלה: האם באמת התנהל דו שיח כזה? כותב פירוש 'יפה תואר'[3] וזה לשונו: "ובאמת אברהם לא השיב דבר... אלא שהמדרש סידר הדברים כאילו אברהם היה מתווכח עמו". כלומר דברי אברהם היו אמירתו הפנימית של אברהם, אמירה שאין צורך לאומרה בפה. זהו עקרון חשוב שאפשר ליישמו במדרשים רבים. פירוש הדבר הוא שבלימוד והבנת המדרש אין הכרח להיצמד לתיאורים הצבעוניים שבו ולמילים הנאמרים על ידי הדמויות השונות, אלא להרגיש את רוח המדרש, את ההרגשה והאווירה שמנסה להעביר לנו בעל המדרש.

גישת הוכחת אמיתות דברי חז"ל

לפי גישה זו מה שצריך להסביר הוא איך דין ודברים אלו שבין אברהם והקב"ה הוא אכן עומק פשט הכתוב. כבר הובא לעיל בראש הפרק שהפסוק של קריאת שם למקום "ה' יראה" (שם) נראה כקוטע את רצף הסיפור, בעיקר בכך שהוא עוסק במה שעתיד להיות, "אשר יאמר היום..." (שם).

שאלה זו, מדוע נכתב פסוק זה באמצע הסיפור, זוהי בדיוק הנקודה החסרה שאותה בא המדרש להשלים לקורא.

עדין נשאר ליישב מדוע המדרש הופך את עמדתו של אברהם מול ה', מכנוע לתובע ומעניו לתקיף? כאשר אברהם הרגיש שהיה זה בעצם רק נסיון, הוא הבין את גודל המעשה של עמידה בנסיון. ומוכרח הוא, שהרי אם ה' החליט לעשות לו נסיון עצום ונורא זה, ודאי שהעמידה בנסיון היא דבר גדול ונשגב, כמו שנאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (שם יב). מתוך "עתה ידעתי", דורש אברהם ש"ה' יראה" (שם יד). פירוש הדברים: מתוך אותה הכרה והרגשה פנימית שהכיר אברהם את גודל המעשה שעשה, ומתוך האישור שקיבל לכך מה' (עתה ידעתי"), דורש אברהם שידיעה זו תישאר נצחית. לענייננו, ידיעה וראייה אצל ה' הם דבר אחד. לכן "ה' יראה" פירושו שה' יפעיל את הידיעה (והראייה) שהיתה בזמן העמידה בנסיון, ימשיך את ידיעתו (את הזכות של העקדה, של התעלות אברהם בדבקות עליונה עד כדי שנקרא ירא אלוקים) ויראה אותה בעתיד.  

לסיכום, הבין אברהם את גודל המעמד (מהכרתו הפנימית ומדברי ה' אליו "עתה ידעתי") שזכות זו אינה זמנית אלא עומדת לדורות. אם כן אברהם לא הופך מעצמו לתקיף אלא הוא חש זאת במעמקי נפשו וגם מקבל על כך איתות מה', מדברי ה' עצמם. 

הגישה המעמיקה

גישה זו ניגשת למדרש בעמדה של בירור, מה בא המדרש ללמדנו? או מתוך ענוה, מה ניתן ללמוד מהמדרש?

הרב מרדכי אלון במאמרו 'עקדת יצחק' מתאר את הגובה אליו מגיע אברהם בחלק זה של העקדה, ואלו דבריו:

"קומתו של אברהם כפי שעולה מן המדרש מזדקרת לפנינו בכל גובהה. זו קומה של אדם הכובש את יצרו, המנצח את השטן, שהרי חד הם  "הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא יצה"ר" (בבא בתרא טז, א). אברהם כובש יצרו, כובש שכלו ורגשותיו ומצליח להיות מחובר לגמרי עם רצון ד'. מכוח החיבור העמוק הזה, מתוך נקודת גובה זו של השוואת הרצונות [הזדהות של הרצון שלו עם רצון ה'] מבקש הוא שגם הקב"ה יהיה מחובר כך לבניו, וכלשון המדרש: '…כשם שהיה בליבי מה להשיבך…וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסים לצרה תהא נזכר להם.'"

המדרש מלמד צורת הסתכלות חדשה על גדולי האומה, מהו אדם גדול ומהי בקשה וטענה של אדם גדול. ממילא זה מלמד לאן ראוי לשאוף ולהיכן אפשר להגיע.

אברהם לא תובע סתם כך, שלא בצדק. אברהם מנמק ואומר: 'כשם שיכולתי להשיב ולא השבתי'. בשם מה מבקש אברהם? בשם זכויותיו? אלא, אין זו חס ושלום התרסה אלא זהו עצם המדרגה הרוחנית שאליה התעלה אברהם. מדרגה זו היא הזדהות מוחלטת עם רצון ה' עד כדי שלא השבתי, לא רציתי ולא הרגשתי צורך להשיב על מה שציוית אותי. אברהם מבקש מה' מתוך אותה נקודת גובה שבה הוא נמצא (שיכל להשיב לה' ולא השיב) שה' יהיה מזוהה כביכול, עם בניו, לגמרי בעת צרתם.

כשמדרש מתאר אדם גדול שתובע ומבקש דבר מה', אל לנו לראות את הדבר כחוצפה חס וחלילה. עצם בקשתו היא סימן עבורנו שהיתה לו התעלות רוחנית עליונה, עד שמתאים ונאה לו לבקש.