ט"ז חשון תשע"ח

יצירת האומה לא בדרך הטבע, לטעת ביהודי שאין מצב של יאוש

בפרשתנו בה אנו נפגשים בחוליה השלישית ב'חוט המשולש', הוא לידת יעקב אבינו, שוב נפלינו ללמוד כי לידתו לא היתה בדרך הטבע שהרי נאמר על רבקה 'כי עקרה היא', אלא לאחר תפלות ושפיכת הלב מיוחדת. יסוד מיוחד להנהגה אלקית זו מצינו בדבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין, וכך הוא כותב בדברי סופרים (אות ט"ז):

אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בעניני הגוף כמו שאמרו (ברכות י' סוף ע"א) אפילו חרב חדה על צוארו אל ימנע מהרחמים, בין בעניני הנפש אפילו נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א רי"ט ע"ב) שאין תשובה מועלת חס ושלום, או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בענייני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזור בכל ענין.

וכל בנין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור, דאברהם ושרה זקנים ומי מלל לאברהם הניקה וגו' (בראשית כ"א ז'), שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה, ואפילו אחר הבטחת המלאך ושרה הצדקת ידעה והאמינה דהשם יתברך כל יכול, ועם כל זה צחקה בקרבה... ואם היה רצון השם יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם, דלמעט בנס עדיף[1] ולא עביד ניסא במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דוקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל דלעולם השם יתברך יכול לעזור והיפלא מה' דבר, ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה:

וכן הישועה דלעתיד נאמר (ישעיה נ"ג א') מי האמין לשמועתינו וגו', וכן אמרו (סנהדרין צ"ז סוף ע"א) דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, ועל כן אמר (ישעיה נ"א ב') הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם - דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש...עכ"ל ר' צדוק הכהן מלובלין.

רמז בצנון וחזרת ללימוד תורה

בדברי הקב"ה לרבקה 'שני גוים בבטנך'', מביא רש"י דברי הגמרא (ברכות נ"ז ע"ב):...אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. החת"ם סופר בדרשות (ח"ב לקוטי אמרים במעלות התורה פרשת תולדות, מהדורת תשל"ד) מבאר את ה'צנון' וה'חזרת' כמרמזים לשני סוגי לימוד, ואלו דבריו:

יראה שהיא... [רמז] היות האדם בימי הרווחתו נוח לו ללמוד בעיון ובחריפות יותר ממה שיחזור בלמודו 'לשמוע בישן'. וההיפך בימים שאין לו בהם חפץ, כי אז לפכוחי פחדא [עפ"י תענית י"ג ע"ב, משמעותו להסיר דאגתו] יחזור על מה שלמד כבר, ולא יטריח עצמו לעיין בעומק ובחריפות. אבל לא זה הדרך אשר בחר ה', כי אם בכל עת וזמן יהיה שוה לטובה לאחוז בזה, וגם מזה אל ינח ידו.

וזה היה רבי, שבין ב'ימות החמה' המתואר לימי עונג ונחת, ובין ב'ימות הגשמים' שהם ימי יסורים וצער כמו ה'סתו עבר' בשיר השירים [ב' י"א], בשני הזמנים הללו לא פסק מעל 'שולחן' – ישיבתו, לא 'צנון' שהוא חריף ולא 'חזרת' לחזור על לימודו... עכ"ל החת"ם סופר זיע"א.    

יעקב – הליכה לשלימות ע"י ה'אהל' - האור

שמו של יעקב אבינו ניתן בעקבות אחיזתו בעקב עשו (רש"י כ"ה כ"ו). בד"כ נראה כביטוי לנמיכות קומה, שהרי העקב נמצא בחלקו הנמוך של האדם. בדבריו של הרב יעקב צבי מקלבורג בעהמ"ח הכתב והקבלה מביא פירוש ומשמעות חדשה לשם זה, ואלו דבריו:

ונ"ל הטעם שם 'יעקב' הוא ידרוך ויפסיע בדרך מהלך השלימות התכליתי. כי שם עקב הוא על חלק היותר בולט בכף הרגל, הוא היותר פועל בפעולת ההליכה. לכן ישמש גם על פעולת ההליכה, כמו 'צאי לך בעקבי הצאן' (שיר השירים א' ח') והוא דריכת העקב. 'הורני ה' דרך חוקיך ואצרנה עקב' (תהלים קי"ט ל"ג) פירש רש"י, אשמרנה בכל מעגלותיה ועקבי נתיבותיה. ולפי שהעקב סוף הגוף ישמש גם על תכלית כל דבר וסופו. 'עקב ענוה יראת ה' (משלי כ"ב ד') שטעמו הענוה היא דרך ומסילה לבוא בה אל יראת ה' שהוא התכלית האמיתי לאדם.

יצא לנו מזה כל דבר שהוא כדמות דרך המוליך אל התכלית נקרא 'עקב', ויורה שם 'יעקב' שהוא יפסיע וידרוך בדרך השלימות התכליתי, ונקרא כן ע"ש אחיזתו בעקב. ו'אחיזת יד' בדבר יורה על התחזקות הנפש והתאמצותה במדה מהמדות, כמו 'ותאחז במשפט ידי' (דברים ל"ב מ"א) שיחזיק במדת המשפט. וכן 'ויאחז צדיק דרכו' (איוב י"ז ט') וכן אתה מוצא שנתקיים בו שם 'יעקב' רוצה לומר התהלכותו מהלך השלימות התכליתי עד שזכה לקרוא אותו בשם היותר נעלה 'ישראל'...

ומבואר כי שם 'יעקב' על כוונה זו הוא באמת מעלת אדם על מלאכי מרומים, כי הם אינם רק 'עומדים' במדרגה שנבראו בה, והאדם מצד בחירתו נקרא 'הולך' כי יתהלך במעלות הנפשיות יום יום מעלה מעלה. [כנאמר (זכריה ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה]. 

ובהמשך הדברים מבאר בעל ה'כתב והקבלה' פירוש נפלא בענין היות יעקב 'יושב אהלים' וזלה"ק:

תרגם אונקלוס [על הכתוב 'יושב אהלים'] משמש בית אולפנא. ['יין הטוב' על התרגומים: משמש דהיינו לומד בית המדרש] ובתרגום יונתן הוסיף עוד: ומשמש בבית מדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם ה' ['יין הטוב': משמש בבית המדרש של עבר, דורש הוראה מאת ה']. יראה דלא ניחא להו [לאונקלום ולתרגום יונתן] לפרש כפירוש הראב"ע והרשב"ם מענין יושב אהל ומקנה, כי מה היה לו להודיענו שהיה יעקב רועה את צאן אביו? גם אין לענין זה הצטרפות עם מה שהודיענו שהיה 'איש תם' שהיא מדה ממעלה נפשית. לכן פירוש גם מלות 'יושב אהלים' לענין מעלה נפשית שהיה משתדל בלמודי ה'...כי באמת יש לכוון כונה זו במלת 'אהל' עצמו, כי שרש 'אהל' הוראתו גם ענין אור, כמו 'עד ירח ולא יאהיל' (איוב כ"ה ה') דתרגומו 'ולא ינהיר' וכן 'לשמש שם אהל בהם' (תהלים י"ט ה') מתורגם שם 'אהל' לשון 'זהרורית האור'.

והתורה והחכמה נמשלה לאור כמו שאמר הכתוב: (משלי ו' כ"ג) 'כי נר מצוה ותורה אור'. כי כמו שהאור הגשמי מאיר לגופות, שעל ידו אנו מבדילין בין דבר לדבר ובהעדרו לא יראו המוחשים, ויורה דרך לבני אדם ללכת בם, ככה התורה והחכמה תחלק אורה להנפש להזריח בה הידיעות ותבנית הנמצאות, להבדיל בין האמת ובין השקר, ובין הטוב והרע. וכמו שהאור כל חיי הגופות תלויים בו, ואם יחדל אורו מכל וכל יגוע כל בשר יחדיו, ככה אור התורה והחכמה חיי הנפש תלויים בה, והנלוז ממנה הולך בחושך ואין לו חיי הנפש, וכמאמר 'שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך' (קהלת ב' י"ג). ובאומרו 'יושב אהלים' ענינו, התמיד שקידתו בענינים המחלקים אור לנפשו. ומלת 'יושב' ענינו עכבה והמתנה כמו 'ימים רבים תשבי לי' (הושע ג' ג'). עכ"ל הכתב והקבלה.

לסיכום דבריו המופלאים והמחודשים: נקרא 'יעקב' ע"ש ההליכה המתמדת שלו להשגת שלימותו, והליכה זו הושגה ע"י 'ישיבתו'-התמדתו ב'אהל'-אור התורה והחכמה.

מדוע זכירת יום המיתה לא הועילה לעשו?

בגמרא (ברכות ה' ע"א) למדנו כי במלחמת האדם כנגד יצרו ישנן שלש אפשרויות לנצחו: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר [תהלים ד' ה'] רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר [שם]: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר [שם]: ודומו סלה. עכ"ל הגמרא.

נמצינו למדים שאמצעי ההגנה החזק ביותר כנגד היצר, הוא הזכרת יום המיתה. והנה בפרשתנו דבר תימה עד למאוד, הגורם שדרדר את עשו למכור את בכורתו, ובכך להדחות לנצח מעבודת וקרבת ה' לה זכו הבכורות ולאחר מכן הכהנים, זו הזכירה כי 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'?!

על שאלה זו ענה הרב אליהו לופיאן זצ"ל בספרו לב אליהו בפרשתנו:

...אולם כשנתבונן הדבר פשוט כי זכרון יום המיתה אינו תרופה מיוחדת לבטל בזה תאוות ומחשבות לב יצר הרע מנעוריו, אלא זכרון זה בא להורות לאדם שישים על לבו כי במה שהוא עוסק כאן בעוה"ז ובמה שמשתדל ומה שהשיג בימי חייו, מכל אלו סופו להפרד במוקדם או במאוחר, ולא ישיגנו עוד...והוא יום המות! ממילא נמצא שבהעלות האדם על זכרונו יום זה המר והנמהר, יתחזק ויתאמץ לחטוף ולמהר להשיג יותר ויותר במה שמשתדל בו כל זמן שהוא בחיים, כי יקר הוא מאוד, וזמן מתמעט  והולך. ולכן אמת הוא כי אדם אשר עושה מלחמה עם יצרו ועוסק בתורה וקורא ק"ש הרי נעשה כל מגמתו וחפצו להכנס לטרקלין של עוה"ב [עפ"י אבות ד' ט"ז], ששעה אחת של קורת רוח שם יפה יותר מכל חיי העוה"ז, ובידעו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב [עפ"י אבות שם י"ז], לכן הוא משים על לבו למהר ולהתקין עצמו בפרוזדור כאן בעוה"ז. אלא שקשה יצה"ר שאפילו יוצרו קראו 'רע' [עפ"י קדושין ל' ע"ב], ומבקש להדיחו, לכן נתנו לו חז"ל עצה שיזכור לו יום המיתה, וכשיתבונן אחריתו...יכנס בו יראה ופחד שמא ח"ו יבוא לעוה"ב בלתי מתוקן ויאבד חלקו ולא יוכל להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו יתברך, לכן בודאי ישתדל לשוב על חטאיו ולהרבות בתשובה [ובמעשים] טובים כל זמן שאפשר.

אבל, אדם שכל משאלותיו הוא תענוגי עוה"ז בענינים גשמיים והבלי העולם, ואינו מחשב כלל להתענג על ה' ולהינות  מזיו שכינתו, הוא אינו מרגיש שום תענוג במצוות ובמעשים טובים, רק ההיפוך מזה...אם מעלה בזכרונו יום המות ומתבונן שהזמן קצר ועוד מעט יצטרך להפרד מכל הנאותיו, הנה גם הוא ישתדל לחטוף לעצמו כל מה שאפשר לו, עד שלא תחשך שמשו, אבל מה הוא יחטוף? – עוד חתיכת הבל! ועוד תענוג דמיוני בעניני העוה"ז, ביודעו כי לא ישיגם עוד אחרי שיפרד גופו בזה העולם...וזהו מה שאמר הכתוב (הושע י"ד) 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם', דוקא בדרך החיים הלזה. הישר והמועיל לצדיקים ללכת בהם ולהגיע לחיים הנצחיים, אותו הדרך עצמו משתמשים בו הרשעים ונכשלים ונופלים ונשברים בל יוכלו קום! אבל צדיקים ילכו בם, בזכרון יום המות – וישיגו ארחות חיים! עכ"ל ה'לב אליהו' זצ"ל.

הנלמד מדבריו של הרב אליהו לופיאן זצ"ל שזכירת יום המיתה לא נועדה להשפיל ולדכא רגשות האדם אלי עפר, אלא לרומם ולנשא כוחות נשמתו שיעפילו אל על, למען הרבות בעבודת בוראו. אלא שזכירה זו יסודה על היא כחוט השערה האם האדם ירומם דעתו ויוסיף חיילים בעבודה ה', או חלילה ישפל לתאוות גופו. באותו 'בם' - צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[2].

הקשר בין ביזוי הבכורה לכפירה בתחיית המתים

במדרש (בראשית רבה ס"ג י"ד) על הפסוק ויבז עשו את הבכורה, ומה בזה עמה? אמר ר' לוי תחיית המתים בזה עמה. ועולה השאלה מה שייכות בין הבכורה לתחיית המתים? תשובה לדבר מצינו בספרו של הרב יצחק מג'לד צלח רכב[3], וכך הם עיקרי דבריו: בדברי רש"י [כ"ה כ"ו] שיעקב הוא הבכור עפ"י משל שתי האבנים שהוכנסו לקנה, האבן שהוכנסה ראשונה תצא אחרונה. כך לגבי לידת יעקב ועשו, יעקב הוא שנוצר מטיפה ראשונה, יצא בלידה השני. מובא בזהר (פינחס רכ"א ע"ב) דבעת תחיית המתים יהיה תהליך התחיה הפוך מדרך המיתה. דהיינו, בעת המיתה בתחילה יוצאת הרוח, אח"כ העור, לאחר מכן הבשר ולבסוף העצמות נרקבות. ובתחיית המתים שנאמר ביחזקאל (ל"ז ז'-י'):  וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ: וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם: וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָם וְאָמַרְתָּ֙ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ...מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ, וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד: וזהו 'ויבז עשו את הבכורה' לפי שהוא אינו בכור, שהוא אחרון ויצא ראשון, והוא לגלג על אלו הדברים. לכן ביזה את תחיית המתים שהיא ג"כ אחרון יחיה ראשון. עכ"ל הרב יצחק מג'לד זצ"ל.  

חפירת הבארות – רמז ליהודי שימצא תמיד בתוכו מים טהורים

בתורת אמת לרב יהודה לייב איגר (נכדו של ר' עקיבא איגר זצוק"ל שהצטרף לקהל החסידים) מצינו הסבר בדרך 'העבודה' מדוע התורה הרחיבה בענין חפירת הבארות: והענין הזה ישנו בכל נפש מישראל מעת הוולדו ובכל ימי חייו. כאשר עינינו רואות שאדם נברא עם ערלה... וסופה להכרית. ובכל זאת בתחילה נראית כמתגברת לכסות על העטרה הקדושה. וכל זה הוא הכנה לצורך הקדושה למען תתגבר אח"כ הקדושה ביתר שאת. ומעשי אבותינו הקדושים בחפירת הבארות בתחילתן...וסתימת הפלישתים שיצטרכו לשוב ולחפור, היה סימן לבנים, כדאיתא ברמב"ן הקדוש כלל גדול בכל מעשי האבות [לך לך י"ב ו', תולדות כ"ו כ']. ובענין זה פעלו האבות סימן טוב לבנים לכל נפש עובד ה', כשיזדמן לו לפעמים באמצע עסק עבודתו איזה בחינת נפילה וסתימה חלילה, לא יתיאש ח"ו, רק ידע כי הוא ירידה צורך עליה, למען יתגבר בקדושתו ביתר שאת ובזה יתחזק ליבו בעבודתו וה' יהיה בעזרו. והענין הזה נרמז גם בשמות הבארות: 'עשק', הוא ענין עסק המלחמה נגד ה'היפוך' [כוחות המתנגדים לקדושה]...כי בתחילת העבודה עסק גדול ומלחמה גדולה. כשמתגבר האדם בעבודתו הקדושה, גם אם לפעמים הוא בנפילה זה רק ממשטמת-שנאת ה'היפוך', שם הבאר 'שטנה'. כשמתגבר האדם נקרא 'רחובות' כי הרחיב ה' לנו...וממילא 'ופרינו בארץ' עכ"ל התורת אמת. בשפת אמת הוסיף ביסוד זה בשפתו הקדושה, כי ימות החול אלו בארות ה'עסק' וה'שטנה', אך בשבת קודש – זו בחינת 'רחובות'.   

ריח הבגדים ללמד מעלת הנמוכים שבישראל

על הכתוב (כ"ז כ"ז): 'וירח את ריח בגדיו' מובאות בחז"ל שתי דרשות לכאורה סותרות. בסנהדרין (ל"ז ע"א) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, ודרשה שניה (אגדת בראשית מ"ג) כריח שדה – שהריח יצחק באותו הריח שנעקד על גבי המזבח. לישב זאת ביאר הרב משה צבי נריה בספרו נר למאור: שתי הדרשות משלימות זו  את זו, דוקא בתקופת העקידות, במאורעות המצריכים מסירות נפש, מתגלה ועולה הריח הפנימי הגנוז גם באלה שבחיי היום-יום נראים כבוגדים, במעמקים מפכה בהם מעיין החיים של הקדושה האלקית, שלעיתים רק בזמנים של מסירות נפש באה היא לידי ביטוי. [ראה גם בראשית רבה ס"ה כ"ב בענין יוסף משיתא ויקום איש צרורות].  

פרפרת מבית מדרש קוצק: עשו לא היה כפרי לבוש כתונת משובצת על בשרו...עשו היה בעל זקן ופיאות, אלא שחלק על שיטתו של יעקב אחיו, ולא רצה להכניע עצמו תחת יעקב הצדיק שדמותו חקוקה בכסא הכבוד...