הפטרת וירא
הפטרת וירא
ספרדים: מלכים-ב ד' (א'-כ"ג). אשכנזים: (א'- ל"ז). וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע
מדוע פתחה ההפטרה בענין אסוך השמן של האלמנה?
וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת־ה' וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים. חז"ל (תרגום יונתן, מובא גם ברד"ק) מבארים שהאיש היה עובדיה הנביא, אשר כילכל את הנביאים ועובדיה לקח הלוואה מיהורם בן אחאב מלך ישראל, וכעת בא הנושה לפרוע את חובו. הנביא שאלה האם יש לה משהו בבית, וכשהשיבה שיש לה 'אסוך שמן' אמר לה שתשאיל כלים מהשכנים ותמלא בהם, עד שנגמרו הכלים ואז 'ויעמוד השמן'. בהמשך ההפטרה מתואר המעשה של אלישע והאשה השונמית (שונם, שם מקום) הכנת מקום 'עלית קיר קטנה' לנביא. הנס בלידת בנה ולאחר מכן שנפטר, החייתו ע"י אלישע. לכאורה עפ"י זה התיאור של המעשה הניסי בכלים של אשתו של עובדיה לכאורה לא קשור לנס הלידה של האשה השונמית, שבפשטות הוא הקשר לפרשתנו בלידתו הניסית של יצחק. א"כ מדוע לא פתחה ההפטרה מיד במעשה האשה השונמית?
נלע"ד לומר עפ"י דברי הבאר משה מאוז'רוב לפרקנו, אשר מביא דברי הזה"ק (לך לך פ"ח ע"א) ברכה לא שורה בדבר ריק, והוכחת הזה"ק מהפטרתנו, ו'אסוך השמן' זו כמות קטנה ביותר כדי משיחת אצבע. אך אלישע אומר לה: נחמתני דהא לא ידענא היאך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקניא. אבל השתא דאית לך שמן, דא הוא אתר לאשתכחא ביה ברכאן וכו'. כלומר כל נס צריך שיהיו לו 'כלים' לקבל אותו. בהבנה ראשונית ניתן לומר כי לאחר מעשה החסד של האשה השונמית, כ'הכרת הטוב' אלישע שואל אם היא צריכה דבר מה. אולם ביתר עמקות, ניתן להבין כי ממעשה החסד הראשון הנלמד בתחילת ההפטרה ודברי הזה"ק הנ"ל, למדים אנו כי מידת החסד היא 'הכנת הכלי' להופעת ברכת ה'. מהכנת הכלים הגשמיים להכיל את השמן נלמדת הכנת הכלי הרוחני של מעשה החסד של האשה השונמית. [ובתוספת נופך לענין הקשר לפרשה, מפרשתנו למדים אנו, שאשה עיניה צרה באורחים (בבא מציעא פ"ז ע"א: כתיב קמח וכתיב סלת! אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש) אך האשה השונמית היא זו שמתחילה את הנהגת החסד בבניית עליית הקיר לאלישע הנביא.] א"כ נמצינו למדים שכל ההפטרה מקשה אחת זהב היא, כי מיסודות עבודת ה' הוא ענין הכנת הכלים לקבלת השפע הרוחני והגשמי. אמנם במכתב מאליהו (ח"א מאמר 'חמש דרגות בתורה עם דרך ארץ' עמ' 197-203) מבאר כי שיעור ועצם הצורך בהכנה משתנה לפי דרגת כל אדם, בהכרת השגחת ה' יתברך. את עניני ההפטרה הן של מעשה אסוך השמן, והן מעשיו של אלישע בסוף ההפטרה בהחיותו את הילד ע"י ששם פיו על פיו וכו', מבאר הרב דסלר זצ"ל שהם היו בגדר 'כיסוי לנס' וז"ל שם: אמנם הצדיקים חששו שלא יתגאו בראותם שמן השמים עושים להם נסים, וגם השתוקקו לגלות השגחה, ע"כ השתדלו לעשות מעשים למען לכסות את הנס עד כמה שאפשר...עכ"ל.
רמז לעבודת ה'
בעבודת ישראל (ליקוטים) למגיד מקוזניץ זיע"א, מלמד מהפטרתנו יסוד רוחני בעבודת ה', ואלו דבריו הקדושים: נוכל לבאר הרמז על החורבן המר אשר אנחנו בקרבו, כי כנסת ישראל נקראת 'אשה אחת', והיא מ'נשי בני הנביאים', פירוש כשהיה ביהמ"ק קיים היו לנו נביאים וחוזים להודיע לנו גדולת מלכנו יתברך ואת הדרך אשר נעלה בה, לא כן עתה כי אין אתנו נביא וחוזה, ואנחנו לא נדע מה נעשה, כצאן בלי רועה. וזה נקרא 'נשי' לשון שכחה כמו שכתוב (איכה ג' י"ז) נשיתי טובה, וכן כי נשני אלהים וגו' (בראשית מ"א נ"א). והאשה הנ"ל צעקה אל אלישע אותיות א"ל יש"ע, דהיינו שהיא מתמרמרת וצועקת לצור ישענו הנקרא א"ל יש"ע. לאמר עבדך אישי מת, דהיינו הבהירות שהיה לי מקדם, והנושה בא לקחת וגו', דהיינו לא זו שאינני עובד ה' כראוי, אף זו כי לא נתנני נופש בצרות שונות, ונקרא 'נושה' שנפרע מעוונותי. ואמר לה א"ל יש"ע הגידי לי מה יש לכי בבית, כלומר דודה עונה לעמו בני ישראל, באיזה זכות אושיעך מה יש לכי. ותאמר אין לשפחתך וגו' כי אם אסוך שמן, ופירשו בו כדי משיחת אצבע קטנה, דהיינו שהיא משיבה שלא נשאר לה בלתי דבר קטן הוא האמונה, כי האמונה הוא שמקיימת אותנו ותושיענו במהרה.
הסבר למדרש פליאה
וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת־הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר (מלכים שם ז') ובחז"ל (ילקוט שמעוני מלכים-ב רמז רכ"ח) ויעמוד השמן, שהוקיר, ובאת לשאול לו אם תמכור אם לא תמכור, והברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה שנאמר ואת ובניך תחיי בנותר - עד שיחיו המתים. [עכ"ל המדרש] בדברי יואל לאדמו"ר מסטאמר זצ"ל מבאר בפרשתנו: וראוי להבין מה צורך לברכה שישאר להם ממותר השמן עד תחיית המתים? השיב עפ"י דברי סבו הייטב לב שביאר את הכתוב (ישעיהו י"ב ג') ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, תפלת הצדיקים הוא מעיין ישועה לכל מי שיצטרך, וע"כ מתרצה הקב"ה בתפלת הצדיקים כי יהיה זמן בדורות האחרונים שלא יהיה כח בתפלתם להמשיך הארת השפעת הנס, [הקב"ה] הכינם להיות מפתח וצנור לכל דורות ישראל, לכל מי שיצטרך מעין ישועה זו שהתפללו עליו הצדיקים כבר. [דבריו מבוססים עפ"י דברי הזה"ק תולדות קל"ז ע"א בענין תפלת יצחק, וזלה"ק: דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא, בשעתא דבעאן קמיה צלותהון על מה דאצריכו. מאי טעמא? בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא (היינו שפע עליון הנקרא 'שמן משחת קודש'. עפ"י מתוק מדבש), לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא.] וזהו פירוש 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה' - מאותן המעיינות של ישועה שכבר הוכן ע"י תפלתן של צדיקים. [ע"כ עפ"י הייטב לב, וממשיך ה'דברי יואל'] ואפשר דמ"ש אלישע את ובנך תחיי בנותר, ודרשו [חז"ל] עד שיחיו המתים, אין הכוונה שישאר ממותר השמן הזה עד תחיית המתים...הכוונה שהמשיך אלישע הארת הברכה והנס בכח תפלתו, שיהיה נצחיות לדורות עולם, ויהנו היא ובניה מהשפעת הברכה הזאת עד תחיית המתים, ואז לא יצטרכו עוד לההשפעה ההיא, כי יעמדו כל הצדיקים בתחיה, ויהיה בכחם להמשיך השפעת הברכה מחדש. עכ"ל הדברי יואל זיע"א.
כיצד ענתה השונמית 'שלום' לשאלת גיחזי לשלום משפחתה
וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּב֛וֹא אֶל־אִ֥ישׁ הָאֱלֹקים אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ־הָאֱלֹקים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גֵּיחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז. עַתָּה֘ רֽוּץ־נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר־לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם. (מלכים שם כ"ה-כ"ו). החת"ם סופר בתורת משה (סוף פרשתנו ביאורו להפטרה) מבאר: [ותקרא אל אישה ותאמר שלחה אחד מן הנערים...וארוצה עד איש האלקים...] ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת ותאמר שלום. [מלכים שם כ"ב] ולקמן [שם כ"ו] שאל [גיחזי] השלום לך, השלום לאישך, השלום לילד ותאמר שלום. וצ"ע הרי מת הנער, ואיך הוציאה שקר מפיה? ונ"ל [ונראה לומר] לפע"ד כתיב (בראשית וירא י"ט כ"ד) וה' המטיר על סדום. פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה נ"א ב'] הוא ובית דינו. [ומבאר החת"ם סופר] רוב פעמים אין מידת הדין מסכים לטובות ב"א [בני אדם] שנעשו בעולם, אלא שמידת הרחמים גובר, וכן בהיפוך אין מידת הרחמים מסכים לרעות המתרגשות לבוא בעולם, אלא שמידת הדין גובר, נמצא אין זה שלום. אך בסדום גברה רשעם עד שה' ובית דינו הסכימו בשלום ושלווה להפוך הערים. והיינו דכתיב (ישעיהו מ"ה ז') עושה שלום ובורא רע. שעושה שלום בין המידות ובורא רע בהחלט המוסכם. [כעת מבאר בענין ההפטרה עפ"י היסוד הזה] והכי נמי הבן מת פתאום, ואילו היה מלאך מליץ אחד מני אלף, היה ניצל. ע"כ חשבה האשה ששני המידות הסכימו, ע"כ כששאל [גיחזי] השלום לנער, אמרה 'שלום', משני הצדדים מת [מידת הדין ומידת הרחמים]. והנה רגילים [היו] הנביאים ביומא דדינא להתפלל עלי'[הם] ובכלל זה כל יום טוב וראש חודש, המה ימי דין, ועוד ביום רצון על 'זבח משפחה' כי הוא יברך הזבח כבשמואל הנביא [שמואל-א ט' י"ג[1]], ולזה מקבלים פניו בשבת שהוא יום רצון. ע"כ אמר [לה] לא חודש היום ולא שבת, פירוש לא נתחדש לנו לא רצון זבה משפחה ולא דין, היינו לא חודש ולא שבת, ותאמר שלום, שניהם הסכימו והוא צרוף חודש ושבת. עכ"ל החת"ם סופר.[1] הפרק בו מתאר ששאול חיפש את האתונות של אביו, וכשלא מצאם הלכו לבקש את שמואל הנביא. כְּבֹאֲכֶ֣ם הָעִ֣יר כֵּ֣ן תִּמְצְא֣וּן אֹת֡וֹ בְּטֶרֶם֩ יַעֲלֶ֨ה הַבָּמָ֜תָה לֶאֱכֹ֗ל כִּ֠י לֹֽא־יֹאכַ֤ל הָעָם֙ עַד־בֹּא֔וֹ כִּֽי־ הוּא֙ יְבָרֵ֣ךְ הַזֶּ֔בַח אַחֲרֵי־כֵ֖ן יֹאכְל֣וּ הַקְּרֻאִ֑ים וְעַתָּ֣ה עֲל֔וּ כִּֽי־אֹת֥וֹ כְהַיּ֖וֹם תִּמְצְא֥וּן אֹתֽוֹ.
