פטירת הצדיקים וקבורה בארץ ישראל לבלוב חיים הוא[1]

הרב משה אביגדור עמיאל[2], בהגיונות אל עמי (ח"ב מאמר כ') כותב על משמעות החיים האמיתיים:

בספר בראשית מוצאים אנו שתי פרשות שבשם 'חיים' הן נקראות, 'חיי שרה' ו'ויחי'. ודוקא שתי הפרשות הללו מדברות על דבר המיתה, הראשונה מספרת לנו מ'ותמת שרה' והשניה על יעקב, מ'ויאסף רגליו אל המיטה ויגוע' ללמדנו שלא רק שצדיקים במיתתם קרויים חיים [ברכות י"ח ע"א], אלא שגם גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם [חולין ז' ע"ב]. על כן דוקא אותן הפרשות המספרות על דבר מיתתם של צדיקים וצדקניות, דוקא אלו נושאות את השם 'חיים' שהמה החיים האמיתיים... ההתישבות הראשונה שלנו בארץ ישראל היתה ע"י אחוזת קבר. אברהם שילם ארבע מאות שקל כסף בעד קברה של שרה, ומאז התחילה ההתישבות הגדולה של החיים. עבדי אברהם חפרו בארות, ואם כי סתמום פלישתים הנה וישב יצחק ויחפור את בארות המים...עד 'ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. ואמנם מ'אחוזת קבר' עד 'ופרינו בארץ' עוד גדול המרחק, אבל סוף סוף אי אפשר לשכוח את הסיבה הראשונה שהיא...הקבר! ומעשי אבות סימן לבנים, כי גם בני בניו של אברהם אבינו בזמן יציאת מצרים הלכו לארץ ישראל עם מת בתור הדגל המאסף לכל המחנות – 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו'! עכ"ל הרב עמיאל זצ"ל.

נמצינו למדים כי בישראל יכולה המיתה להיות סמל ושיא להמשך ותחילת חיים חדשים... (ראה משל נפלא בגשר החיים לרב חיים מיכל טוקצינסקי זצ"ל, ח"ג בתחילתו. עיקר דבריו, תיאור של שני אחים המתדיינים ביניהם מה יהיה לאחר חייהם בעולם בו הם נמצאים. אחד סיפר שהעולם ההוא גדול ורחב הרבה יותר, יש בו אור מיוחד וכו'. אחיו ענה לעומתו, אלו הבלים אתה מדבר, כאן יש לנו אור 'נר דולק מעל ראשו' כדברי רבי שמלאי בגמרא נדה ל' ע"ב, אוכל יש להם בכמות מספקת שהרי נזונים ממה שאימם אוכלת וכו'. והנה לפתע נפתח תהום ואחיו 'בעל החלומות' נופל, ואחיו מצעק אחי אחי! שומע בכי מהצד השני, וחושב האח החכם ומשכיל על אבדנו של אחיו. האמת היא שאחיו בכה, וכן נשמעו קולות, קולות שמחה של האב והאם בהולדת בנם, והבכי בכי אחיו התנוק שיצא מהעולם ה'מרווח' ו'מואר' של בטן אמו – לחיים מלאים וחדשים בעולם שלנו...כך אנחנו חיים בעוה"ז ואיננו יודעים על גדלו ומאורו של העוה"ב...).

משמעות הארתם של הימים בעבודת הצדיקים

במדרש רבה בפרשתנו מצינו למדים: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים ל"ז י"ח) כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים.

בפירוש המדרש נזר הקודש[3] שואל: מה ענין תמימות עצמם לתמימות שנותם, וכן מאי תמימות שייך בשנים?!

מובא במדרש (תנחומא ישן כי תצא ב') יש שס"ה לאוין כמנין ימות החמה, ובכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, היום צווח ואומר [לאדם] גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה. ולכאורה תמוה, מה אכפת לו ליום במעשה הבריות?!

אך התשובה, עפ"י המובא בספרים הפנימיים (ראה זהר וירא צ"ט ע"ב, חיי שרה קכ"ד ע"א) כל יום למטה יש כנגדו יום רוחני למעלה שהוא שרשו ומקורו, והארתו שולט למטה בשעתו וזמנו כל אחד במדרגה המיוחדת לו, ומדרגת כל הימים מקבלים תקון ע"י מעשה הצדיקים שהוא בזמנם, ופגם ע"י מעשה הרשעים שבזמנם, ולכן מדרגת היום עצמו מכריז שלא לעבור בו עבירה, בהיותו פוגם שרשו למעלה. ומפורש שם בזהר שצדיק המתקן מדרגת הימים גם נפשו דבקה בהם. ועל זה נאמר (בראשית כ"ד א') ואברהם זקן בא בימים, שנאחז ובא במדרגת ימים העליונים. ולכך נאמר במיתת הצדיקים לשון קריבת ימים, 'ויקרבו ימי ישראל למות' (בראשית מ"ז כ"ט) כי לפני מיתת הצדיק, מתקרבים מדרגת כל ימיו ביחד לפני הקב"ה ונעשים לבוש יקר לנפש הצדיק, ומתעלים עמו לשרשן העליון בתקון נפלא לעוה"ב...

וגם כל שנה ושנה יש לו מדרגה מיוחדת למעלה, אלא שהוא שרש הכולל, ומדרגת הימים הם הפרטים ענפים המתפשטים ממנו. ומהאי טעמא נמי מנה הכתוב מנין ימי שנות הצדיקים שאינו לחינם, אלא להורות שכל מדרגת הימים ושנים הללו נתקנו על ידם בכח מעשיהם הטובים...ועל זה נאמר 'ואלה ימי שני אברהם אשר חי' דייקא, וכן הכתוב אומר 'ויהיו חיי שרה' ללמד שמדרגת שנותם קבלו תקון הויה וחיוני על ידם, ובזה היה גדול כח שרה לתקן כראוי מדרגת הימים ושנים העליונים...[ויופיה של שרה היה] חוץ לטבע הנאצל מזיו השכינה, והוא מורה על מעלתה ומדרגתה [לכן אף ש'שקר החן והבל היופי', בכל זאת נשתבחה בו].

ועל דרך יתישב ג"כ מה שאמר הכתוב [הובא לעיל בדברי המדרש] יודע ה' ימי תמימים, והוא כי כבר פירשו המפרשים שאין ידיעה זו כמשמעו כי אין בזה חידוש ידיעה, וגם הלא הוא יודע ימות כל האנשים...אלא ידיעה זו הוא לשון השגחה של חיבה...הקב"ה מחבב מדרגת הימים ושנים למעלה שנתקנו כראוי ע"י הצדיקים... עכ"ל נזר הקודש.

השייכות בין שנות חיי שרה למדינות שאסתר מלכה עליהן

במדרש רבה (בראשית נ"ח ג') מצינו מדרש שנראה תמוה מאוד וזלה"ק:

רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז', ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות. עכ"ל המדרש.

בבני יששכר (מאמרי אדר מאמר ו' אות ח') ביאר אותו בדרך הדרוש בצורה נפלאה, הם נסובים על ענין התשובה, ואלו עיקרי דבריו:

בפרשת התשובה הכתובה בהושע י"ד 'שובה ישראל'  נאמר (שם שם ח'):  'יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן'. וביאר במאמרי תשרי עפ"י דברי הקדושת לוי, כי סוכות זה זמן התשובה מאהבה לאחר הימים הנוראים שהם תשובה מיראה. תשובה מאהבה משתנית למעליותא מתשובה מיראה, שזדונות נהפכים לזכויות, ולא רק לשגגות (עפ"י יומא פ"ו ע"ב). הדבר מרומז בפירות שהם דגן-חטה וגפן-יין, שהם היחידים שמשתנים למעליותא לעומת שאר הפירות, ובעקבות כך, ברכתם עולה דרגה. דהיינו הדגן ברכתו היסודית היא 'בורא פרי האדמה' אך כאשר נעשה לחם ברכתו היא 'המוציא', והגפן עולה מברכת 'פרי העץ' ל'בורא פרי הגפן' כאשר נעשה יין. התשובה הנעשית בימי הישיבה בסוכה שהיא זמן ה'יושבי בצלו' המוזכר בתחילת הפסוק, היא זמן התשובה מאהבה. עפ"י הזה"ק (צל הסוכה מכונה 'אמא' וישראל היושבים בה, הם כבנים הסוככים תחת כנפיה. ועוד 'אמא עלאה' זהו כינוי ורמז ל'בינה' שהיא מקור התשובה. דג"ן [גימטריה נ"ז] ויי"ן [גימטריה ע'] עולים לחשבון קכ"ז.

מכאן נשוב למדרש בו פתחנו, שרבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנמין. רבי עקיבא ביקש לעוררם לשוב בתשובה, וזהו הרמז בנמנום שלהם. זאת בקש לעשות ע"י לימוד כוחה של תשובה המכונה 'אמא' ושרה אמנו שהיא היתה 'אם הבנים' ומרמזת על תשובה עליונה נלמדו מהפסוק בהושע ע"י הפירות של דגן ויין שחשבונם עלה לקכ"ז. אסתר שמלכה על קכ"ז מדינות, שלחה ללמד למרדכי גדלות כוחה של תשובה, שע"י כוחה יוכלו ישראל לשנות את רוע הגזירה. ופורים זהו זמן תשובה מאהבה, כמובא בחידושי הרי"מ, ואז קיבלו ברצון תושבע"פ, שלומד אותה מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו, כמובא בתנחומא (נח ג').

עכ"פ הראינו לדעת, כי הרמז הוא לתשובה מאהבה שנלמדה מהמנין של קכ"ז שנותיה של שרה, השוה למספר המדינות שמלכה אסתר, והגימטריה של דג"ן ויי"ן שעולים גם למנין קכ"ז. ע"כ עפ"י הבני יששכר

שרה מורה בשמה על עדינות דקדושה

בפרשה בה אנו נפרדים משרה אמנו, נתבונן בתכונותיה המיוחדות אותם הנחילה לבנותיה, בנות ישראל הכשרות והצנועות לדורותיהן. וכך כותב ר' שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה (בראשית י"ז ט"ו):

'שרה' מלשון שררה ושלטון, אך גם מלשון 'משורה' דהיינו מידה, ויש קשר בין שני מושגים אלו: השר קובע מדה, שומר על מדה ומחזיר כל דבר למדתו הראויה לו, וזה בא ליד ביטוי בכלי המכונה 'משורה'...הוא ממונה על תחום מסויים ועליו לדאוג שהכל יתנהל שם כשורה, בשיעור ובמידה הנכונים. עוד מתברר מדברי רבותינו (ב"ב פ"ט ע"ב) ש'משורה' היא מידה עדינה ומדוייקת לדברים בעלי ערך רב, שכן רק דברים שערכם רב נמדדים במידה כה קטנה...עתה נעביר מושגים אלו לתחום החברתי ונמצא, השרים הם נדיבי העם [עפ"י במדבר חוקת כ"א י"ח: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כרוה נדיבי העם]   הם הקובעים שיעור ומידה לכל שאיפה נאה ומתקבלת לכל מעשה אציל ומוסרי. ערך מוסרי נודע להשפעתם, אם אין הם קובעים רק מידה לחומר, אלא משורה עדינה לרוח ולמוסר, שאינם נמדדים במידה גסה. מעלת השר אינה עוברת בירושה ואינה נקנית בכסף, אלא היא נובעת מהשלמה עצמית רוחנית. מעדינות מוסרית ברוח ורגש...

עתה נעביר זאת לשינוי שמה של שרי לשרה, היא קובעת לכל שיעור ומידה, בתכונה זו ראויה היא להיות אשה לאברהם, וכל אשה בישראל דומה לה בכך, אם ראויה היא להיות בת לשרה...שרה היא קובעת מידה ושומרת עליה, יש בליבה הרגשה עדינה מידה עדינה לכל טוב וישר, לכל נאה והוגן וקדוש. היא מקיימת בעצמה מידה זו של משפט ומוסר, של נימוס אלקי אמיתי. היא יודעת מה מתאים לו לאדם טהור בכל עת ובכל התנאים, ובשיפוט עדין היא מעריכה את הכל באמת-מידה זו. אשה טהורה בישראל יש בליבה נטיה להכנע לכל ערך טהור ואלקי, היא דורשת כניעה זו מכל הקרב אליה. במקום ששרה היא אשה ואם, לא תעז ההמוניות להראות את פניה, שרה היא התגלמות הטהרה והמוסר. ואכן נראה שאין די לאדם שהוא בן לאברהם אם שרה איננה אמו, האב מוריש את ערכי הרוח, ואילו האשה הטהורה מורישה לבניה את ההרגשה העדינה של הנפש, ממנה אמת מידה להגינות מוסרית הולמת...עכ"ל הרש"ר הירש. 

טעם לשינוי לשון בהשבעת אברהם את אליעזר

ואברהם זקן בא בימים...ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו...שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני...(בראשית כ"ד א'-ג'). ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי...( שם ו'-ז').

הנה מצינו שינוי לשון, בתחילה אמר 'ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ', ואח"כ הזכיר רק 'אלקי השמים'. מאי טעמא דאמר הכי?

בספר אדרת אליהו לרב אליהו הצרפתי[4] כתב לפרש סיבת השינוי: ...פסוק קמא [ג'] דאיירי בארץ כנען נאמר 'ואלקי הארץ', משום שארץ ישראל מושגחת מה' ולא משר השרים [ראה באריכות רמב"ן אחרי מות י"ח כ"ה] כמו שנאמר [דברים י"א י"ב] 'תמיד עיני ה' אלקיך בה' אבל בפסוק בתרא [ז'] דאיירי בבית אביו [תרח] שהיא חוצה לארץ שתחת השרים, לפיכך לא אמר 'ואלקי הארץ'.

אי נמי, על דרך 'הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק' (כתובות ק"י ע"ב) ולכך גבי בית אביו שהיא חוצה לארץ לא אמר 'ואלקי הארץ' – דדומה כמי שאין לו אלוק, וגבי  ארץ כנען נאמר 'ואלקי הארץ' – משום דהדר שם יש לו אלוק. עכ"ל הרב אליהו הצרפתי זלה"ה.

משמעות הרמזים בתכשיטים שנתן אליעזר לרבקה  

בפגישת אליעזר עם רבקה לאחר שנוכח כי הצליח ה' דרכו, הוא שם על ידי רבקה נזם זהב בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה (בראשית כ"ד כ"ב) רש"י מבאר: בקע רמז לשקלי ישראל 'בקע לגולגולת', ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדות. הרב יוסף סולובייציק בספרו חמש דרשות (ברית אבות אות ה') מבאר משמעות רמיזה זו בפגישת עם רבקה כמלמד על יעודה כאם בבניית בית ישראל. משמעות הלוחות כיסוד הבנין מובן הוא, אך מה תפקיד מטבע מחצית השקל, בשעת טרום בוקר זו של לידת האומה הישראל?

נדמה לי כי במחצית השקל משתקפת השקפת יסוד שלנו על האדם. כל אחד צריך לתת כופר נפש. כופר נפש אינו חטאת או אשם. הקרבנות הם בד"כ על עבירות מסוימות. כופר נפש צריך לתת כל אחד: חוטאים וגם יראים, יהודים פשוטים ותלמידי חכמים...הכתוב אומר: 'בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם' איזו שייכות יש ל'זכר ונקבה' עם 'צלם אלקים'? יש העונים כי כל אדם צריך לגלם בתוכו את המידה של משפיע - זכר, וגם את המידה של מקבל – נקבה. כל יהודי צריך להיות רב ותלמיד. אין יהודי שאינו יכול ללמד לזולתו משהו, מידה טובה, דבר תורה, רגש וכדומה. מאידך גיסא אין לך יהודי שאינו זקוק לרב ושאין לו מה ללמוד אף מיהודי פשוט...אין לך יהודי שיש לו הזכות המוסרית להטיף מוסר לחבירו, אם הוא בעצמו איננו מוכן לקבל תוכחה מזולתו!... כל יהודי צריך לשלם כופר נפש, על כל יהודי לתת מחצית השקל.

לפני שאליעזר החליט סופית לבחור ברבקה, שאלה 'בת מי את היש מקום לנו ללין'? וכאשר ענתה: 'גם מקום ללון' פירש רש"י: ללין, לינה אחת. והיא אמרה ללון, כמה לינות. אליעזר 'בדק' את רבקה במידת הכנסת אורחים שהיא היתה מידה חשובה ביותר אצל אברהם אבינו. בנוסף להסבר הידוע כי הכנסת אורחים זוהי חסד של נתינה, ובדרך זו רצה שיצחק ימשיך לסלול דרכו. נוקט הרב סולובייציק בהארת נקודה אחרת, לא לנקודת הנתינה בהכנסת האורחים, אלא לנקודת הקבלה שם עינו. ודאי שאדם המכניס אורח לביתו הוא נותן ומשפיע, אך יש וגם הנותן הגדול דהיינו בעה"ב יכול להיות בחינת מקבל. זאת ע"י הטיית אוזן הלב לאורח, אולי יש משהו שהוא יכול ללמד ולתת לי, בעה"ב-האדון? משמעות 'מחצית השקל' שאיני רק משפיע-נותן, אני יכול להיות גם 'מקבל'. רבקה אומרת שהיא מוכנה ל'לינות הרבה' בהם היא תוכל להיות בחינת 'מקבלת' לשמוע וללמוד הרבה על ביתו ודרכו של אברהם.

בהמשך לדרכו של הרב סולובייציק עלה בדעתי כי אליעזר שואל על לינה, שהיא בלילה זהו סמל הזמן של הקבלה, בחינת ה'נקבה' לעומת ה'זכר' שהוא היום המשפיע, בו האדם פועל ועושה. ועוד, כדי לקיים בשלימות עשרת הדברות המסומלים במשקל הצמידים של עשרה זהב, האדם צריך להרגיש שהוא בחינת 'מחצית' שהרי אין אדם היכול לקיים כל תרי"ג מצוות לבד, מצוות שיש לכהנים דוקא, מי שאין לו קרקע יחסרו לו ממצוות התלויות בארץ וכדומה. רק כאשר הוא כולל עצמו עם זולתו יחשב לו שקיים כל תרי"ג מצוות הכלולות בעשרת הדברות (עפ"י האלשיך הקדוש פרשת כי תשא). 

מן ההפטרה - ענין כיסוי דוד בבגדים

והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים (מלכים-א' א) החיד"א בצוארי שלל, הולך בעקבות הזהר (הובא בדברי 'נזר הקודש' לעיל) דכל יום שלא חטא ועשה בו מצוה, מתקרב, ואלו הימים כמתיצבים כלבוש להלביש את נשמתו, וזה שנאמר 'והמלך דוד זקן בא בימים' שכל הימים שלו נתקנו. אך בגלל שביזה הבגדים של שאול (שמואל-א' כ"ד ה', ברכות ס"ב ע"ב) היו לו יסורים ולא יחם לו. הוסיף הבאר משה מאוז'רוב (מלכים שם, עפ"י 'נועם אלימלך' עקב) 'יפרח בימיו צדיק' הצדיק שימיו שלמים, הימים פורחים ועושים פירות ממש.