חג סוכות
נכתב על ידי אלון, 1/10/2017
סוכות
"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" זה מצוה דאורייתא, זה לא כתוב בפסח ולא בשבועות, זה נאמר רק בחג סוכות. התורה צוותה עלינו לשמוח ולרקוד בלי הפסק יום ולילה שבעת ימים. ואת הריקודים הכי סוערים, הריקודים עם הלהטוטים, זה עשו רק הצדיקים הגדולים, קדושי עליון, רקדו, פיזזו וכרכרו, כמו דוד המלך שרקד ופיזז" (מורנו הרב).
סוכות ושמחת תורה
סוכות הוא גלוי אהבה מיוחד בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. זה חיבוק שמחבק אותנו הקב"ה ביד ימינו כמו שכתוב "וימינו תחבקני" ואומר הארי ז"ל שהכוונה היא לסוכה. סוכה היא חתיכת עולם הבא בתוך עולם וכשאדם יש לו אמונה יש לו הכל. כשאדם יודע שהכל ברצונו יתברך והכל לטובה, והוא לא רק יודע, הוא נושם את זה, הוא חי את זה, אז החיים שלו גן עדן.
נכון, קשה לי זה, וכואב לי זה, וחסר לי זה, אבל זה הכל כדי שאני אזכה להתקרב אל ה'. הטוב היחידי בעולם הזה זה קירבת ה', כמו שאומר דוד המלך
"ואני קירבת אלוקים לי טוב".
ושמחת בחגיך והיית אך שמח. מה זה אך שמחה אך ורק בשמחה. שמונה ימים ושמונה לילות חייבים להיות רק בשמחה. שזה עבודה יותר קשה מכל העבודות. סוכות זה חג שעמוס במצוות ומצוות זה מלשון צוותא וחיבור, הן מחברות אותנו אל ה'. מתי? כשאנחנו מקיימים אותן במחשה. כי חיבור עם בורא עולם אפשר רק על ידי שמחה. ככל שאתה יותר שמח במצווה, היא יותר מחברת אותך עם בורא עולם.
"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" זה מצווה דאוריתא, זה לא כתוב לא בפסח ולא בשבועות, זה נאמר רק בחג סוכות.
אדם שמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם הלב. כשאבא אוהב את המצוות ועושה אותן בהתלהבות, הילד רואה אתה עיניים הבוקרות, הוא מרגיש את ההתרגשות של האבא והוא לומד מזה שזה הדבר הכי משמח בחיים. יהודי ששמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות.
אדם שמשרה אוירת שמחה בבית, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית, כי כששמחים מרגישים הכי קרוב לה', וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום. שמחה זה עבודה. רבינו מגלה לנו שגם אם אדם לא מרגיש שהוא שמח, יתאמץ כאילו הוא משח והשמחה תגיע. כמו הסיפור על בתו של רבינו שהיה לה כאב שיניים חזק ואמר לה רבינו להיות במשחה. אמר הלו בתו: הלא כל כך כואב, ואיך אהיה במחשה? כנה לה שתעשה את עצמה כאילו היא שמחה, ואז היא תבוא לכזאת שמחה עד שתרקוד מרוב שמחה ותהיה לה רפואה שלמה. וכך היה. שהגיעה לה שמחה גדולה עד שסגרה את תריסי הבית ורקדה ומזו השמחה נתרפאה.
רבינו: "כל החולאים הרוחניים והגשמיים, באים מקלקול השמחה. לכן צריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות להרכיח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל"
בחג הסוכות בונים את הרצון לעשות הכל לכבוד ה'. שהכל יהיה לכבודך. למענך. שנשכח קצת מעצמנו. בהושענות אנחנו קוראים: למענך אלוקינו הושע נא. למענך בוראנו הושע נא. למענך גואלינו הושע נא. למענך דורשינו הושע נא. הכל למענך. אנחנו מבקשים את הישועה בשבילך. תושיע אותנו כדי שנוכל לקדש את שמך בעולם. כדי שנצא מהבהמיות ומהתאוות והבנים שלך ייראו כפי שאתה רוצה. שיתגלה ויתממש רצונך בעולם. שנהיה ראויים להיקרא בנים של מלך מלכי המלכים.
"כל מה שברא הקב"ב העולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו). ה' ברא את העולם רק בשביל דבר אחד, שידעו ממנו שיזכרו אותו, ה' רוצה שהכבוד יבוא דוקא מאיתנו, מהאנשים הפשוטים, ה' לא צריך כבוד מהמלאכים, "אבית תהילה מקרוצי חומר".
כל פעולה שאנחנו עושים, כל מחשבה שעוברת לנו בראש צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, חיצונית, צריך להזדעזע. רבונו של עולם תעזור לי להפסיק להתפעל מההצלחות שלי, מזה שהולך לי בחיים, שדברים מסתדרים לי כל כך יפה, תעזור לי להתחיל להתפעל ממך אבא, מהרחמים שלך, מהניסים והנפלאות שאתה עושה לי על כך צעד ושעל. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים, וצריכים כל כך הרבה דברים, אבל האמת היא שמה שצריך באמת זה לרצות לעשות את רצון השם. כביכול מבטלים את העצמיות אך ככה מגיעים לעצמיות האמיתית שלנו.
כל פעם שאנחנו נופלים ברוחנו כי הדברים לא הסתדרו כמו שרצינו, כי היתה לנו תוכנית והכל התההפך לנו, אם אנחנו נופלים ברוחנו ומאבדים את השמחה שלנו, זה סימן שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהדברים צריכים להסתדר, שהם צריכים ללכת לפי התוכנית שלנו, שהעולם נברא בשבילנו, ולכבודנו, שכל מה שיש כאן בא כדי לשרת אותנו. כשאדם מבין שהקב"ה, ברא את עולמו כדי שיתגלה כבודו ולא כבודנו, אז החיים הם הרבה יותר פשוטים ורגועים.
כשיהודי מקיים מצווה, הוא עושה את רצון ה', הוא עושה כי ה' ציווה, ככה הוא ממליך את הקב"ה וככה הוא מגדיל את כבודו. וכשם שהוא ממליך את ה' בקיום מצווה, כך הוא ממליך את ה' בהימנעות מעבירה. כמו הסיפור על יהודי מארה"ב שעמד בגבורה בנסיונות קשים ופוטר מעשרות מקומות עבודה כי כשהגיע השבת אל רצה לעבוד וכך פוטר מכל מקום ומקום, זה היה לפני שניים שלושה דורות. מהמנהלים היתה לו רק בקשה אחת: "וכשהגיע חג הסוכות, והילדים ביקשו לתלות את הקישוטים בסוכה, אמר להם אביהם: גם לי יש קישוט, והביא את כל הפתקים שקיבל בעת הפיטורין ואמר: זה הקישוט היפה ביותר שלנו. כי בכך אנחנו מוכחים לבוראנו שעושים את רצונו בלבב שלם.
זה האור הגדול ביותר שיורד אלינו בחג הסוכות, שהכל יהיה לכבודך, למענך, שנשכח קצת מעצמנו. שלא רק נתפלל על עצמנו, שנזכה גם להתפלל שיהיה לך הקב"ה נחת מכל הבריאה שבראת.
בסוכות לומדים לחיות עם הקב"ה. כי כשמגיע החג הזה, אחרי הימים הקדושים של ראש השנה ויום הכיפורים, ימים מלאים בתפילות, ובקשות והזדככות , והתעלות רוחנית, אז כשמגיעים לסוכות יכולים לפעמים להרגיש פתאום שיש איזה שהיא ירידה. כי זה גם ימים של חול המועד, ימים של אכילה ושתיה. כל כך הרבה התפללנו, והתעננו, והנה עכשיו הגיע החג ואנחנו יכולים לשבת, ולשתות, ולאכול, ולשיר, ולרקוד וכביכול זה איזשהו פורקן מהעולמות הגבוהים שהיינו בהם בתחילות החודש הזה. אבל האמת שדווקא עכשיו, עם כל הדברים האלה שנראים אולי עבודות חיצוניות, אנחנו מגיעים לשיא הקשר עם ה', כי אז מתגלה האור האלוקי בכל המישורים, לא רק בבית הכנסת, בזמן של צום, בתפילות בצעקות בשופרות, האור הזה יורד אלינו במציאות שלנו, שאנחנו אוכלים ושותים ושמחים. הקשר שלנו עם ה' הוא טוטאלי, בכל המצבים ובכל הזמנים, זה בעצם מה שהחג הזה בא לומר.
האור של הסוכה הוא כזה אור גדול, שאפילו כשבונים, סוכה ברחוב, שזה רשות הרבים, שכל השנה זה רחוק מהקדושה, בסוכות גם מקום כזה מתקדש. אנחנו לא מבינים עד הסוף איזה מצווה עצומה וגדולה מאד היא מצוות סוכה. זו המצווה הכמעט יחידה, שאתה מקיים אותה בכל הגוף שלך! בכל האיברים! בכל הגידים! כל מצווה יש לה איזה איבר שמקיים אותה בו, אבל סוכה? זו מצוה שמקיימים אותה בכל הגוף!
ומסוכות, לשמחת תורה השמחה בתורה, היא שמחה הגדולה מכל המשחות כולן. שמחה שאינה בלה לעולם וגם אינה מתמעטת כלל. "אפילו חרב בית המקדש וחרבה ירושלים ונשתעבדו ישראל בין האומות, שמחה זו של התורה לא פסקה מהם ולא נתמעטה".
יהודי שלומד תורה הוא כמו דג במים. שם זה החיות המאיתית שלו. הוא כל כך דבוק בים התורה שהוא לא יכול לצאת מהמים. כמו דג. כשהוא יוצר מהמים הוא מת. רק שם טוב לו. שם הוא מרגיש נפלא. שם זה האלוקות, שם זה האין סוף, זה הטהרה, זה הזיכוך, מי שצריך להיטהר נטהר במים. זה הטוהר. זה הזוך. זה עולם אחר לגמרי. שקט. נפלא. מרוחק מהעולם הזה של היבשה. משהו לגמרי אחר. יהודי שלומד תורה הוא כמו דג בתוך המים. עכשיו יגידו לו לצאת מהמים, דג שיוצא מהמים הוא ימות. יהודי לא יכול לצאת מהמים.
האחדות הזאת שמתגלית במשחת תורה, את זה אוהב הקב"ה יותר מכל דבר אחר. וזאת מניין? שמחת תורה נקראת גם עצרת. "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט)
עצרת לשון עצירה. הקב"ה עוצר אותנו. קשה לנו להיפרד מאתנו. וזה תמוה. וכי אפשר להיפרד מהשם? יהודי, כי כשהוא שקוע במ"ט שערי טומאה ח"ו, הוא לא נפרד מהשם שנאמר "השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז) . לכן אומרים חכמי המוסר פרידתכם לשון פירוד. הפירוד שבינינו, זה מה שקשה לה'. לא הפרידה מאתנו, הפירוד בינינו. בתוקפת החגים היינו יחד. בראש השנה עשינו תשובה וקודם כל על עבירות שבין אדם לחברו. ביום הכיפורים התפללנו עם העבריינים. בסוכות צרפנו את ארבעת המינים לאגודה אחת רמז לאחדות עם ישראל. ועכשיו? עכשיו יש סכנה של פירוד ח"ו. כל אחד פונה לענייניו. וזה הכי קשה לו לאבא, לראות בפירוד בניו. לכן נתן לנו הקב" יום נוסף, יום שמחת תורה, שמחה שמאחדת את כולנו, שמפילה את כל המחיצות.
צריך להתאמץ להתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו. תמיד ללמד כף זכות. אתה באמת לא יודע מה עובר על השני, אתה לא יודע כלום. אז איך אתה מעיז לשפוט אותו? אתה יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור?
תזכור שכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, כולם בנים שלה שם. יש דברים שהם בלב, שלא כל אחד רואה. כל יהודי ויהודי, אפילו שהמעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב לשו טוב, הרצונות שלו טובים, הנשמה שלו טובה, אם הוא עושה משהו אל טוב, אז הוא מתחרט.
ה' רוצה את השלמות של כולם יחד. יחד שבטי ישראל. כשעם ישראל מאוחדים ואוהבים אחד את השני, ומוחלים אחד לשני, גם השפי בתרם מתנהג עמהם בחד וברחמים. כמו בסיפור הבא:
איך שגלגל מסתובב
את הסיפור הזה אני שומר בלבי כמה שנים, יודע שחייבים לפרסמו, ועם זאת חושש מהפרסום.
כעת, משעבר זמן מאז התרחש, אני חושב שהגיעה השעה, ועם קצת שינויים מתבקשים אוכל להעביר את התוכנות שבו מבלי לפגוע באיש. תחילתו של הסיפור לפני עשרים שנה. היינו קהילה חרדית בלב אוכלוסייה חילונית עוינת. ממש כך. הגענו מספר אברכים למקום. איש לא רצה בנו כאן, ואף שנהגנו באדיבות ובזהירות ולא ניסינו לכפות דבר על איש, כנרה ההסתה של התקשורת במשך שנים כה רבות עשתה את שלה, והתוצאה: תושבי השכונה פשוט לא רצו אותנו כאן.
עם השנים הגיעו עוד ועד משפחות וגידלו כאן ילדים. בכל בניין כבר הייתה משפחה חרדית, ועד מהרה הוקמה ישיבה, שכמובן גרמה לסערה רבתי. הבחורים ונשארו במקום הפסטרולי, ואיני מתכוון לתושבים, אלא לנוף ולמרחבים, הולידו ילדים, מה שגרם לדרישה חדשה: "תלמוד תורה".
כאן הסתמנה בעיה אמיתית. העירייה לא רק שלא סייעה. אלא התנגדה בחריפות. תלמוד התורה הוקם תחילה בתוך בית. כאן החלה מערכה משפטית, והוא נאלץ לעבור ממקום למקום. לא האמנו שבארץ ישראל צריכים יהודים לקיים בית ספר יהודי במחתרת, תוך עבירה על החוק. פשוט לא יאומן. אבל בכל מקום של חושך יש גם אור. נדיב מחו"ל ששמע על מאבקנו הגיע לכאן ופשוט קנה בתוך יום מבנה חד קומתי ששימש בעבר כבית קפה. המבנה שופץ במהירות, חולק לכיתות, ולאיש לא הייתה שום יכולת להילחם בכך.
כעבור שנתיים נאלצנו להרחיב את המבנה ולבנות שתי קומות נוספות.
כאן החלה מלחמה שכמותה תיארת פעם באחד מסיפורך: שכנה מהבניין החלה להתנגד בכל כוחה לבנייה. העירייה כמובן סייעה לה, בטענה שיש למבנה רישיון לבית קפה ולא למוסד חינוכי. פנינו לבית משפט והבאנו תקדימים והצלחנו "לנצח" את העירייה, בעקבות ההוכחה שהבאנו, שלפני שהפך לבית קפה שימש המקום גן ילדים, וממילא במקור מדובר במוסד חינוכי.
זה לא עזר לנו. אותה שכנה פשוט הקדישה את חייה נגד תלמוד התורה. היא ארגנה כנסים, 'הקימה' עלינו את כל הרחוב, וכל מה שנראה לה כחריגה, הגישה בקשות לעצירת הבנייה. היה זה מאבק קשה ויקר. על כל צעד קדימה נסיגה לאחור. מה שנראה לנו מוזר היה היעילות שהפגינה המשטרה. בכל פעם שהתחלנו לבנות משהו, תוך דקות ספורות הגיעו שוטרים, לא פקחים, ועצרו את העבודה עד שהלכנו לבית משפט והצלחנו או לא.
במיוחד בלט שוטר אחד, שהיה מגיע בתוך שניות ספורות. עד כדי כך מיהר, שנהג לאתר הבנייה שהיה ברחוב חד סטרי עם סירנה וכנגד כיוון התנועה. כאילו מדובר היה בפשע חמור.
היום אנחנו יודעים שהיינו יכולים להתלונן נגדו, ולא רק בשל סיכון חיים והפעלת סירנה ללא צורך, אלא מפני שהתלונות הגיעו היישר אליו ולא דרך התחנה. ייתכן שהמידע הזה יסייע לאנשים, ולכן נכון יהיה לכתוב אותו: אם לשכן שלך יש קשרים עם שוטרים, הוא לא יכול להתקשר אליהם באופן אישי ולהזמין אותם. זה נגד החוק, שכן הדבר יכול לגרום לקשרים פסולים בין אזרחים לשוטרים וניצול כוחות הביטחון לסגירת חשבונות אישיים. הדרך היחידה להזמין שוטר חייבת לבוא דרך התחנה, וברוב המקרים, אם אין מדובר בסיכון חיי אדם, יבקשו ממך לבוא ולהתלונן. אבל בעניין שלנו כאמור השנאה קלקלה את השורה והשוטר שהתגורר אף הוא בשכונה הגיע כנשוך נחש כדי להרוס לנו, לעכב ולהציק לנו.
לא עזר להם. זה אמנם לקח יותר זמן ויותר כסף, אבל בניין הת"ת קם ועלה, קומות נוספו משנה לשנה, למרות השכנה העוינת, השכונה העוינת והשוטר הפרטי העוין והמתעניין יתר על המידה. במאמר המוסגר, בשלב מסוים ערכנו לה תרגיל קטן. השכנה "זכתה" בהגרלה בעקבות "ראיון טלפוני מקרי" שהגיעה לביתה. הפרס היה יקר מאד שבוע בית מלון יוקרתי. כשהיא חזרה, הייתה עוד קומה לבית הספר. לקהילה זה עלה כמה אלפי שקלים, אבל הבנייה ללא ההתנגדות חסכה עשרות אלפי שקלים, אם לא מעבר לזה, והרבה כאבי ראש.
שנים חלפו.
תלמוד התורה היה לעובדה מוגמרת, וחוץ מהצקות מקומיות בעת אירועים בשעות הערב, כבר לא ניתן היה לעשות הרבה. העניין הלך ונשכח. יום אחד הוזעקתי, כמי שעוסק בטיפול בנוער נושר, לתחנת המשטרה. נאמר לי בטלפון שיש איזה בחור שנסע בשיכרות וללא רישיון רכב ופגע בהולך רגל.
הגעתי לתחנה וגיליתי שמדובר בנער שאינו שייך לקהילה וכלל אינו דתי, אך השוטרים אמרו לי: 'הבחור יושב כאן כמה ימים. עצור בתחנה. השופט הסכים לשחרר אותו בערבות עד למשפט. אבל אין מי שיערב לו. ההורים שלו מיואשים ממנו. הוא פשוט יושב כאן במעצר וחשבנו שאולי אתה כמטפל בנוער תדע מה לעשות אתו'.
נתנו לי להיכנס אליו. הבחור היה בדיכאון עמוק. "אפילו ההורים שלי לא מוכנים לערוב לי", אמר וחזר ואמר.
נכנסתי עמו לשיחה. מסתבר מגיל 13 החל להידרדר, לא הלך לבית הספר והתחבר לנוער שוליים, הוא נעצר עשרות פעמים ואף שהה בבית כלא לנוער. בתחילה ההורים שלו היו מסייעים לו, לוקחים עורך דין, מנסים לעזור לו, אך הוא אכזב אותם כל כך הרבה פעמים, שהם כבר התייאשו ממנו ולא מוכנים אפילו לסייע לו בשעתו הקשה.
"תן לי את המספר של ההורים שלך", אמרתי, "אני אשוחח אתם". הנער נתן לי.
יצאתי מהתא כדי שהנער לא ישמע את השיחה. התקשרתי להורים. הצגתי עצמי כמטפל בנוער, ודיברתי אל לבם שיגיעו לתחנת המשטרה "לחושב ביחד מה אפשר לעשות". הם כמובן מרו לי שאינם מוכנים לערוב אפילו בשקל וגם הסבירו מדוע. אמרתי להם שאיני מבקש מהם ערבות אלא רק שיבואו. "בואו ניתן לו צ'אנס אחרון". ביקשתי. "צ'אנס אחרון למה?" אמרו לי, "אתה יודע כמה צ'אנסים אחרונים נתנו לו? הילד הזה הרס לנו את החיים, בייש אותו ורושש אותנו, את הצ'אנס האחרון שלו הוא קיבל כמה עשרות פעמים". התחננתי בפניהם, ורק לארח שיחה ארוכה האמא התרצתה והסכימה לבוא. המתנתי לה שעה ארוכה, וברע שהיא נכנסה לתחנת המשטרה עמדנו שנינו זה מול זו בהלם מוחלט. הייתה זו השכנה של הת"ת, זו שעשתה את כל הצרות במשך שנים ארוכות. זיהינו זה את זו באופן מיידי, מפני שלא פעם ולא פעמיים הייתי בין המשלחות שבאו לבקש ממנה, להתחנן ואף להציע לה פיצויים, ללא הועיל. היא החלה לבכות. "אני לא יודעת אם תסכים לעזור לנו כעת, אבל קיבלנו את העונש שלנו מהשמים. אני נלחמתי בכם ובינתיים הספדתי את הילד שלי. הוא היה ילד נפלא, מחונן. היו לנו תקוות גדולות ממנו, אבל הוא עושה הכל כדי להוריד אותנו ביגון שאולה. הנה אלוקים נקם את נקמתכם. כעת לך לחברים שלך, שיהיו מרוצים". הרגעתי אותה. אמרתי לה שהחברים שלי לא נקמנים, ובכל מקרה הבן שלה בוודאי לא עשה לנו דבר, וכולנו נשתדל לסייע להם להחזיר אותו למוטב. הרמתי כמה טלפונים. אחרי כמו דקות ספורות הגיע רב הקהילה בכבדו ובעצמו, וחתם ערבות בעבור הנער. האם עמדה מבוישת ואפילו לא מצאה כוח להודות לו על כך. וכאן קיבל הסיפור תפנית נוספת.
בעוד השוטרים מתארגנים לשחררו, לפתע נכנס אדם מבוגר, שנראה לי מוכר, והחל לצעוק: "מדוע אתם משחררים אותו?" השוטרים הסבירו לו זו החלטה של בית המשפט לשחררו בערבות. "אני מבקש לתת ארכה של 24 שעות. אני רוצה לערער על ההחלטה". הוא נראה נרעש וזעק כחיה פצועה. "מה הסיפור?" שאלתי את אחד השוטרים, בעוד המוח שלי שואל מאיפה הוא מוכר לי. "הבן שלו הוא הפצוע בתאונה", לחש לי השוטר. "הוא מאושפז. אמנם במצב קל, אבל אבא שלו משתולל מזעם. עשה הכל עדי שהבחור הדורס יסבול כמה שיותר". הבנתי אותו. החלטתי לא להתערב. "אני מבקש מכם לא לשחרר אותו", זעק אבי הפצוע. "הבחור הזה נסע כמו מטורף , נגד כיוון התנועה, ופשוט דרס את הבן שלי. תגידו, אתם נורמלים? למה אתם משחררים אותו?" השוטרים דיברו אליו יפה: "אלברט, זו החלטה של שופט. מה אתה רוצה שנעשה?" הוא היה כל כך נסער ומתוסכל, שלא בהתחשב במציאות: "איזה חברים אתם? שירתתי כאן שלושים וחמש שנה, רק לפני שנה פרשתי. אתם מתייחסים אליי כמו אל זר? משחררים את העבריין הזה דרס את הבן שלי...?" ואז נזכרתי וזיהיתי אותו. היה זה השוטר שרדף אותנו, זה שנהג להגיע בתוך שניות כדי לעצור את הבנייה.
הבטתי אל הרב. גם הוא זיהה. לא האמנו למתרחש מול עינינו. "אדוני השוטר בדימוס", שמעתי את עצמי אומר: "האמת שהייתי מצדיק אותך. מישהו נסע נגד כיוון התנועה ודרס את הבן שלך, אבל אני חושב שאתה צריך לעצור רגע ולחשוב מה קורה כאן". השוטר לשעבר הביט בי: "מי אתה בכלל?" אמר. הוא עדיין לא זיהה אותי. "אגיד לך: אמנם עבדת כאן בתחנה, אבל לדבי נושא אחד נהגת במשך שנים לעקוף את תחנת המשטרה, לענות בטלפון האישי שלך לקריאות בנושא בית הספר שהוקם בשכונה. כיום אנחנו יודעים שעברת על החוק פעמיים. גם שנענית לקריאות בנושא םוליטי שלא דרך התחנה וגם שנסעת בניגוד לכיוון התנועה בצורה פרועה ומסכנת חיים, אף שלא הייתה שום סיבה חוקית ומקצועית לכך. כעת תראה איזה גלגל יש בעולם הבן שלך, שיהיה בריא, נדרס על ידי הבן של זו שנהגה להזעיק אותך שנסע כמוך, בניגוד לכיוון התנועה, ובדיוק ברחוב שבו נסעת אתה..."
כולם עמדו המומים. כעת חיברו כולם את חלקי הפאזל. הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לכן פשוט שתקו. אני ניצלתי זאת, אחזתי בזרועו של הנער שכבר היה מוכן ליציאה והכרזתי: "הנער הזה ישלם את המחיר על מה שעשה. הוא יקבל שלילה ואולי יותר מכך, אבל אתה, אדוני, תניח לו כרגע, אני מבין שבנך נפצע קל ואני מאחל לו רפואה שלימה. תשמח שזה היה העונש שלך. כי העונש של הגברת הזו היה חמור בהרבה". ויצאתי.
לקחתי את הנער לשיחה ארוכה, ביקשתי שישוב ליבתו, אך לא שקטתי לרגע. דאגתי שיקלטו אותו במרכז גמילה ידוע המנוהל על ידי חרדים, שם לקחו אותו ושיקמו אותו, כחלק מהשיקום הוא התחזק בדת. דאגנו להרחיק אותו מהעיר, מהשכונה ומהחברים הישנים, ולשלוח אותו לישיבה, ובתוך שנתיים כבר לא ניתן היה להכיר אותו. הוא הפך לצעיר עדיו ונעים, כמו שהורידו רצו שיהיה, רק עם אמונה ויראת שמים.
לפני מספר שנים הוא התחתן, וכשבנו הראשון נולד הוא הזמין אותי לברית. מובן שהגעתי. להפתעתי הוא כיבד אותי בסנדקאות. רוב הנוכחים לא ידעו מדוע. רק הוא, הוריו ואני ידענו את האמת על תולדות חייו המפותלים, והסיפור המדהים והבלתי נתפס שהוכיח באופן מוחשי את דרכיה הפתלתלות של ההשגחה העליונה.
תפילה
רבונו של עולם
למד אותי לקבל בקלות, ואפילו בשמחה את כל התקלות הקטנות של החיים.
כי כל פעם כשקורה שבוש בתוכניות שלי, אני קצת נופל ברוחי, אני לא זוכר שגם זה מגיע ממך אבא וגם זה לטובה, שבסופו של דבר מגלים שהיה טמון משהו טוב בשבוש זה, בתקלה הזאת.
כמו היום, שברכתי הכל קודם, והגעתי למשרד הרשוי וכמו שאומרים דוקא על המזל שלי הסניף היה סגור לקבלת קהל באותו יום.
למה לא אומרים? הרי התקשרתי ושאלתי? ומה זה שאומרים לי שזה מופיע באתר? אני לא יודע מה זה אתר.
רבונו של עולם, במקום להתעצבן, ולחשוב על כל הדקות שאני עומד לבזבז בדרכי לסניף אחת שהוא מרוחק יותר, במקום זה תעזור לי להבין שאותה שניה שמשהו קורה שזו מתנה שקיבלתי ממך כי הרי גם זה קרה לי בהשגחה פרטית מדוקדקת, וכל מה שקורה זה הרי לטובה, אז למה להישבר? למה להתלונן? למה לא לקבל הכל בשמחה ולהגיד מייד כשמשהו קורה תודה אבא, אני יודע שגם זה ממך ובודאי טמון פה משהו טוב.
רבונו של עולם תציל אותנו מכל הרגעים המבוזבים של החיים, כשאנחנו מתלוננים על כל העוולות שכביכול נגרמו לנו ושוכחים שאת אותם רגעים ממש אפשר לעבור באמונה בשמחה ובאהבה, ואפילו להגיד תודה!
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
