'"ולקחתם לכם ביום הראשון"  וכי ראשון הוא, והלא יום חמישה עשר הוא, ואת אמרת ביום הראשון?! אלא ראשון הוא לחשבון עונות. רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהייתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא הייתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון. ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו, עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא, יצאו בריוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו חמישה מילין. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתברך שמו. בני המדינה, אלו ישראל, שהם מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוותר שליש מעונותיהם. וביום הכיפורים, כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא מוותר להם את הכל, דכתיב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויק' טז ל). מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון. לכך כתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון", ראשון לחשבון עונות' (תנחומא "אמור" סימן כב). ראה ב'לזמן הזה' 'ראשון לחשבון עוונות' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, הסבר למדרש זה. שאם מוחל ביוה"כ, אז מה עניינו של סוכות שאז מוחל? ומסביר ע"פ דברי הרב קוק, שסוכות משלים למעמדנו מיוה"כ, שתשובה גורמת לפגיעה בקשר למציאות, שמתרחקים בעקבותיה מעשיה בעולם, ולכן בא חג סוכות להשלים שנתחבר לעשיה בעולם (ראה שם באריכות). נראה להוסיף, שהנה אמנם המלך מוחל על החוב, אבל צריך להראות שהמדינה נאמנת לו, שאז המחילה היא בשלמות. שהרי יצא כדי לעמוד עליהם בכוח על שאינם נאמנים לו, ולכן אמנם מחל להם, אבל יש גם צורך שהם צריכים להראות את נאמנותם אליו, שזה צורך מעבר למחילה המידית שנעשתה, כדי שתהיה מושלמת. שהמחילה שמחל בדרך אינה שלמה, אלא רק אמר עקרונית שמוחל, אבל עדיין חסרה הוכחת הנאמנות. זהו חג סוכות שבו יש כמה וכמה מצוות, שבהם אנו מראים שאנו חזרנו בנו בשלמות ממעשינו הרעים, ועכשיו שומרים על המצוות (כעין שנותנים עכשיו את המס למלך) וכן מראים שאנו לה', ולכן אז המחילה היא שלמה, שאנו מראים שאנו עבדי ה'. ובפרט שבמצוות לולב אנו 'ומהללים ומקלסים לפני הקב"ה, והקב"ה מתרצה להם' וכו', שע"י ההילול והקילוס, אנו מראים שהוא אלוקינו, ובזה משלימים את חלק הוכחת הנאמנות. אולי לכן בהמשך המדרש מובא: '..ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני. אבל לעתיד לבא, אני אופיע במלכותי' וכו', שקשור למצוות, שסוכה שהיא כגמול לה' על שנתן לנו, זה דוגמה למצווות, ומובא מלכות ה' לרמז שזה קשור, כמו שאמרנו (להוכחת מלכות ה' עלינו). ע"פ המדרש רבה עוד יותר משמע: 'ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה. ואומר להם: מה דאזל אזל מן הכא נחיל חושבנא' (ויק"ר ל,ז) מצוין ענייני העסק במצוות, ורמז למלכות ה'- 'לשמו של הקב"ה'. אולי אפשר גם שאמנם ביוה"כ נמחלים העוונות, אולם יחד עם ימי הדין באה עצבות, מתוך הפחד מהדין, ובזה ישנו פגם של "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח,מז), ולכן אין המחילה ראויה בשלמות. לכן צריך את סוכות שהוא זמן שמחתנו, ולכן 'מהללים ומקלסים' משמחה, ואז מגיעה מחילה שלמה כראוי, שהוא משלים את המחילה של יוה"כ. לכן ביוה"כ נאמר 'מוותר' ובסוכות נאמר 'מוחל', שזה חזק יותר. כיון שביוה"כ ה' מוותר על חטאינו, אבל לא מוחל בצורה שלמה, בשל הפגם של חוסר השמחה, שהיא פוגעת בכל התורה, ולכן נשאר פגם, אז ה' מוחל על העוונות, אבל נישאר רקע פגום, ולכן אין מחילה גמורה, אלא יש כעין זכר שהיה רע. כאשר בא סוכות הוא משלים את הפגם הזה, ולכן אז נמחל לגמרי, זהו 'מעכשיו הוא ראש חשבון' דף חדש, שנמחק כל מה שהיה קשור לרע מקודם. אולי אפשר שיש שני שלבים במחילה, יש את המחילה העקרונית שהמלך מחל, אבל עדיין לא מופיע בשטרות שנמחק להם החוב, שזה נעשה כאשר המלך יכנס לעיר או יחזור לארמונו, שאז יבוא סופר המלך וירשום שנמחל, והמלך יחתום. כך גם ביוה"כ ה' סולח לנו ע"י תשובתנו, אבל זה במיוחד ביום זה, כיון שיש מעלה של סליחה ביוה"כ, בשל שנאמר בו סלחתי על מעשה העגל, עם הורדת הלוחות השניים (תענית ל,ב [ראה ברש"י]). אבל זה לא נגמר שם, אלא ה' ציווה לבנות משכן כדי להראות שסלח: '"אלה פקודי המשכן משכן העדות" עדות לכל באי העולם, שנמחל להם על מעשה העגל' (תנחומא "פקודי" סימן ו). שזה כעין השטר זיכוי שלנו. כך גם ביוה"כ אמנם נמחל, אבל בסוכות אנו מראים שיש לנו מחילה, ע"י שמראים שזכינו בדין מר"ה, כנגד קטרוג האומות (ויק"ר ל,ב) כך שנראה שזהו כמו השטר הוכחה למחילה (בכך מובן שלכן בהו"ר יש חתימה נוספת של הדין, כעניין השטר מחילה שיש בסוכות). לכן בסוכות זהו כעין ענני הכבוד, שסוכות זה כנגד ענני הכבוד שהיו במדבר (סוכה יא,ב) ולכן יש עניין של שכינה בסוכה כנגד ענני הכבוד (כידוע) [אולי לכן יש מחלוקת האם סוכות כנגד ענני הכבוד או סוכות ממש, ששניהם היו, כיון שכיום כנגד זה כשאנו עושים סוכות ממש, אנו מתחברים לסוכות שעשו במדבר שעל גביהם הצטרפו ענני הכבוד, כך גם כיום ע"י הסוכות חלה שכינה בהם]. זהו כמו המשכן שהוא: 'עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל' (שבת כב,ב), כך גם בסוכה זהו בית (כמשכן) שבו יש שכינה ששורה בישראל, ולכן הוא עדות שנמחל לנו, כמו במשכן על העגל, כך אצלנו עדות שנמחל על חטאינו, שזהו כשטר זיכוי. בכלל כל זמן המדבר (שבו היו הסוכות או ענני הכבוד) היה בניסים גדולים, ולכן הוכח בו שה' סלח לנו, וכך בסוכות שזה כנגד זמן המדבר (שזהו הסוכות שנעשו אז) יש עניין של הוכחה של הסליחה שקיבלנו. עוד נראה שיוה"כ ניתן המחילה על העגל, וזמן המדבר היה לספיגת התורה בנו [תנחומא "בשלח" סימן א] ולכן יש קשר בניהם, שבמחילה על העגל ניתן המשך למתן תורה שנפגם בעקבות מעשה העגל, שזהו שניתנו הלוחות השניים, כהמשך למתן תורה. לכן ספיגת התורה קשורה למתן התורה לנו ביוה"כ, ולכן בסוכות שזה כנגד זמן שהותנו במדבר, יש קשר ליוה"כ, ולסליחה שיש בו על העגל, שהוא המשכו. לכן יוה"כ וסוכות זה בעצם עניין אחד שמורכב משני חלקים יוה"כ כהורדת הלוחות, וסוכות כספיגת התורה הזו בנו, אבל שניהם בעצם עניין כפרה אחת, ולכן הכפרה של שניהם יחד זהו הכפרה הסופית לכולם. כך נראה מהלשון של המדרש רבה, שאומר: '... וביום הכפורים כולן מתענין, אנשים ונשים וטף. והקדוש ברוך הוא אומר להם לישראל: מה דאזיל אזל, מן הכא ולהלן נחיל חושבנא. ומיום הכפורים עד החג, כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה. ואומר להם: מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא. לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". אמר רב אחא: (תהלים קל, ד): "כי עמך הסליחה" מר"ה הסליחה ממתנת אצלך, כל כך למה? "למען תורא" בשביל ליתן אימתך על בריותיך' (ויק"ר ל,ז). משמע שיוה"כ וסוכות זה אותו דבר, שלכן אומר על שניהם אותו לשון בדיוק, שע"פ מה שאמרנו עכשיו שזה עניין אחד, אז באמת זה אותו דבר, שנמשך מיוה"כ עד סוכות, שה' מכריז על אותה סליחה. אולי ממה שנאמר בסוף בשם רב אחא, אפשר שהכוונה שבאמת ביוה"כ נמחל לכל עוונותינו, כמו לאותה מדינה. אלא שכיון שסוכות סמוך לזמן יוה"כ, אז בעשיה של סוכות זה מעלה שוב את הסליחה של יוה"כ, ולכן ה' ממשיך את הסליחה, שזהו שאומר פעמיים 'מן הכא ולהלן נחיל חושבנא', כיון שה' מוחל שוב, ולכן מתחיל שוב את החשבון בסוכות, כמו שהתחיל מחדש ביוה"כ, שעושה זאת פעם נוספת בסוכות. שזהו שאומר ר"א שהסליחה ממתנת, שיש המשכיות לסליחה. בפשטות הכוונה שה' מוחל קצת כל פעם (כמו שנאמר קודם ע"פ הזמנים) וזהו שהסליחה ממתנת מר"ה, שמוחל כל פעם קצת. אולם אפשר שרומז בעומק שהתשובה ממתנת, ולכן בשלבים השונים יש לה המשכיות, שנמחל כל פעם עוד ועוד, ולכן גם נמחל פעמיים לגמרי, ומתחילים דף חדש פעמיים, כי הסליחה ממתינה ולא מיד נעלמת, ולכן ממשיכה להתגלות שוב גם בסוכות, כעין ביוה"כ, שנעשה שוב אותו דבר. נראה גם שאפשר שסוכות זה כנגד א"י (ראה ב'לזמן הזה') [וגם זמן המדבר היה בעקבות חטא המרגלים. וכן הכנה לקראת הכניסה לארץ כראוי, כדי שהגוים יגדלו חזרה מה שהשמידו: 'ועוד, כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבניינים, וסתמו את המעיינות. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו (תנחומא "בשלח" סימן א) כך שסוכות שכנגד הזמן במדבר, קשור לא"י], ולכן בו יש כפרה גמורה ושלמה מצד א"י, זהו שנאמר במדרש על שמהללים ומקלסים עם הלולב, שארבעת המינים קשורים לא"י (כמובא ברמב"ם) [אולי ארבע גם רומז על הצדדים שבא"י, שכשנאמר לאבות ההבטחה על הארץ נאמר צדדי א"י (לדוגמה בבראשית יג,יד)] וההילול וקילוס זה בשמחה, כראוי לא"י שדווקא בה השמחה (ראה אור החיים דברים כו,א). לכן אמנם ניתנה מחילה ביוה"כ, אולם בסוכות נעשית מחילה חזקה יותר, ולכן בו נעשה ראשון לחשבון עוונות, שהמחילה בחוזק גמור. כך כמו המלך שמוחל לעיר, כשנכנס לעיר זה מראה את מחילתו הגמורה, כך גם בסוכות זה מראה את החיבור שלנו לה', שבראשו זה שניתן לנו הארץ שבה שכינת ה', שזה כמו זמן המדבר שה' דאג לנו, שזה מראה שמחל לנו לגמרי. כך הסוכות מראה את מחילת ה' לנו, ע"י קשר סוכות לא"י. וארבעת המינים הם השטר זיכוי שלנו, שמראה את הקשר שלנו לא"י (שארבעת המינים הם המצויים בארץ, כהסבר הרמב"ם) ולכן בו מוכח סליחת ה' לנו. נראה שזה קשור להסבר הרב קוק שסוכות מעלתו במחילה הוא מהחזרת הכוח לעשיה, שזהו עניין א"י שבה יש עניין גדול מאוד של עשיה מעשית של תיקון עולם בכל המציאות כולה.