פרשת השבוע ניצבים וילך
נכתב על ידי אלון, 10/9/2017
ניצבים וילך – ראש השנה
"אין אדם שלם ואין יהודי שלם עד שיהיה שותף עם חברו יחד, בצוותא ואחווה, ולא עוד אלא אף הפשוט שבפשוטים בכוחו להשלים את הגדול שבגדולים" (תולדות יעקב יוסף).
לקראת יום הדין הגדול
לעולם קוראים פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה, שכבר אז אנו ניצבים לקראת יום הדין הגדול והנורא, וכשמהדהד בחלל בית הכנסת "אתם ניצבים היום", אנחנו יודעים שהכוונה היא לראש השנה, היום שבו ניצבים אנו לפני בורא עולם ועוברים לפניו כבני מרון במשפט הפלאי הזה, שיש בו כאמור גם משפט וגם צדקה. "ואתה במשפט תעשה צדקה" (מתפילת ראש השנה)
למה זה משפט? כי הקב"ה ברא עולם כדי שהעולם יתנהג בדרך מסויימת, שהיא מביאה אל התכלית, אל המטרה שבשבילה ה' ברא את העולם. התכלית הזאת היא בנוייה מכל מיני חוקים ומשפטים. הקב"ה לא יכול לוותר על המשפט. אבל מכיון שאנחנו מאוד חלשים, ונמצאים בתוך גוף גשמי ועכור כזה ובתוך כל מיני קשיים, והקב"ה מאד אוהב אותנו ולא רוצה להכשיל אותנו, לכן – "אתה במשפט תעשה צדקה". אומנם זה יהיה בתוך משפט, אבל זה יהיה צדקה, כלומר הקב"ה יודע לעשות דבר כזה פלאי, לצרף את שני הניגודים האלה, הקוטביים האלה, את המשפט שזה דין, זה חוק, ואת הצדקה שזה מתנת חינם.
אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו ולהשתדל כמה שיותר לזכות באמת במשפט, לא רק לבקש מתנת חינם, ויחד עם זה לזכור שה' מאד אוהב אותנו שזה הסוד של המחילה הגדולה של ראש השנה.
ומי שמעורר את עצמו לתשובה, ומבקש רחמים, מי שמבקש חסד חינם הוא יצא מהיום הזה באמת לחיים טובים, לשמחה ולשלום.
רבונו של עולם, אני מבקש סליחה ומחילה על כל מה שעשיתי השנה שגרם לי להתרחק ממך ומבקש שהשנה החדשה תהיה מלאה במעשים שרק יקרבו אותי אליך.
אתם ניצבים כולכם היום. מילת המפתח כולכם. כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל אשרי חלקו. ככל שאדם דבוק יותר באהבת ישראל כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו.
אני לא יכול לחשוב שאני המוצלח ואין לי כוח היום לאף אחד. אני לא רוצה לראות אף אחד . אני בקושי סוחב את עצמי ובקושי יכול לסבול את מה שעובר עלי ואין לי כוח לתת תשומת לב לשני או לעודד אותו ולא שהשני ירחם ויתן לי פתאום תשומת לב. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. יכול להיות שהם רגשות נכונים במצב מסויים כמו שאמר שקוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך שלא יראו אותו והוא יהיה עם עצמו וכו'., אך אסור שזו תהיה מציאות מקובעת ח"ו. כי הבן אדם, כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, מנשמת עם ישראל וכשהיא נשלמת היא בעצם השכינה הקדושה.
יש דברים שאתה לא יכול לעשות לבד. מה שלא הצליח לעשות רבי עקיבא, הצליח רשב"י בזכות האחדות והאהבת חברים. אנחנו חיים היום במעגלים מעגלים, כל אחד והמעגל שלו אבל בעצם זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעזרת השם כשכולם יהיו ביחד.
אין רווחים במחלוקת! כשיש פירוד ומחלוקת ה' מסתלק משם! ממחלוקת רק מפסידים. אתה חייב להחליט שלא מעניין אותך כלום, אתה לא לוקח חלק בשום מחלוקת ובשום מריבה ושינאת חינם. יהודי צריך להחזיק בשלום ואהבה עם כל יהודי אחר, יהיה מי שיהיה.
בדרך כלל, כשמדברים על גודל מעלת השלום או על הסכנה הנוראה שבמחלוקת, יש לנו איזה נטיה להיזכר דוקא במחלוקות ציבוריות, בין קבוצות או חוגים. כי שמה אין לנו הרבה מה לעשות כדי למנוע זאת. אך מה עם המחלוקת שלנו עם השכן מלמעלה? או עם זה שיושב לפנינו בבית הכנסת?
צריך להחזיק בשלום ואהבה עם כל יהודי ולהתפלל לה' שיציל את עם ישראל מכל מחלוקת ושינאת חינם ושיהיו רק שלום ואהבה בין כל עם ישראל.
זה המסר של ניצבים. זה המסר של ראש השנה. זה המסר של רבינו הקדוש שכשעמד להסתלק מן העולם ואמר: "רק תחזיקו עצמכם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים".
ראש השנה זה יום הזיכרון. זה השם שלו. העולם הזה נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם, כל מה שעובר עליו במשך היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה', ותודה לה', ובעזרת ה' ואם ירצה השם. חיים של אמונה.
מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשכל הזמן הוא אומר תודה. הכל טוב. גם מה שנראה רע. דרכי ה' נעלמות , אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב, גם אם מה שבדרך הוא לא כל כך מובן.
אתה מתעצבן ממשהו, עוד אין לך אמונה. אתה חושב שאתה כועס על בני אדם אבל אתה בעצם כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם.
מה שלא יעבור עליך, תזכור את ה', תזכור שהכל זה מה', שכל מה שאתה עובר זה רק כדי שתזכה להתקרב אל ה'. האדם נברא למטה בשביל שהוא יזכור את ה' למעלה, וכמה שהוא יותר למטה, ככה הזכויות שלו יותר גדולות כשהוא זוכר את ה' למעלה, זה נסיון יותר קשה, אז יש לו יותר שכר.
לזכור את ה' זה לזכור את התכלית, לזכור בשביל מה באנו לפה, לזכור שאנחנו יהודים, לזכור את התפקיד שלנו, את היעוד שלנו. ה' ברא את כל בני האדם חסרים, לכולם קשה, אף אחד לא קל לו, אין אחד שלא חסר לו, אבל מה עשה הקב"ה? ברא נפשות שהן חסרות וברא גם השלמה לכל החסרונות, "בורא נפשות רבות וחסרונן". צריך לשמוח שזכינו להיות יהודים, שזכינו להיות הבנים של הקב"ה, שזכינו למצוא השלמה לכל החסרונות שלנו בתוך התורה הקדושה , בתוך כל התפילות, בתוך כל פסוקי התהילים של דוד המלך, בתוך כל דברי חז"ל, בתוך הקדושה.
התכלית של ראש השנה זה לזכור שה' הוא האלוקים. ה' זה שם של רחמים, ואלוקים זה שם של דין, אם מבינים לגמרי שה' הוא האלוקים, שגם הדין זה חסד ורחמים, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים להאמין שהכל עוד יתהפך לטובה.
מה אומרים בתקיעת השופר? "מן המיצר קראת י-ה, ענני במרחב י-ה". דווקא מן המיצר מגיעים אל המרחב. כמו השופר שתוקעים בו בראש השנה, שפיו צר והמשכו הולך ומתרחב. אם היה פיו של השופר רחב גם הוא, לא היתה בוקעת ממנו תקיעה ולא היינו זוכים להגיע אל המרחב.
"אשרי איש שלא ישכחך". ואיך לא שוכחים את ה'? איך כל הזמן זוכרים אותו יתברך? ע"י שמדברים איתו. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אם אתה מאמין בה' אז למה אתה לא מדבר איתו? תבקש אותו שירחם עליך, שיחזיר אותך בתשובה, שיעזור לך להתגבר על היצר הרע, על השקר והדמיון שהוא מכניס לראש שלך. דבור זה חיבור. רק ככה אתה זוכר את ה'. הדבור זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלך על הקדושה, לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך לדבר , לשים את הרצון שלך בתוך מילים. תפילות בונות כלים כדי לקבל את הדבר שאתה רוצה.
ראש השנה מכריז בקול גדול "יש מלך לעולם" ומזמין את כולנו ליטול חלק בהכתרת המלך. עיקר העבודה שלנו בראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים. אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
וכל הזמן אומרים וצועקים את המילה "מלך".
"רבונו של עולם, נכן שהתנהגנו לא כל כך טוב כל השנה, ונכון שמגיע לנו עונש, אבל אבא! לפני שאתה חותם את גזר דיננו אנחנו צועקים לפניך "המלך"!!! "המלך היושב על כסא רם ונישא"! "המלך הקדוש"! וכשאבינו מלכנו רואה כי אמת בפינו, ואנחנו באמת ממליכים אותו עלינו, ורוצים ומתכוונים לשפר את מעשינו, הוא נותן לנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.
בראש השנה צריך לזכור שה' שוכן גם אצל החבר. בורא עולם נמצא בליבי, בלבבי משכן אבנה לו. אבל אותו בורא עולם שנמצא בלבבי, נמצא בלבבות של כולם. של כל עם ישראל. אם האדם לא יכול להתחבר עם האלוקות שנמצאת אצל החבר, ואצל כולם, אצל כל בני האדם, אם הוא חושב שהוא יותר חשוב וכו', אז באותו רגע בעצם הוא מאבד את הקשר האמיתי שלו עם הקב"ה.
"וצריך להיזהר מזה מאד, כשהוא יושב ודן את חברו, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, כי המשפט לאלוקים הוא. כי רק הוא יתברך לבד ראוי לשפוט את האדם כמו שאמרו חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב). ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו כי אם השי"ת שהוא מקומו של עולם וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם" (ליקו"ת א, יד).
כל מה שאדם עובר זה רק כדי שהוא יזכה להתקרב אל ה'. רבות הן הדרכים להתקרב אליו יתברך. אחת מהן, מיוחדת ונדירה במינה תמצאו בסיפור הבא:
סימנים של אמונה
אני תושבת ארצות הברית. קוראים לה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", אבל היא מסוגלת להיות גם "ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות".
נולדתי להורים בלתי יציבים ושאינם בריאים בנפשם. לא יודעת איך שרדתי את הילדות, בלי יד מכוונת, בלי שום חום ואהבה, המצב בבית היה נורא ואיום. מלבד העוני והדלות, היתה בו הזנחה נוראה, לאיש לא היה אכפת אם הילדים ילכו לבית הספר או לא, ובאמת אחיי בחרו באופציה של לא. אני הבנתי כבר מאז ילדותי שכל מקום מחוץ לבית הוא טוב יותר, לכן הלכתי בשמחה לבית הספר. אני זו שהייתי עושה את הסנדוויץ' שלי, במידה והיה, כי הוריי בדרך כלל ישנו עד לשעות הבוקר המאוחרות, אני זו שקניתי לעצמי את הבגדים או שאלתי מחברותיי. לא יודעת איך זה לא פגע במעמד החברתי שלי, שגם אם לא היה גבוה, הוא בהחלט לא היה נמוך. הייתי תמיד מוקפת בחברות.
האמת שפשוט חייתי בקומבינה, אכלתי אצל חברות, סידרתי איכשהו מימון לטיולים, עשיתי בייבי סיטר ועבודות נוספות, וכך עברה ילדותי ולאחר מכן נעוריי.
אבי נפטר ראשון כשהייתי בת 17, ומשם הדברים הלכו והידרדרו במהירות. המשפחה התפרקה. אמי אושפזה, וכשהגעתי לגיל 18 הייתי בודדה לגמרי. התחלתי לעבוד בעבודות דחק: ניקיון בבתים וכל מיני מלאכות שלמעשה הורגלתי אליהן. הקפדתי להמשיך את הלימודים, אף שלא היתה בהם תועלת, שכן אדם שחייב להשיג את לחמו לא תמיד מוצא את היכולת לממש את לימודיו, אבל ליתר ביטחון המשכתי גם כדי להיות מחוברת למקום, לחברה, לשפה.
בגיל 21 שידכה לי חברה בחור שנראה לי כמו האדם המושלם עלי אדמות. אני חושבת שמה שהכי קסם לי אצלו שהייתה לו משפחה. כן, הדבר המובן מאליו, שרוב בני האדם אפילו לא מזכירים אותו בתור מעלה, כי זה פשוט כמו האוויר שהם נושמים, זה היה בשבילי הגורם הראשוני להחליט להינשא לו. זה, ועצם העובדה שמישהו בכלל הסכים להינשא לי. התחתנו.
אחרי שהתחתנו, התברר לי שאמנם יש לו משפחה, אך למשפחה שלו אין כל כך אותו. בעוד אחיו ואחיותיו הצליחו ושגשגו, הוא היה ה'לא יוצלח', זה שקם מאוחר ואינו עושה שום דבר עם עצמו. כל חיי חלמתי לבנות בית הפוך מהבית של הוריי, מסתבר שמצאתי את עצמי עם בעל שהוא העתק מושלם של אבי. היה לו לב טוב, אבל חוץ מזה כלום. הוא פשוט לא עשה כלום עם עצמו, ואם חשבתי להתנחם במשפחה שלו, הסתבר לי שהם שמחו שמישהי הסכימה להתחתן איתו ולהרחיק אותו מהם. ממש כך. אחרי שיצא סוף סוף מהבית, הם עשו הכל כדי להימנע ממפגשים עמו. החלום שלי נופץ פעמיים.
אחרי שנה וחצי נולד לנו בן. שמחנו מאד והתחלנו לגדל אותו, יותר נכון התחלתי לגדל אותו ללא תמיכה מינימלית מצד בעלי. כחצי שנה לאחר לידתו הבחנתי במשהו מוזר. הלכתי אתו לבדיקות ומהר מאד התברר שהילד שלי חירש. לא למחצית ולא לרביע. פשוט חירש. לגמרי. כמה מכות יכולה אישה צעירה לספוג?
מסתבר שמי שספגה מכות רגשיות ופיזיות כל חייה – פשוט התרגלה. לקחתי זאת כעוד מכה והתרגלתי לרעיון, מה עוד שהתינוק היה כל כך חמוד ומקסים, ונקשרתי אליו בכל לבי ונשמתי.
בעלי לא מצא שום עניין עם התינוק, איני בטוחה שבגלל המוגבלות שלו. אני חושבת שזה בגלל שהוא לא מצא שום עניין בשום דבר, ושוב מצאתי עצמי לבד, מתמודדת עם קשיי פרנסה ועם קשיי גידול של ילד מוגבל שדורש טיפולים, ומי שיודע, בארצות הברית אם אין לך ביטוח רפואי אתה גמור. אבל אני מצאתי את הדרכים. פשוט מצאתי אותן. כעבור שנה וחצי נולדה בת. הפעם אמרו לי שצריך לבדוק מיידית את עניין השמיעה. בדקתי. ומה נראה לך? חירשת! מאה אחוז. "יש איזו בעיה גנטית אצלכם", אמרו הרופאים. זה הספיק לבעלי למצוא את התירוץ שלו ופשוט להיעלם. ספרת את המכות? אני כבר הספקתי לספור: ילדות קשה, נישואין בלתי מוצלחים. ילד חירש, ילדה חירשת, וכעת נטישה וגירושין בשעה הכי קשה.
לא יודעת איך היו לי הכוחות. אם לא שבורא עולם בכבודו ובעצמו נתן לי כוחות בלתי אנושיים. השקעתי עצמי בילדים המקסימים ונתתי להם חום ואהבה, שאיני יודעת איך ומאיפה היו לי, כי אני לא קיבלתי אותם מאיש. ניסיתי לגייס את האבא שלהם לפחות לצאת אתם לטיול או לבית הכנסת, שילמד עם הילד משניות, לא היה עם מי לדבר. נעזרתי רבות בשירותי הרווחה, בעיקר בכל מה שקשור לטיפול במוגבלות של הילדים. היו המון אפשרויות תמיכה חינוכיות שוויתרתי עליהן, בשל היות המטפלים גויים. לא רציתיי שהילדים יושפעו מהם, אך בנושא הרפואי כמובן לא יכולתי לוותר.
יום אחד בני דני נפל ונחבל. הלכנו אני ושני ילדיי למרפאה כדי לחבוש את פצעיו. הושבתי אותם ולאחר מכן ירדתי לקבלה כדי להסדיר את ענייני התשלום. זה התמשך זמן מה, ואני הייתי בלחץ מה קורה עם הילדים שם למעלה. כשסוף סוף הגיע תורי וסידרתי את ענייני, מיהרתי למעלה בדאגה, וכשהגעתי, ראיתי שמול שני ילדיי התיישב זוג כבני ארבעים, גויים. הם התבוננו בילדים שלי, ששלחו אליהם מבטים חוזרים, ושאלו שאלות שילדיי ניסו לענות בהברות גרוניות.
החלטתי להמתין מרחוק ולהשקיף על הנעשה. הגבר שאל אותם היכן הם לומדים, ובני לא הבין מה הוא אומר. הוא אמר לו בשפת הסימנים כי אינו שומע, אבל הגבר לא הבין מה הוא אומר.
האשה אמרה לו: "הם לא שומעים, הם חירשים". הם החלו להתייעץ כיצד להתקשר. האישה שאלה: "בני כמה אתם?" ונופפה בידיה סולם דמיוני. ילדיי פרצו בצחוק. הם לא הבינו כמובן את השאלה, והסימן שעשתה היה לא ברור בעליל.
נתתי להם להזיע כעשר דקות, לאחר מכן התקרבתי והצגתי עצמי בפניהם. הם שאלו אותי איך אני מסתדרת, ואני עניתי להם. הם שאלו שאלות על הילדים, ואז האישה אמרה: "זה לא בסדר שבני אדם לא שולטים בשפת הסימנים, זה מותיר את החירשים עוד יותר בבדידות שלהם".
הבעל הוסיף: "חשבתי פעם שאני חכם, אבל לידם אני מרגיש כמו ילד קטן. אני פשוט לא יכול להבין מה הם רוצים".
הם התעניינו איך אני מגדלת אותם, ואיכשהו סיפרתי להם את כל קורותיי. זה ריגש אותם מאד, והאישה נתנה לי את מספר הטלפון שלה וביקשה את שלי.
נפרדנו.
היא התקשרה אחרי שבוע ואמרה ששניהם הלכו ללמוד את שפת הסימנים והם רוצים לבקר אצלנו.
הסכמתי. הם הביאו משחקים לילדים וכבר ידעו לשאול אותם בני כמה הם ומה הם אוהבים לשחק. יום אחד התקשרה האישה ושאלה אם הם יוכלו לקחת את הילדים למספר שעות. התעניינתי לאן, והם הסבירו שיש חגא אצלם ונהוג לקנות מתנות, והם רוצים לקחת את הילדים ולבלות אתם.
לא ידעתי מה לענות. התחלתי לגמגם. למזלי הם היו חכמים, הבינו שישנה איזושהי בעיה ולא לחצו; אמרו שיבוא מחר ונשוחח על זה.
לא ישנתי כל הלילה, כי לא ידעתי איך לומר להם את זה. סידרתי את הדברים בתוכי, וכשהם באו, אמרתי להם באדיבות שאנחנו לא רק יהודים אלא אולטרא- אורתודוכסים, והחינוך שלנו אינו מאפשר שהילדים יחגגו חגים שאינם יהודיים או אפילו ידעו עליהם. הם השתוממו עד מאד, אך לא נפגעו, או לפחות לא הראו זאת. הם ישבו איתי עד השעות הקטנות של הלילה. סיפרתי להם מה זה להיות יהודי, כמה מצוות יש וכמה לא פשוט לשמור אותן, כמה מיליוני יהודים מסרו את נפשם כל הדורות על שבת או על כשרות ואפילו על הזקן והפאות.
הם מאד התרשמו, והאישה אמרה שזה יהיה נכון אם הם ילמדו קצת יהדות כדי שיוכלו לדעת מה לומר ובעיקר מה לא לומר לילדים שלי. "אני רואה שאין מי שילמד עם הילד שלך תורה ותלמוד. אם אנחנו נלמד, אולי בעלי יוכל ללמוד איתם". לא ידעתי מה לענות. בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעבוד כמו שפת הסימנים. אני לא אתן לגוי ללמוד עם בני אפילו לימודי חול, בוודאי שלא לימודי קודש. אבל ידעתי שלפחות נחלצתי בינתיים מאי הנעימות הזו.
כדי לפתור את הבעיה, הכרתי להם את רב הקהילה באזור, שהיה רב חכם ואציל נפש. ידעתי שהוא יוכל לסדר בשבילי את העניינים. הוא שמע ממני את הקורות עד כה והבין שאני נעזרת בהם הרבה, ועם זאת חוששת מהיחשפות של הילדים לעולם של גויים.
הוא החל להיפגש אתם ולהסביר להם על היהדות. לפתע התגלה להם עולם שכמותו לא ידעו, הם החלו להתעניין וללמוד יהדות. הם לקחו את העניין ברצינות והחלו לרכוש ספרים וחומרי למידה על כל מה שקשור ליהדות.
כעבור מספר חודשים של לימודים אינטנסיביים והתעניינות בלתי פוסקת, הם באו אליי יום אחד וסיפרו כי החליטו להתגייר. לא ידעתי מה לומר להם. פשוט התחלתי לבכות.
הם שאלו אותי מדוע. "משתי סיבות", עניתי. "גם כי זה מאד מרגש אותי שאתם רוצים להיות יהודים, וגם... וגם... כי אני יודעת שלא יהיה לכם קל להיות יהודים". "כן", הם אמרו, "שמענו שאתם מועדון מאד אקסקלוסיבי שקשה להתקבל אליו. אמנם אנחנו יכולים בכל רגע להיכנס לאיזה רב רפורמי או קונסרבטיבי ולצאת אחרי חצי שעה יהודים, אבל אנחנו מבינים שזה כמו לאכול מסטיק עטוף בניילון. זה לא באמת זה". שעשעה אותי המטאפורה "מסטיק עטוף בניילון". הם החלו בתאריך המפרך של גיור, דחו אותם ב'לך ושוב', והם אפילו לא נעלבו. הלכו עם זה עד הסוף, וכעבור שנה וחצי עברו גיור כהלכה והפכו ליהודים. ג'ק הפך ליעקב ורייצ'ל לשרה. ג'ק החל ללמוד הכל מהתחלה: תנ"ך, משנה ואפילו תלמוד, ובשלב מסוים החל ללמוד עם בני ולעקוב אחר הישגיו. שרה הפכה למעין אם שניה לבתי. הזוג הזה פשוט ליווה אותי ואת ילדיי. עם השנים נישאתי לבעל טוב ומקסים, ונולדו לי עוד שלושה ילדים בריאים ושלמים. גידלנו את חמשת הילדים באהבה ובחום עם ליווי צמוד של זוג אציל נפש, שהפכו להורים שמעולם לא היו לי, ולסבא וסבתא לילדיי.
דני נישא לאישה ששומעת לחלוטין, ורבקה נישאה לבחור לקוי שמיעה. עוד שניים מילדיי נישאו גם הם, ונותרה לנו רק ילדה אחת בבית.
כיום, כשאני מסתכלת על חיי, אני רואה בהם נס מתמשך. גדלתי בבית שאיננו בית, ללא תמיכה, ללא אהבה, ללא הורות, ללא חינוך, ובמתכוון איני מספרת את קורות חיי, כי הסיפור שם עצוב ביותר, וכפסע היה שגם הסיפור שלי יהיה כזה. דווקא שתי המכות הגדולות שקיבלתי, שנדמו לי מייאשות לחלוטין ועלולות להפיל כל אדם – שני הילדים החרשים שלי- הם בסופו של דבר הביאו לי בדרך מופלאה את הישועה משמים, בדמותם של יעקב ושרה, שהיו שליחיו של הקב"ה להוציא אותי ואת ילדיי מהבוץ שהיינו בו, להניח אותי בחוף מבטחים ולאחר מכן לאפשר לי להינשא מחדש ולהשלים את משפחתי.
יעקב ושרה לא זכו לילדים, אבל אנחנו נותנים להם להבין טוב מאד שהילדים שלנו הם סוג של הצאצאים שלהם, שיש להם זכות וחלק בהם, הם סבא וסבתא לכל דבר, ואנחנו נותנים לילדים להיות אתם בביתם בלי פחד, שכן הם יהודים יראים ושלמים כמונו, אולי קצת יותר. יעקב מנהל את עסקיו דרך חברה חיצונית, ופנוי ללמוד מבוקר עד ערב, ושרה עסוקה בפעולות צדקה.
שניהם נשמות מיוחדות וטהרות שהגיעו אל היהדות באורח מופלא באמצעות הרצון להתקרב לילדיי, דרך לימוד שפת הסימנים ולאחר מכן לימוד התלמוד היהודי. רבות הדרכים להתקרבות להשם יתברך ולתורתו. אני חושבת שהסיפור שלי מספר על זוג נדיר ומיוחד במינו. הייתי קוראת לסיפור שלי: 'סימנים של אמונה'.
תפילה
רבונו של עולם
אל תתן לי לשכוח שבכל פעם שאני מנסה לעשות משהו שעל פניו נראה בלתי אפשרי, כי זה קשור לאנשים אחרים וזה סיפור כזה שאין לי יכולת לפעול ולהשפיע בו, כי מה אני כבר יכול לעשות, ואפילו כשאני חושב עליך אבא, אז אני אומר בליבי נכון שהקב"ה הוא כל יכול אבל מה כבר אפשר לעשות במקרה הזה, תעזור לי אז לזכור שאפשר תמיד להרים את הראש אליך ולפנות אליך בזו הלשון: רבונו של עולם אני כאן לא יכול לעשות כלום, אין לי קשרים, אני לא רואה פה פתח של תקוה, הכל נראה סגור ומסוגר ובלתי ניתן לשינוי. אבל אתה אבא כל יכול. תעזור לי. רק אתה יכול להושיע אותי, אצלך אין דבר כזה בלתי אפשרי, אני מקבל אז כזה כוח, כזו שמחה, אני מאמין אז שזה הדבר הכי חזק והכי מוצלח שיכולתי לעשות. יותר מכל ההשתדלויות אצל בני אדם.
ברגע שאני פונה אליך עם כל העוצמה וכל האמונה והבטחון שאתה בחלקיק שניה יכול לעשות הכל, לעשות מה שנראה לי באותו רגע בלתי אפשרי, אני כל כך מחובר אליך, אני כל כך רגוע, כל כך אוהב אותך, כל כך בטוח שזה הדבר הכי חשוב שיכולתי לעשות, שזה עצמו הישועה הכי גדולה שאני יכול לזכות בה. רבונו של עולם , אל תתן לי לשכוח אותך לעולם.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
