"פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה" (דברים כט,יז). מובא מהיהודי הקדוש על הפס' הזה שאדם צריך לעבוד את ה' בישרות ותמימות ולא לחפש ולהתלבט בדרכי עבודת ה'. שזהו דבר חמור ביותר שגורם להגיע למצב של "שורש פורה ראש ולענה" שלכן מתחיל ב"פן יש בכם" שבשל ה"פן"- ההתלבטויות (פן=שמא), מגיעים למצב של "שורש פורה ראש ולענה". עוד מובא מהיהודי הקדוש שכוח השופר גדול מאוד, שיכול לתקן אפילו מי שהגיע למצב של "שורש פורה ראש ולענה", שלכן הר"ת של זה הוא שופר, שהשופר מטהר את מוחו של האדם, אפילו אותו שהגיע למצב הזה, שמתקן אפילו אותו אדם שנפל כ"ך. עוד מובא מהיהודי שפרעה ניסה לקלקל את ישראל בספקות בעבודת ה', לכן נאמר שאומר "הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א,י), שניסה להכניס בהם את ה"פן". לעומת זאת רוח הקודש הכריזה "כן ירבה וכן יפרץ" (שם יב), שיש לבנ"י ודאות ("כן") ולא ספקות בעבודת ה'. נראה להוסיף שנאמר פעמיים "כן" כיון שיש שני ספקות, אחד זה איך לעבוד את ה', ואחד זה ספקות בכלל באמונה (כמו שמובא ביהודי). לכן נאמר פעמיים "כן" שבשניהם יש לבנ"י ודאות. ש"ירבה" ירבה אמונה שלא יהיה לו ספקות, ו"יפרוץ" כעין שפורץ לצדדים, שזה כנגד דרכים בעבודת ה' שנראה כעין שונים, ואין לו בהם ספקות. וזה כנגד ניסיון פרעה להעלות להם ספקות, שזהו שבנו את פיתום ורעמסס, שהם שתי ערים. '"את פיתום ואת רעמסס" רב ושמואל, חד אמר: פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס? שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר: רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו' (סוטה יא,א) 'ראשון ראשון מתרוסס - כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל. פי התהום בולעו - נבלע בארץ' (רש"י). ממילא רעמסס זה שנופל, ופיתום זה שניבלע. כך נראה שרומז שרעמסס זה שלא יהיה להם ודאות בעבודת ה', וינסו פעם כך ופעם כך, כל פעם ינסו לבנות עבודת ה' אחרת. לעומתו פיתום זה שיאבד מהם האמונה, שיבלע ויעלם. ורוה"ק אומרת "כן ירבה", ולכן בנ"י התרבו במצרים, ונולדו ששה בכרס אחד ("ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" [שמות א,ז]) ונעשו משבעים נפש לששים ריבוא, שהריבוי מרמז על ששים [ריבוא] (או שש בגימטריה קטנה) שהתרבו-"כן ירבו", שההפרש בין "כן" ל-"פן" הוא ששים. לכן במתן תורה כשקיבלנו את התורה היו קולות שופר, ונאמר פעמיים קול שופר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט,טז), ו-"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שם,יט). שקול השופר הראשון הוא לאמונה שלמה בה', שכל העם חרד אז, ומאמין לגמרי. וקול השופר השני זה שמשה משמיע את הדברות לבנ"י (רש"י) כך שזהו עבודת ה'. כך שבמתן תורה קולות השופר באו להשפיע ולחזק את שני אלו שצריכים חיזוק שלא יהיה בהם ספקות. כך גם בפס' של שורש פורה ראש, נאמר בתחילה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים" (דברים כט,יז) שאיש או אשה זה כנגד חוסר אמונה שקיים באדם הפרטי שמתלבט, ואילו משפחה ושבט קשור לדרכי עבודת ה', כיון שלמשפחות השונות ולשבטים השונים יש דרכים שונות של עבודת ה', לכן בשניהם מרומז על ההידרדרות מספקות (ונאמר שנים בכל סוג [איש-אשה, משפחה-שבט] לומר שגם יכול להיות ספקות בעבודת ה' של היחיד, וגם יכול להיות ספקות באמונה ברבים). נראה שלכן בתקיעת השופר יש קולות ישרים (תקיעה) לפני ואחרי הקולות השבורים (תרועה), כעין לסגור את הספקות, שלא יהיו ספקות שזה מתבטא בקולות שבורים, שאין דבר ברור ואחיד, אלא רבים וקצרים. באים קולות השופר ומיישרים שיהיה קול ישר, ללא ספקות. כיון שיש כמה וכמה דרכים לעבודת ה', וכן יש כמה וכמה דברים שצריך לברר באמונה, ולכן הם קיימים, לכן מציינים אותם בתרועה ולא מתעלמים. אולם הם עטופים באמונה הישרה והתמימה שלא מתקלקלת בספקות, שלא מושפעת מהם להיות בספק, אלא הולכים באמונה ישרה ותמימה ועובדים את ה' בישרות. (או שמציינים אותם בשברים ותרועה כדי לתקנם או למנוע מהם לגמרי מלהופיע). לכן גם בתקיעות יש שברים-תרועה, שברים ותרועה. ששברים מייצגים את הספקות באמונה, כעין שברים באמונה. לעומת זה תרועה זה כנגד ספקות בעבודת ה', שיש הרבה וזה מבלבל, ולכן רבים ומהירים. ויש כאלו שיש בהם חסרון בשני הדברים ולכן יש גם שברים ותרועה יחד. (ושברים בא קודם לתרועה, כיון שמי שיש לו חוסר באמונה גם לא יעבוד את ה', לעומת זאת מי שיהיה לו ספקות בעבודת ה' לא ייעשה לו ספקות באמונה [ומה שאמרנו שבפס' מרומז על הספקות, והרי שם נאמר ע"ז, הכוונה שיעבוד את ה' וגם את הע"ז, כמו שחטאו בנ"י, שעבדו גם ע"ז, ולא רק ע"ז]). השופר מזכיר את העקידה: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' (ר"ה טז,א). שבעקידה היו שתי הבחינות האלו, שאברהם ויצחק לא הסתפקו באמונה ובעבודת ה'. שיכלו לחשוב אולי אין זה רצון ה' האמתי, שהרי אברהם יצא תמיד בשם ה' נגד הקרבת קרבן אדם לע"ז, וכאן הוא הצטווה לעשות זאת, כך שיכלו להסתפק אולי אין זה רצון ה' שיעשו זאת (שזהו הסתפקות בדרכי עבודת ה') או אפילו לכפור ח"ו בה', אחר שזה ההיפך ממה שהיו מלמדים כל זמן שה' בעל חסד וכו'. או שאברהם לא הסתפק בדרכי ה', אע"פ שזה ההיפך ממה שתמיד הגדיר כדרכי ה'. ויצחק לא כפר ח"ו, שיכל לכפור בכדי להציל את חייו, ובכ"ז לא כפר. כך שבעקידה מתבטאים שני העניינים של אי הסתפקות. נראה שאיל זה כבש בן שנתיים, שכך השופר מבטא את כבישת אברהם את יצרו ואהבתו ליצחק, בעשיית העקידה, והוא בן שנתיים כנגד שהיו שנים- אברהם ויצחק, ושלא הסתפקו בשני הדברים (אמונה ודרך עבדות ה'). נראה שכך גם ר"ה הוא יומיים, שהראשון בעיקרו כנגד האמונה, והשני בעיקרו כנגד דרכי עבודת ה' (בשניהם יש את שני העניינים, אבל בדגש יש ביום זה יותר). לכן בירושלים היו לפעמים עושים רק יום אחד (ע"פ הגעת העדים), כיון שהספק בדרכי עבודת ה' מתבטל בירושלים ששם נמצאים הסנהדרין שמורים את הדרך, וכן ממעלת קדושת המקדש מרגיש האדם בברור מה הדרך שלו לעבודת ה'. ויו"ט ראשון של ר"ה הוא דאורייתא, ושני הוא דרבנן, שכך האמונה היא במפורש בתורה (ואף היא ההתחלה של הדברות "אנכי ה'" וגו') ואילו דרכי עבודת ה' זה תלוי באדם ומתגלה בקשרו לרבותיו, ולכן זה קשור לכוח רבנן.