"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז). מסביר רש"י: '"מרוב כל" - בעוד שהיה לך כל טוב', ז"א כשהיה לך שמחה וטוב לבב מרוב דברים, לא עבדת את ה' ולכן עכשיו בא העונש ואין יותר את הטוב ההוא. בחסידות מובא שהכוונה שאי השמחה הוא הדבר הכי חמור, ולכן מובא שמואשם החוטא שלא עבד את ה' בשמחה (ראה הסברו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, ב-'בשערי הארץ' [התורה לדורנו-דברים'] בפרשתנו, שהשמחה מראה על היחס החיובי לתורה ולכן אי שמחה הוא שורש שסופו בחטא וחורבן). ביהודי הקדוש מובא שהכוונה שהאשמה היא שלא רק שלא עבדת את ה', אלא שגם עשית זאת בשמחה וטוב לבב, שמחת על החטאים. פשוט שלכל ההסברים יש מקום, כיון שיש דרגות שונות בהידרדרות. בתחילה עובדים את ה', אבל בלי שמחה, כתוצאה מזה מדרדרים לאי עשיית רצון ה', ובהמשך אפילו חוטאים בשמחה ח"ו, שמחברים את המעלה לשלילה במקום לצד החיובי. שערי דמעות לא ננעלו: 'א"ר אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג, ח) "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט, יג) "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש"' (ב"ב נט,א). מסביר היהודי הקדוש שזה משום שכל שער נעול אפשר לפרוץ אותו ע"י השמחה, אבל שערי דמעה שהם קשורים לבכי, בהם אין שמחה, וממילא אי אפשר לפרוץ את השערים האלה בשמחה, ולכן ה' לא נעל אותם. נראה שהשמחה פורצת את השערים, כיון שהשמחה היא היפך משורש החטא. לכן אמנם ננעלו שערי שמים בשל חורבן הבית, שהחטאים גברו בעולם, וגרמו להסתר פנים (שבא לידי ביטוי בחורבן הבית-שבמקדש היה גילוי ה'). אולם בכ"ז ע"י השמחה מתחברים לגילוי ה', שמתגלה ע"י השמחה של קדושה-שמחה אמתית שמקורה בקשר לקב"ה. לכן כשאדם הראשון חטא בעץ הדעת העונש היה קשור לעצב: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים" (בראשית ג,טז), "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (שם,יז). כיון שהחטא קשור בריחוק מה', שפעלו כאילו ה' לא רואה ח"ו, וזהו שורש החטא בעולם. לכן העונש קשור בעצב, כיון שמקורו בריחוק מה' שהוא מקור הטוב, וממילא מקור השמחה האמתית בעולם. נראה ששלושת סוגי ההידרדרות היו גם בחטא עץ הדעת. הנחש רצה לקחת את חוה לאשה, ולכן רצה להרוג את אדם, ממילא הוא עשה זאת בשמחה, וזהו הכי חמור-חטא בשמחה (כדברי היהודי הקדוש). חוה חטאה כשאכלה מעץ הדעת, אכלה סתם, בלי שמחה מיוחדת. אע"פ שהיה לה כל הטוב שבעולם, בכ"ז חטאה (כרש"י שמדובר שחוטא אע"פ שהיה לו כל טוב). ואילו אדם אכל בשל שחוה האכילה אותו, וחוה ניתנה לו בשל: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב,כ) שזה העציב את האדם, שלכן כשניתנה לו שמח ואמר: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (שם,כג). לכן מקור חטאו זה ממה שחוה נתנה לו, והיא קשורה במקור (שלכן הובאה) לעצב שלו בהיותו בודד, כך ששורש חטאו קשור באי שמחה (כדברי החסידות על מעלת השמחה). לכן נראה שחורבן הבית היה בעקבות חטאינו, שלא היה ראוי להיות גילוי ה', אלא ריחוק מה', כעין בחטא אדם הראשון, שבעקבות חטאו הוגלה מגן עדן. כך בעקבות החורבן גם גלו ישראל. שורש המקדש הוא התורה, שלכן במרכזו- בקה"ק, יש את הארון עם הלוחות, וכן המשכן הוא כהמשך ממתן תורה. בכך המקדש מקדש את העולם להשראת שכינה, ע"י התורה, שבה מתקן את חטא עץ הדעת. לכן ההיפך מעץ הדעת הוא "עץ החיים" (שם כב), שזה מביא מיתה וזה חיים. 'ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ברכות לב,ב). לכן תיקון העולם, והשראת השכינה בעולם קשורים עם התורה, שזהו שורשו של המקדש. לכן כאשר גברו החטאים נחרב המקדש. עץ הדעת קשור לעצב, כמו עצב על מת שהוא הכי חמור. ואילו עץ החיים קשור לשמחה, כמו שמחה של חיים חדשים שבאים לעולם (תינוק נולד). כך התורה משמחת, שקשורה לשמחה, שלכן "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב), כמו שאדם שמח בעושר גדול, כך גם הקשר לתורה משמח. לכן "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (שם ק,ב), החיבור לתורה ומצוות קשור לשמחה. לכן כשחטאו מאוד ונחרב הבית, התרחקה הקדושה, ואתה השמחה של קדושה. לכן ננעלו שערי שמים, נעשה ניתוק בין הארץ לשמים, לעומת זמן המקדש שהיה בו חיבור, כעין חיבור שמים וארץ שהיה במתן תורה, וכעין מעמדו של האדם קודם לחטא עץ הדעת. לכן בשל הריחוק הזה ננעלו השערים, אולם ע"י שמחה שקשורה בקודש, זה כעין דימוי לנעשה במקדש (שהייתה בו שמחה גדולה, ובפרט בסוכות בבית השואבה שהגיעו אז לידי השראת נבואה), ולכן בזה פורצים את שערי השמים, ומחברים שמים וארץ. כעין בזמן המקדש, וכעין קודם לחטא, שמחזירים לשמחה של קדושה כראוי. (אולי המחלוקת על מהו עץ הדעת [ברכות מ,א] קשור לשלושת המדרגות בחטא, למ"ד חיטה זהו הבאת דעת, כעין החוטא שלא מחובר לשמחה, שכך דעתו אינה ישרה-אינה מחוברת לדעת ה', וכן "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" [קהלת א,יח] שמהצער אינו מחובר לשמחה. למ"ד תאנה זה כעין שחוטא אע"פ שהיה לו כל טוב, כמו שיש לו בגדים ללבוש. למ"ד גפן זה כנגד ששמח בחטאו, שהיין משמח, וכאן חוטא בזה. ממילא שלושת הדעות משלימות זו את זו בקשר להבאת החטא בעולם).