'תנו רבנן: מנין שבשופר? ת"ל (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי", ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל "תעבירו שופר". ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? ת"ל "בחדש השביעי", שאין ת"ל "בחדש השביעי" ומה ת"ל "בחדש השביעי"? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? ת"ל "והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ושל זה בזה? ת"ל "שביעי שביעי" לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע' (ר"ה לג,ב-לד,א). הגמ' לומדת שבתורה מובא "בחדש השביעי" מיותר כדי ללמד על קשר בין ר"ה ליובל. אולם מדוע דווקא במילה הזו התורה אמרה את הקשר? בגמ' מובא 'שיהו כל תרועות החודש השביעי זה כזה', משמע שלמדו שבכוונה התורה אמרה בהקשר החודש השביעי, כדי לומר שזה משהו שקשור בחודש הזה, ולא רק שיש קשר בין יובל לר”ה. נראה שדבר זה מרמז לשיטת הר"ן (ר"ה פרק א) שמסביר שבעצם בריאת העולם הייתה בניסן כדעת ר"י, ומה שהתורה קבעה את ר"ה כיום דין זה משום סמיכותו ליוה"כ. ממילא לכן מובן שזה קשור לחודש השביעי, שבו יש את יוה"כ ולכן באותו חודש יש קשר ליום דין של ר"ה (ובזה מודגש: “והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" [ויקרא כה,ט] שמחובר עניין החודש השביעי ליוה"כ [וכן נאמר שופר לפניהם ולאחריהם]). לפי זה גם מובן מדוע יש קשר לשופר של יובל, כיון שאותו תוקעים ביוה"כ, שבא לומר שיש קשר בין שני ימים אלו. בפרט שבר"ה נידון האדם, וביובל העבד (אדם) משתחרר, אבל זה בשלבים: 'דתניא (ויקרא כה, י) "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מה ת"ל? לפי שנאמר "ביוה"כ", יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה"כ ואילך? ת"ל "וקדשתם את שנת החמשים" מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא: מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יוה"כ, תקעו ב"ד בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, ושדות חוזרות לבעליהן' (ר"ה ח,ב). הרי שגם ביובל יש קשר בין ר"ה ויוה"כ, כך גם בר"ה יש לו קשר לדין האדם בשל הקשר ליוה"כ. לשיטת ר"ת שיש הבדל בין הבריאה בכוח ובפועל (ראה באריכות בדברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' 'תשרי וניסן..') אולי נאמר החודש השביעי כדי להדגיש שאין זה הבריאה שבפועל, שזה בניסן, לכן מדגיש שזהו החודש השביעי מתחילת זמן הבריאה בפועל, אולם הוא ר"ה כיון שהוא הבכוח. אולי אפשר לומר שהתורה מדגישה את החודש השביעי כדי לרמז על מה שנעשה בחודש השביעי, שזהו שהצטוו על המשכן והתחילו בנדבת המשכן (רש"י שמות לא,יח). בנוסף שביעי מרמז על השבת שהיא היום השביעי. המכנה המשותף בשניהם זה יעודם לקדש את העולם לה', לכן למדו לקשר ליובל בג"ש של החודש השביעי, כיון שגם היובל הוא קידוש העולם, וגם הוא קשור לשביעי, שהוא קשור לספירת שבע שמיטות, והתורה סמכה בין זה ללימוד הג”ש: "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה,ח-ט). המשכן בא לחבר את השכינה לעולם, ולעשות את העולם מקום מתוקן לה'-שכל העולם יהיה משכן לה'. זה קשור לשביעי, שהשביעי הקטן זה השבת, והקשר הגדול לשביעי זהו היובל (הוא החמישים, אבל נספר ע”פ שבעיות), ששניהם מתקנים את העולם להיות כמשכן לה', לכן בשביעי (בחודשים) הצטוו ונדבו את המשכן. נראה שלכן מהתורה צריך תשעה תקיעות (שכך למדו בג"ש מיובל) כמו שנאמר תשע פעמים "ויאמר" בבריאת העולם, ובשל כך נאמר שמונה עשרה פעמים ציווי בפרשת משכן שני, שהוא כפול ממעשה הבריאה (ראה 'תורת השבת והמועד 'שבת בראשית ושבת דורות' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ממילא נראה שלכן חובת התקיעה היא תשע כמו הקשר שבין מעשה בראשית והמשכן, שהוא מתקן את העולם שנברא, וזה בא לידי ביטוי בקביעת ר"ה כבריאה חדשה-התחדשות של העולם בקדושה. לפי הגאונים לפני תקנת ר"א יכלו לצאת בכל סוג תרועה שיעשו, ממילא לכאורה יכלו גם לעשות תשר"ת תש"ת ותר"ת, בזה יש קשר לעשרה מאמרות, שגם "בראשית" הוא מאמר (ר"ה לב,א), שבפשט לא נאמר "ויאמר" אלא שאנו מפרשים זאת כמאמר, כך גם התרועות בפשט הם אותו דבר, אלא שאנו יכולנו לעשות כך שישמע לנו כעשרה קולות. (ותשר"ת שלוש פעמים יוצא 12, כשבטי בנ"י, שבראשית מרמז על בנ"י [רש"י בראשית א,א]). ממילא בשופר מקשרים למשכן כמו השופר במתן תורה, שהמשכן המשכו, ומתן תורה היה בשבת, כך שמקושר גם לשבת וליובל, ולכן לתיקון העולם. לכן כאשר חוזרים פעמיים על התקיעות השטן ניבהל וחושב שהגיע הגאולה: 'כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' "בלע המות לנצח" וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע. ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא' (תוס' ר"ה טז,ב). [ראה הסבר בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חים דרוקמן שליט"א ב'לזמן הזה' תשרי 'קולות השופר'] ניראה שבפעם הראשונה נבהל קצת כיון שמבין את מעלת התקיעה להכריז שאנו מקדשים לה', שלכן אנו מתקדשים בזה כשבת (וקשור קצת ליובל). אבל בפעם השניה רואה שיוצר חיבור יותר גדול, ולכן אז רואה את החיבור ליובל (בקשר גדול), שהוא המעלה הגדולה של תיקון העולם, ולכן אז רואה שאנו קרובים לתיקון העולם ולכן מסתתמים טענותיו, בשל החיבור שלנו למעלת תיקון העולם שלעתיד שאז אין לו קיום, ולכן בזה מושכים כוח שכבר עכשיו מתבטל כוחו שמתגלה בכך שלא יכול לקטרג (אולי "שופר גדול" רמז ליובל שהוא החיבור הגדול). לכן קשור ליובל שהוא קשור לא"י, שלעתיד כל העולם יתקדש ע"י ביטול הטומאה, ולכן אז 'עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כלו' (ילקו"ש נ"ך ישעיהו רמז תקג) שא"י קשורה לקדושת כל העולם לעתיד, לכן יובל שנקרא עולם, קשור לא"י, לומר שהעולם כולו יתקדש דרך א"י לעתיד לבא, לכן זה מסתם את קטרוג השטן.