אם היינו רואים את התגלות ה' כמו בהר סיני, או שומעים את קול ה' כמו הנביאים – הייתה לנו אמונה אמיתית, היינו יכולים לעבוד את ה' בשלימות. אבל אנחנו בהסתר פנים, לא רואים, לא שומעים, לא יכולים להיות בטוחים, הקב"ה משחק איתנו כביכול במחבואים. זה גם לא עולם של השגחה כמו פעם. זה לא שאני סוגר את החנות בשבת וישר הפרנסה מצליחה, או להיפך, שאם סוגרים את משרד הדתות אז לא יורד גשם. אז למה?

שמעון הצדיק מתואר "משיירי כנסת הגדולה". בכנסת הגדולה היו הנביאים האחרונים, ואחריהם פסקה הנבואה. שמעון הצדיק כבר בדור שאין נבואה, אך יש בו את הניצוצות האחרונים להשגחה הגלויה. הגמרא (יומא לט) מתארת 4 ניסים שקרו בקביעות בזמן שמעון הצדיק[1] ואחריו הקביעות בטלה. כמו כן יש לו התגלויות של מלאכים הרומזים לו על העתיד להיות[2].

ישנה תקופה של התגלות, שבה ה' מופיע בגילוי כל הזמן, מבין העננים הקב"ה מציץ עלינו כל הזמן, שולח ידו לנער את הרשעים, נותן שכר לצדיקים ומדבר עם הנביאים. התקופה הזאת נגמרת בתחילת בית שני. עכשיו העבודה הופכת להיות שלנו, מעצמנו.

אנשי כנסת הגדולה נמצאים בתפר. הם נותנים לנו דרך לעידן החדש של העבודה מעצמנו (ברכות לט.): "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות". אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו יהדות בלי ברכות ותפילות, אבל באמת בבית ראשון לא היו תפילות מתוקנות, אלא כל אחד אמר מעצמו. שלא היו ברכות, ולא סדרי בית כנסת ("קדושות"). הרעיון בברכות הוא לקחת את כל ההתפעלויות שלנו בחיים (אוכל, דבר חדש, איתני הטבע וכו') ולהזכיר לעצמנו שזה מה'. זה נצרך בבית שני, אבל בבית ראשון שאדם שומע נביאים ורואה השגחה, זה מילתא דפשיטא שמה שאני חווה הוא מאת ה'. כך בתפילה, כשרואים את ה' – יש תפילה טבעית. כשלא רואים את ה' אנו צריכים לקבוע בעצמנו נוסח וצורה.

שמעון הצדיק מצביע על שלושה דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תלמידיו בדורות הבאים, מפרשים את השינוי הדרסטי שיש לעשות בהם, עם השתנות צורת ההתגלות בעולם:

עבודה – מבאר אנטיגנוס איש סוכו שמעתה לא עובדים כמו בבית ראשון, ע"מ לקבל פרס, כי כבר אין לנו התגלות של ה' בשכר ועונש. לכן מעתה המניע לעבודה צריך להיות מתוכי, ממורא שמים, לא מצד התגובה האלוקית.

תורה – מבאר יוסי איש צרידה שאם בבית ראשון הכוהנים והלווים היו הולכים מעיר לעיר לקבל תרומות ומעשרות ומביאים איתם את התורה, התורה הייתה באה מלמעלה לאדם, מעתה עליך להביא את התורה בעצמך לביתך, וללכת להידבק בתלמידי חכמים[3].

גמילות חסדים – מבאר יוסי בן יוחנן איש ירושלים, שאם בבית ראשון הפתרון לעוני היה מלמעלה, בירידת מן מהשמים במדבר, או בניסי "כד הקמח לא תחסר" וכדומה, מעתה עליך לפתור את בעיית העוני בעצמך, להכניס עניים לביתך.